שירה והעטיפות

היה היה פעם עיתון מוסיקה שנקרא "ווליום". הוא היה בגודל של 7 ימים, מניר כורמו משובח, ויצא 7 פעמים עד ששבק חיים. זה היה עיתון מאד טוב וכתבו בו כל הכותבים החשובים, בן השאר היתה שם סקירה של כל ההופעות של אמנים מחול ומהארץ שהופיעו בפינגיוון, ליקוויד וקולנוע דן (אפילו רוקסן עוד לא היה).

אני זוכר כתבה של יואב קוטנר (שנתן תגובה פה) על משהו כזה שנקרא דיסק שאוטוטו יתחיל להחליף את התקליט. בינתיים היו כמה דיסקים עם יצירות קלאסיות וגם אבבא. החידוש היה שדיסקים לא רגישים לשריטות ושאיכות הקול הרבה יותר משובחת (מה שהתברר בדיעבד כטעות).
היה בעיתון ווליום גם פינת ביקורת על תקליטי בוטלג, שאלה תקליטים של הקלטות פירטיות. וגם פינת ביקורת לעיצובים הגרפיים של תקליטים חדשים. מה שנקרא היה פה שמח כשבגרוש היה חור.
בכל מקרה עטיפות של תקליטים היו עניין מאד משמעותי כשהיו תקליטים. ואחותי שירה, שהיום יש לה יומהולדת וביקשה שנקדיש לה פוסט, קנתה לי שני אלבומים הכי חשובים שקנו לי אי פעם רק על סמך העטיפות שלהם. את אלבום הבכורה של הפיקסס Surfer Rosa, ואת אלבום הבכורה של הסטון רוזס, שהסולן שלהם איאן בראון יופיע בקרוב בארץ.
את האלבום הזה של הפיקסס ואת כל העיתונים של ווליום שתתה לי השכנה שלנו שרית (לא שכחתי אבל כבר סלחתי).

ולשירה מזל-טוב, בלי להיות יותר מידי דבק, כי אני ממש לא יכול, ובכל זאת הנה שיר של של הפיקסס (מתקליט אחר) שמתאים לעניין.

אוהבים אותך אייל, א.... והילדים (עכשיו הסתבכתי עם אחותי השניה)