בשבוע שעבר הייתי בעיר הדרומית של ישראל, הלא היא אילת, וזו היתה הזדמנות נהדרת לקנות דיסקים. כל פעם שאני נכנס לחנות דיסקים אני נשאב אל המדפים ורוצה עוד משהו, ועוד קצת, כמו ילד בחנות שוקולדה (למדתי לחזור ולומר שוקולדה מאהוד בנאי). לכבוד זה ולכבוד הפסח, מלא אלבומים עברים שיעשו לכם סדר בחג:
לרכישה: דיסק קלאב, מוסיקה נטו
אהוד בנאי - רסיסי לילה "אין לנו ממה לפחד אלא מהפחד עצמו" אמר פעם רוזוולט, וזה מה שאני שומע בעצם לאורך כל האלבומים והיצירה של אהוד בנאי. אומרים שאין סימן להתחזקות הדתית של אהוד בנאי באלבום "רסיסי לילה", אבל אני שומע את המוסיקה שלו כתפילות מדבריות עוד מאז "עיר מקלט", "זמנך עבר", וגם "כולם יודעים", ו"אל תפחד". רסיסי בנאי מלווים את חיי, אני אוהב אותו, ואת מאיר, ואת יוסי ז"ל ושאר הבנאים, באופן שקשה להסביר. אני אוהב את חקר הנשמה שלהם. האלבום רסיסי לילה בעייתי בעיני בגלל שהמילים לא מתפשרות עם המנגינה, בגלל שהמנגינה לא מעיפה את המילים למעלה, בגלל שאין כאן הפקה. אבל יש כאן מספיק בשביל לטלטל את נפשי, בשביל לחבק חיבוק עצוב, ושלושת השירים הראשונים באלבום ממש טובים. וכשאח אהוב וצנוע כמו אהוד, שר לך "אני הולך", אז גם אתה הולך איתו, עד הסוף.
אהוד בנאי - אני הולך
ברי סחרוף - אתה נמצא כאן ברי סחרוף הוא בעצם העודף של מינימל קומפקט, אולי אפילו פחות מזה: העודף של "פורטיס סחרוף", לפעמים כשיש צל עליך אתה לא נראה, אבל אם רק קצת מזיזים את הצל, אז אתה מתגלה במלוא תפארתך. ברי סחרוף נמצא כאן איתנו בארץ, גם פיזית, גם בעברית גם במילים שלוקחות משירי תהילים וגם במוסיקה שלוקחת מהמזרח ומערבבת עם דאנס ומערב. הלוואי והיו עוד כמוהו שהיו מצליחים לעשות את מה שהוא עושה בהפקה - אין דברים כאלה בארץ. אולי יוסי אלפנט היה כמוהו, פעם היו גם את תיסלם שהתאמצו, אבל כיום רק סחרוף, ותקנו אותי אם אני טועה. זה שהוא הפך לכזה מיינסטרים, שכל אלבום שלו חובה, מוכיח שלמוסיקה טובה יש מקום, וכשאתה טוב אז אתה טוב. החוכמה של סחרוף תמיד היתה -מעבר לכשרון האדיר שלו - העבודה שלו עם אנשים אחרים. באלבום הזה זה ניכר במיוחד - השתתפו בו לא פחות מעשרים נגנים, וגם את רוב המילים כתבו: דן תורן (שלושה שירים), עמיר לב (ארבעה שירים), וגם חביבה פדיה, נעם רותם, רוני סומק. זה נשמע כמו הכי שירי חג ישראלי עכשוי שיכולים להיות בעולם.
ברי סחרוף - זמן של מספרים
נעם רותם - ברזל ואבנים לא כך אמור להראות ברוס ספרינגסטין הישראלי. נעם רותם נראה יפיוף תל-אביבי רזה מידי (כבר פחות), עם קול יפה מידי, וזה יכול להטעות. יש בכל השירים שלו מלודיה פופית אבל הנשמה היא רוקית, והאלבום הזה נשמע בכלל כמו אלבום אמריקנה, או כמו שרותם מנסח זאת: אלבום רוק של שנות השמונים. נעם רותם הוא כיום המוסיקאי הישראלי הצעיר עם הכי הרבה עומק שאני מכיר, זה עניין של בגרות, זה ללא ספק נובע גם מהחוויות האישיות הקשות שהוא עבר עם אשתו שחלתה בסרטן. אבל זה לא כל הסוד, הוא יודע לכתוב מילים, הוא יודע לחבר מנגינה והוא אינטילגנט. למטה יש את הלהיט ושיר הנושא מהאלבום, וכאן אפשר לשמוע עוד שירים מתוכו עם הסיפורים שמאחוריהם. וגם ראיון של נעם רותם.
אביגיל רוז - חצי נחמה אדל ואביגיל רוז פרצו יחד באלבום בכורה, ועכשיו יש לה אלבום שני בדיוק כמו שלאדל יש אלבום שני. אדל הופכת למגה זמרת, למיינסטרים אמיתי, ואפשר לקוות שכך יקרה כם לאביגיל רוז. שתיהן מתעסקות בשירי אהבה החמצה, בגיל 20 ואחת. את האלבום הזה נתתי במתנה לבתי בת השתיים עשרה, אני לא חושב שזה אלבום לבנים, למרות שהקשבתי בעונג רב פעמיים, וגם כאן במיוחד שלושת השירים הראשונים מלהיבים, ויכולים להפוך ללהיטי רדיו טובים.
אביגיל רוז - חצי נחמהיהוא ירון - דברים יומיומיים כאלה לקח לי קצת זמן עם יהוא הזה. הוא נשמע תובעני אל עצמו, ותובעני למאזין, והוא נשמע יותר מכל מוסיקאי אמיתי, ששולט בכלים. הוא רוק, ואינדי וקלאסי ביחד. השירים שלו זועקים, כל העוצמה האגורה במיתרים של צ'לו יוצאים ברוק גיטרות עם עיבודים לא שיגרתים. ובעיקר הוא לא שיגרתי. יש הקפדה על מילים יש ניסיונות במוסיקה, זה אלבום למבקרים, זה אלבום לאנשים שאוהבים לאהוב מוסיקה. זה אלבום לשנים. להאזנה לכל האלבום.
מוניקה סקס - מנגינה הם היו יכולים להיות להקת הרוק המובילה של ישראל, ספינת הדגל, משינה של ימינו, אבל נראה שכל מה שהם מנסים לעשות זה רק מוסיקה שבכיף להם לעשות, שזה בסדר, אבל לא מספיק בשביל להיות גדולים מהחיים. יהלי סובול סיפר בראיונות לאלבום הזה שפשוט בא לו לחזור לנגן עם להקה, ואז הוא נזכר שיש לו בעצם להקה. לגופו של עניין, הכיף של מוניקה סקס הוא שיש להם גרוב ושיש להם שירים להיטים. המעטפת אולי רוקית אבל הנשמה פופ. אין מצב שלא תהנו. כשסובול מנסה להתעמק קצת יותר בשירים כמו "הסתברות" הוא נשמע חלש מידי, ויש כאלה קטעים חלשים באלבום, אבל כל השאר תענוג ! ההפקה פצצות !
אדם בן-אמיתי - קעקוע בן-אמיתי נשמע כמו שלמה ארצי הבא, כמו שלומי שבן הבא. לטוב ולרע,
אריק איינשטיין שר יצחק קלפטר החיבור של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר בשנות שמונים היה אז חיבור של מוסיקאי מבוגר שאוסף תחת חסותו מוסיקאי צעיר. היום שניהם נראים באותו הגיל. הסיפור של איינשטיין וקלפטר הוא גם במידה רבה הסיפור של הרוק הישראלי: הוא מתחיל צעיר, ניסיוני, מעיז, מתיז ותוסס והיום הוא נשמע זקן, עייף ומסתגר. כמה שאריק איינשטיין חסר לנו על הבמות, כמה שחבל שקלפטר לא ממשיך ליצור מוסיקה. בכל זאת האלבום הזה הוא מלא נחמה. יש מספיק אנשים שאוהבים אותם ושיקנו את האלבום הזה, אני אחד מהם. השיר מעבדות לחירות עם המילים של יענקל'ה רוטבליט נשמע הכי מתאים לפסח ולחבר'ה האלה: "יש משהו בי כמו ירח מלא של חודש ניסן שקורא לי לקום וחוזר וקורא כל הזמן, לצאת למסע שכולו סיכונים לקראת שמץ סיכוי לסוף דמיוני מאושר והזוי." אפשר לשמוע את ההבדל בין הקול הצלול של אריק של פעם, לבין הקול המעושן מידי של אריק בשירים החדשים שהוקלטו במיוחד לאלבום, וזו אולי המגרעה היחידה של האלבום הזה, חוץ מזה זו מתנה: מתנה של כישרון וקול שנתן האל לקלפטר ולאיינשטיין ומתנה לחג שאתם יכולים לקנות לעצמכם, או למישהו שאתם אוהבים.
אריק איינשטיין - מעבדות לחירות
עינב ג'קסון כהן - עץ נופל ביער היא מנגנת בפסנתר, ויש לה פריזורה שהיא כבר סמל מסחרי, לצד זה יש לה שירי פופ אינדי מתוקים בסגנון רג'ינה ספקטור.
אסף אמדורסקי - צד א' הקליט אלבום שבו הוא מנגן בכל הכלים. תמיד יש לי הרגשה שהטקסטים שלו כאילו היו צריכים להיות בשפה האנגלית, בגלל פשטותם, כאילו איזה פופ-רוק פשוט כזה. ב-צד א' יש שרידים לדאנס שאמדורסקי שולט בו כל-כך טוב, בעיקר בשימוש בקלידים, אבל זה אלבום שנותן כבוד לעיבוד ולאורך של השיר בלי להתנצל. שמעתי את אמדורסקי אומר שיש כאן ניסיון לחזור לעיבודים של שנות שבעים, ויש בזה משהו. די התמכרתי לשיר "הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן שהוא הלחין, והשיר "זוג משמים" משמיעה לשמיעה נעשה מעניין יותר יותר- הוא מתחיל בקטע לד-זפלני, ממשיך כמו משהו שמרגיש סטילי דן.
אסף אמדורסקי - זוג משמים
דודו טסה -דודו טסה וכוותים תארו לכם שמישהו היה לוקח את מיטב הקלאסיקות הישראליות ומקליט אותם בעיבוד מוסיקלי מודרני בעיראק. תארו לכם שסבא שלו היה מוסיקאי ישראלי והוא היה מוסיקאי בעיראקי צעיר. עכשיו תהפכו את כל הסיפור הזה ותקבלו את האלבום של דודו טסה. משתתפים גם ברי סחרוף ויהודית רביץ. אלבומים כאלה הם הגשר הכי יפה שיש פה בין מזרח למערב בין עבר לעתיד ואפילו בין ג'אז, רוק ורגאיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה