לעקוב אחר הפרימיום

יום שבת, 24 במאי 2008

לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד ארכיטקטורה

לורי אנדרסון, שהיא פילוסופית מודרנית (בגרוש וחצי), ואמנית גדולה שתופיע השנה בארץ, אמרה פעם שלכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד ארכיטקטורה, כלומר: מופרך בעליל. רציתי שזאת תהיה הכותרת של הפוסט שהכנתי עליה, אבל כשהכנתי אותו שכחתי מזה.
בכל מקרה תבדקו טוב טוב בנפשכם ותמצאו שאתם חושבים בעיקר במילים, אולי מתמתיקה שזו גם שפה לצורך העניין, אפשר לחשוב ללא מילים. לעומת זאת כל יצירות האומנות הגדולות עובדות על המקום הזה שבין הרגש למחשבה. מה שג'ים מוריסון קרא הדלתות, שהם המקום בין ההכרה לתת-הכרה... וזה באמת על רגל אחת.
וכשכותבים על מוסיקה, מה יש לומר. לפעמים כלום, לפעמים נהניתי מאד כדאי גם לכם, לפעמים זה נשמע כמו זה וזה, זה היה מאד דומה לתקופה שניגנו ככה, זה בסגנון הזה והזה, והמקסימום זה עושה לי ככה וככה.

יש הרבה מה להגיד אבל אני בטוח שלחרשים זה לא אומר כלום.

שלא תבינו אותי לא נכון אני מאד אוהב ביקורות מוסיקליות טובות. לפעמים אני אפילו לא מתחבר למשהו עד שאני לא קורא ביקורת מעניינת על משהו, ופתאום אני שומע דברים שלא שמעתי, ומבין אותם כמו שצריך.

ולצורך הדגמה של המשפט : "לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד אריכטקטורה", הנה משהו שאלוהים שלח לי, אני אפילו לא יכול להגדיר אותו. רק שזה מתחיל לורי אנדרסון הו סופרמן, ממשיך מדרגות לגן-עדן, חיפושיות, יוריתמיקס, דולי פרטון, ארט אוף נויז, ביסטי בוייז, פט בנאטר-מה לא? זה לא שיר זאת הצהרת הון!

DJ Earworn
תוויות:

5 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

שני תיקונים:
DJ Earworm ולא earworn.
ואם כבר מתרגמים, אז התרגום צריך להיות "לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד *על* ארכיטקטורה" - נכון, זה לא הגיוני אבל זה בדיוק הרעיון...

25 במאי 2008 בשעה 11:04
dis[c]over אמר/ה...

DJ Earworm הוא masher הוא מתמחה במאש-אפס כמו זה שכאן (שנקרא “Stairway to Bootleg Heaven”). אישית אני לא "מת" על העבודות שלו, המאש-אפ הזה התחיל טוב (החיבור בין לורי אנדרסון לארט אוף נויז הוא טוב), אבל עצם ביסוס המאש-אפ על קאבר של דולי פארטון ללד זפלין הוא הזוי ופוגם בתוצאה הכללית, לדעתי. בכל מה שקשור למאש-אפס, כשזה עוד היה טרי ומעניין תמיד העדפתי את 2Many DJs (הלא הם סולוואקס), למשל החיבור הזה בין דסטיני צ'ילד ו-10cc פשוט גאוני.

25 במאי 2008 בשעה 15:20
Unknown אמר/ה...

אני חייב לטעות לפחות פעמיים בכל פוסט. ככה יש לפחות שתי תגובות:)
גם אני לא מת על מאש-אפס, אבל אני חושב שזה שובר את כל השיאים עם כמות הדגימות שהוא מכיל, והוא נחמד.
בסופו של דבר היה פה איזה רעיון יותר גדול מהפרטים שלו.

25 במאי 2008 בשעה 16:03
אנונימי אמר/ה...

דברים של טעם כתבת על כתיבה אודות מוזיקה. אני כותב די הרבה אודות מוזיקה, ומשתדל לחשוב כמה שפחות ברמת המטא, כלומר מאיפה אני בא ולמה אני כותב מה שאני כותב ואיך שאני כותב. אני מוצא שקל וטבעי לי יותר פשוט לכתוב כשאני חושב על המוזיקה, ולא על איך אני כותב.

אבל אני חושב על זה הרבה כשאני קורא ביקורות של אחרים. וכן, לפעמים אני נתקל בדיסק כמו של Why או של סיגור רוס או של ליסה ג'רמנו ואני חושב לעצמי לכל הרוחות, אי אפשר לתמצת את זה לאותיות, לשפה כתובה, פשוט אי אפשר. מצד שני, עושים את זה מדי יום. ואני בטוח שאם נחפש מספיק, נמצא איזו עבודה של אוהד נהרין בהשראת בניין של פרנק גרי או משהו, כך שאפשר גם לרקוד על ארכיטקטורה.

למעשה, אני חושב שמה שמניע אותי ואולי אותך ועוד הרבה אנשים שכותבים על מוזיקה הוא בדיוק הבלתי-אפשריות הזו. כי אם אי אפשר לכתוב באמת על מוזיקה או לרקוד באמת על ארכיטקטורה, זה בדיוק האתגר שמגרה אותנו לנסות, לחצוב את המילים הנכונות ולסדר אותן כך שהן כן יעשו כבוד, יעבירו, יבקרו, יקניטו, יגדילו את המוזיקה שנכנסה לנו באוזניים ויצאה דרך העט.

26 במאי 2008 בשעה 16:12
Unknown אמר/ה...

גיאחה,
כיף שאתה כותב..
אני חושב שכשכותבים בצורה מקצועית על מוסיקה צריך להסביר קודם כל איך זה נשמע, ואח"כ איך זה מרגיש. ולי חשוב גם להבין את הקונטקסט הכללי.
אבל בבלוג יש את הפרבילגיה לא להיות דידקטי, ולתת דגימות, ולכתוב על מוסיקה בהקשר לחיים.

26 במאי 2008 בשעה 17:47

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)

פוסטים אחרונים וממש שווים !