השבוע כשהקשבתי לרדיוהד, התבהרה לי תובנה (שאני יודע מזמן, אבל היא כל הזמן נשכחת) שרק במוסיקה לועזית אנחנו יכולים לשמוע מוסיקה שהיא מעבר לשירים. בוא נאמר שאני לא יכול לתאר לעצמי משהו כמו הפינק פלוייד מתפתח בעברית. אצלנו זמרים שרים שירים. אולי יהוא ירון קצת מתח את הגבול, ובאופן יפה, אבל זו עדין אסופה של שירים שאי-אפשר להשוות אותה למה שעשה ג'יימס בלייק השנה. יכול להיות שעל כל סופיאן סטיבן יש סטרוקס, ועל כל ג'ואנה ניוסום יש נורה ג'ונס, רומר ואדל, ועל כל פורטיסהד יש ויש, ובכל זאת האבולוציה של המוסיקה מתקיימת אצל הגויים. לכן, לדעתי גם כל הניסיונות של ישראלים לייצר מוסיקה לועזית, מראש לא קלים, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על ההקשרים התרבותים השונים כל-כך. דוגמא טובה למי שבכל זאת מצליח בחו"ל ובאנגלית, הם הבאלקן ביט בוקס, שידעו לקחת מכאן ולהעביר לשם סגנון מוסיקלי שמושפע מכל המוסיקה המזרחית/תימנית/יוונית הישראלית. אפילו רמי פורטיס וברי סחרוף עשו את רוב ההתפתחות המוסיקלית שלהם בגלות עם מינימל קומפקט.
אז לא קל לי, ואינני מתכוון להתחזות למי שמתלהב משירים שמנוגנים במערומיהם, רק עם פסנתר. מצד שני אני תמיד טוען שמה שמחזיק אלבום, זה לא הסגנון המוסיקלי אלא איכות השירים, ואני אוהב את אנטוני והג'ונסונס, וגם כמה דברים שעשתה רג'ינה ספקטור. פעם גם אהבתי מאד את קט סטיבנס, אבל מאז עברו הרבה תדרים באוזנים שלי.
כל ההקדמה הזו נועדה כדי להסביר את עמדתי לגבי האלבום החדש והאיכותי של עינב ג'קסון. השירים מורכבים ומפותלים והמילים מתעסקות ביחסים בין אנשים, באופן שאותי תמיד מעניין. יש באלבום 13 שירים ולא הצלחתי לקלוט את כולם. אני אוהב את השירים היותר מופקים, והפחות ערומים. "קרובות ראווה", "שיר הרס", ובמיוחד שיר הפתיחה "ניתוח לב פתוח" גרמו לי לכתוב את הפוסט הזה, כי אם לא הייתי אוהב, אז לא הייתי כותב, מלכתחילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה