כבר באקורד הראשון שלהם בשנת 1988, עם השיר Stand, ידעתי שאני לא עומד בזה, ולא ממש אוהב את REM. אני יודע שזה חילול קודש, וזאת לפחות משתי סיבות: א. יש כאלה שטוענים שהלהקה הזו היא בכלל להקת אייטיז, למרות שרק ב-Green וב- Automatic for the People, שיצא בשנת 1991, הם באמת הגיעו לאזניים של אנשים, ב. זו להקה שבצדק נחשבת פרימיום. אז למה אני לא אוהב? אין לי הסבר מיוחד, הספק שירה- ספק דיבור עם יבלות - של מייקל סטייפ, התזמור, הפריטה הנוקשה של הגיטרות, היותר מידי גיטרות אקוסטיות, וכל הצליל הישיר והפשוט הזה, לא מספיק מפתה. אהבתי את הסינגל הראשון מהאלבום החדש Uberlin (יש לו גם קליפ חדש וחמוד), אבל עכשיו לאחר שהקשבתי לו באלבום, הוא נשמע לי שיר בסדר. אי-אפשר להימנע מההשוואה לרדיוהד שהוציאו גם אלבום השבוע (בעצם אפשר, אבל למה להימנע ?), וחייבים לומר שיש משהו לא עדכני במה ש-REM עושים. אני מבין שיש מעריצים, וש-REM אינה להקה אנגלית ומתוחכמת כמו רדיוהד, אלא להקה אמריקאית שפונה לקהלים רחבים עם טעם רע, אבל בכל זאת כמה שנים אפשר לעשות את אותו הדבר ? אפילו Iron & Wine שינה במעט את הצליל שלו לאחרונה.
למרות זאת, אני מקשיב לאלבום החדש ונהנה לפרקים, זה יעבור לי, אני יודע, מיד כשיתחילו לפמפם אותם בגלגל"צ. אבל בינתיים: Discover הפותח נשמע מיותר, All The Best מתניע את האלבום בשיר רועש שעובר. Oh My Heart פשוט (מידי) ונחמד, וגם Every day is Yours to Win נשמע כמו להיט בטוח – וכל עוד אימא שלכם ואחותכם הקטנה, לא מכירות את המילים בע"פ -אפשר להנות מהם. Mine Smell Like Honey מכסח בטיפשות -והוא אולי השיר הכי גרוע ששמעתי השנה – וזה בפני עצמו הישג מרשים מלהקה מצויינת כמו REM. מיד אחריו Walk it Back כמו כרית הדביקה שאתם יכולים להניח עליה את הראש (והוא לא שיר רע אחרי הכל). ואז, כשאתה מלא תקווה לקמצוץ של פרימיום, מגיעים עוד כמה שירים גרועים, כמו Aligator Aviator Autopilot Animatter, ועוד שיר עם שם בנאלי: That Someone is You, ושיר אחד פתטי על מרלון בראנדו, ולסיום Blue שמתחכם, אבל לא מרגש לשניה.
האמת היא שזה אפילו גורם לי מעט נחת – סוף-סוף הם מצדיקים את זה שאני לא אוהב אותם. זה נשמע יותר כמו להקה שמחקה את REM, ולא הדבר האמיתי. אתם יכולים לטעון שאני מבסס את כל מה שאמרתי פה על מעט מידי האזנות, אבל מה נראה לכם? כמה זמן אני הולך עוד להשקיע בדבר הזה ? לרגעים, זה כל-כך גרוע שזה כבר הופך לטוב מסוג אחר - אם אתם יודעים למה אני מתכוון. לסיכום הדרבי ניינטיז שהזדמן לנו: רדיוהד: 1 , REM: 0 !
למרות זאת, אני מקשיב לאלבום החדש ונהנה לפרקים, זה יעבור לי, אני יודע, מיד כשיתחילו לפמפם אותם בגלגל"צ. אבל בינתיים: Discover הפותח נשמע מיותר, All The Best מתניע את האלבום בשיר רועש שעובר. Oh My Heart פשוט (מידי) ונחמד, וגם Every day is Yours to Win נשמע כמו להיט בטוח – וכל עוד אימא שלכם ואחותכם הקטנה, לא מכירות את המילים בע"פ -אפשר להנות מהם. Mine Smell Like Honey מכסח בטיפשות -והוא אולי השיר הכי גרוע ששמעתי השנה – וזה בפני עצמו הישג מרשים מלהקה מצויינת כמו REM. מיד אחריו Walk it Back כמו כרית הדביקה שאתם יכולים להניח עליה את הראש (והוא לא שיר רע אחרי הכל). ואז, כשאתה מלא תקווה לקמצוץ של פרימיום, מגיעים עוד כמה שירים גרועים, כמו Aligator Aviator Autopilot Animatter, ועוד שיר עם שם בנאלי: That Someone is You, ושיר אחד פתטי על מרלון בראנדו, ולסיום Blue שמתחכם, אבל לא מרגש לשניה.
האמת היא שזה אפילו גורם לי מעט נחת – סוף-סוף הם מצדיקים את זה שאני לא אוהב אותם. זה נשמע יותר כמו להקה שמחקה את REM, ולא הדבר האמיתי. אתם יכולים לטעון שאני מבסס את כל מה שאמרתי פה על מעט מידי האזנות, אבל מה נראה לכם? כמה זמן אני הולך עוד להשקיע בדבר הזה ? לרגעים, זה כל-כך גרוע שזה כבר הופך לטוב מסוג אחר - אם אתם יודעים למה אני מתכוון. לסיכום הדרבי ניינטיז שהזדמן לנו: רדיוהד: 1 , REM: 0 !
בכל זאת שיר אחד יפה, אפילו כיבדנו אותו בנגן יפה:
REM - Every Day Is Yours To Win
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה