דודא לדודה

העורך הראשי עם האלבום המקורי של דודה

בשוק המוסיקה המשתנה, חברות התקליטים מחפשות דרכים יצירתיות להתקיים, אחת מהן היא הוצאה מחודשת של אלבומי קלאסיקה עם תוספת שתופסת. על הדרך יש כאן הזדמנות להתוודע ולתת כבוד למוסיקה טובה שהיתה פה פעם, ואולי קצת נזנחה. ההוצאה המחודשת של האלבום של דודה היא יציאה נכונה, שמתאימה גם למה שנשמע היום מוסיקה.

דני סנדרסון וגידי גוב הם המיקי ברקוביץ' והמוטי ארואסטי של המוסיקה הישראלית, כמו מוני ובראבא וכמו הגשש השילוב של שניהם יחד עושה דבר שהוא אפילו גדול מסכום חלקיו. דודה היתה להקת המשך של גזוז שהיתה להקת המשך של כוורת, ולמרות הצער והכאב שבפירוק של כל הרכב שכזה, אפשר בדיעבד להנות מכך שכל אחת משלוש הפאזות האלה היתה שינוי והתפתחות לדבר אחר. גזוז היתה יותר פופית-נשית וגם יותר פאנקית וג'אזית מכוורת, דודה, לעומת זאת, הלכה לכיוון הרוקי.

את האלבום המקורי של דודה קניתי באמצעות פפקים של "טמפו" שאספתי במבצע. הייתי ילד בן 13, הלכתי לאיזה בוטקא ושם היו מלא תקליטים שמקבלים תמורת פקקים, באותה הזדמנות קניתי את אלבום הבכורה של תיסלם, אוסף של ELO ועוד משהו - היינו מאד צמאים בשנות השמונים.

האלבום של דודה בגירסה המקורית היה עם עטיפה על רקע אדום. דווקא די חרשתי עליו, ואני חושב שזה אפילו די הגיוני שהלהיט "אלף כבאים" לא הופיע בו במקור. כל הרעיון של דודה היה לעשות רוק, יהודה עדר מתמוז (לשעבר) ניגן בגיטרה, לא היו מערכונים, אבל היה לוהט. מבחינה מסחרית זה לא הצליח, אולי דווקא בשל ההצלחה של תיסלם ובנזין, דודה נשמעו כפשרה בין מה שהיה פעם לדבר החדש הבא. כש"אלף כבאים" הצליח ברדיו זה היה קצת מאוחר מידי - אפילו להיט בסיגנון "יו-יה" של כוורת או "אה-או" של גזוז, לא הציל את העסק (אם כי שיפר מאד את המכירות) - ודודה התפרקו אחרי אלבום אחד בלבד.

בהוצאה המחודשת, העטיפה קצת השתנתה והרקע הוסגל, התווסף הלהיט "אלף כבאים", והוצמד גם דיסק נוסף עם הקלטה של הופעה חיה מלאה משנת 1981 - איזה כיף !
כדאי לציין שדודה, למרות הפוזה הקשוחה בשירים כמו "בכל מקום ובכל שעה", ו"נשר", בכל זאת לא הפסיקו לגמריי עם ההומור: "ערב אבוד" הוא רוק פיפטז, ב- "שקט-שקט" יש הומור דק, "מחפש צרות" הוא כבר ממש כמעט בדיחה (טובה). בקיצור, דני סנדרסון אולי יכול לנגן יותר טוב משלום חנוך, אבל הוא יותר מידי נחמד בשביל להיות שלום חנוך (ממורמר על השלטון- מתוסכל מהמדינה- מתנשא על העיתונאים - בועט בקהל- ורציני מהתחת). ואת זה אני אומר עם כל הכבוד שאני רוחש לדני סנדרסון ולשלום חנוך.