הרב הצבאי הראשי אמר השבוע שיותר טוב שבנות לא תתגייסנה לצה"ל. אני מסכים איתו. לרוב הבנות שירות צבאי זה בזבוז זמן. עדיף שבנות ישראל (גם חילוניות) תשרתנה בשירות לאומי, בבתי-חולים, במוסדות חינוך וכדומה. אני הייתי נותן פטור גמור לבנות שממשיכות ישר לאוניברסיטה. כי בכל זאת המונה דופק ולהתחיל ללמוד בגיל 21, ולחשוב על ילדים בגיל 25, ולחפש את המיועד עד גיל 31 ואז, פתאום הכל מאוחר מידי, סתם חבל. מי שרוצה בכל זאת מדים, הצבא יקבל אותה בשמחה.
אין גם שום סיבה הגיונית שלא יהיה שירות לאומי חובה לכל אזרחיי המדינה. זה לא חייב להיות שלוש שנים, אבל משהו גם בחור חרדי, וגם בחור ערבי יכול לעשות למען הקהילה. בכל מקרה המצב שקיים כרגע, גם אם הוא נראה נסבל, יום אחד כמו המהומות באיראן, יתפוצץ לנו בפנים. כמה אפשר לסחוט רבע מהאוכלוסיה.
השבוע היה קצת יותר עומק ברדיו פרימיום להמונים:
1. רונה קינן בראיון בלעדי ומיוחד. לכבוד האלבום החדש שלה, הבאתי אותו שוב. הקשיבו לשיחת נפש נעימה שלי ושלה.
2. אלבום השבוע: השבוע היה השבוע שבו גילית את פליט פוקסס. שנה שעברה לא התחברתי אליהם. הם נשמעו לי מתוכנתים מידי עם כל ההרמוניות הקוליות המבוימות, סינטטים בשילוב של קרוסבי סטיל ונאש עם הביץ' בוייז, אומנים של אסטטיקה, של הפרטים הקטנים ללא רגש ונשמה. אבל השבוע לאחר שהקשבתי לגריזלי בר זה קרה. אני לא יודע אם זה טעם נרכש, כמו לבירה ולחילבה, או ליין להבדיל. שמא זה איזה סוג של סינכורניסטי - כשאנחנו חושבים שאנחנו שומעים משהו שחשבנו עליו, בעוד שלמעשה שמענו אותו קודם ללא משים. בכל מקרה פליט פוקסס התגלו אלי במלוא יופיים וזה כיף נורא. יש שם רבדים עמוקים שמתגלים בכל שמיעה. עוד עומק ועוד עומק, וזה כיף.
כאן אפשר להקשיב לכל האלבום שלהם.
3. היה גם פוסט מיוחד לזכרו של מייקל ג'קסון
4. חזרות להופעה של M83
5. וגם קצת שירי קאנטרי ערש לפני השינה
ברדיו פרימיום בטוויטר היו מריה והיהלומים בקליפ חדש לשיר יפה, רואישי סוקומוטו, TALK TALK בשיר ממיס, פייסט ווילקו בשיר הורס מהופעה (זה ירד מהרשת מי שראה ראה) ועוד
ההופעה היתה ממש טובה, אפילו מעולה. שוגייזינג טוטאלי מלא בסים, נפוח ומהדהד. רק שהמוזיקה של M83 קצת מיושנת, אפילו הייתי אומר שזה B מיוזיק, על משקל B מובי. הסולנית של הלהקה אופרה בפס שחור על שתי העייניים כמו הקפטן השחור של סטאר טרק הדור הבא. היה שם מחשב אפל על הבמה, ומתופף מאחוריי פרגוד פרספקט שמכניס להכל חיספוס ועוצמה. זה היה קצת אירופאי, קצת יורומיוזיק, אייר לעניים. גונזאלס משחק אותה ג'ימי הנדריקס אלקטרוני ודי מצליח לו בזה.
אין ברירה, העשור הזה מתחיל להסתיים, ולכבוד כך יהיה ברדיו פרימיום להמונים פסטיבל סיכום העשור, בכל פעם סיכום של האלבומים הטובים של שנה אחרת. הולכת להיות חגיגה.
שבוע שעבר היה סיכום של שנת 2009 שהיתה עד כה, ועכשיו אני חוזר קצת לשנת 2008. אז סיכום מסודר של כל האלבומים הטובים של שנת 2008 קיים למעשה פה. אבל הנה תימצות של זה, וגם מעודכן בפרספקטיבה של זמן. אזהרה אחת קטנה. כיוון שהסיכומים האלו יהיו מתומצתים אז זה בוודאי לא מכיל את כל מה שאפשר לאהוב. וזה גם לא מצעד להיטים, אלבומים עם להיט אחד טוב לא יכנסו. יהיו כאן המלצות חמות ודי בנאליות, לפחות בשבילי, עם קצת הפתעות. אם תרצו: מדריך קטן להאזנה.
התעלמתי ממה שלא אהבתי אבל אני אציין שיש עוד אלבומים בולטים ב-2008 כמו ל פורטיהאד ואלבו, וגם מכאלה שאהבתי אך פחות כמו הוט-צ'יפ, ספיריטאלייזד, קאט-קופי
*Cold War Kids- Loyalty to Loyalty רית'-אנד בלוז מעודכן
אלבום שכאילו בכוונה, לא מתחנף בשום צורה, נשמע כמו נגינה בהופעה או באיזה סשן. עם הרבה אנרגיות חזקות שלא מתפרצות בבומבסטיות מיותרת. רית'ם אנד בלוז מאד אמריקאי אבל מהצד המחוספס של אמריקה. הצד של השיגרה הפשוטה של עיירות אמריקאיות באמצע המדבר, שמעולם לא הייתי בהם. מזכיר לי את הרולינג סטונס בתקופת הרית'ם בלוז שלהם. מזכיר לי גם את תום וייטס. מקום 20 לא מתאים לאלבום הזה, פשוט יש טובים ממנו. Cold War Kids - Against Privacy
Rachael Yamagata -Elephants - מרגש
אלבום שנכנס לרשימה ברגע האחרון, בעיקר בגלל שיש בו מספר לא מבוטל של שירים מעולים ואפילו כמה מושלמים. אז מגיע לו. ימאגטה מזכירה את פיונה אפל ואת טניטה טיקארם. יש קו דק בין מוסיקה מרגשת לקיטש ויש קו דק בין מוסיקה נוגה לשיעמום. למזלי ימאגטה ברוב המקרים לא עוברת אותו. וכאמור יש בו לפחות שיר אחד אלמותי Elephants.
The Herbalister-Same as It Never Was - היפ-הופ-סול-ג'אזי מגניב
כבר נגמר לי הכוח לשמוע מוסיקת היפ-הופ. זה נהיה טרחי, גולמני, פטפטני וסתמי. עד ששמעתי את האלבום החדש של Herbaliser שיצא השנה נקרא :Same As It Never Was. שם מתחכם שמתאים לתוכן האלבום. זה בעצם פארפרזה על Same As It Ever was. ה- Ever הוחלף ב- Never. ובאמת האלבום נשמע משהו חדש לגמריי אשר מבוסס על כל סגנונות המוסיקה השחורה שהיו עד היום. ג'אז, בלוז, לטיני, היפ-הופ וגם גוונים מוסיקה בלקנית ואפילו מוסיקה ערבית. אלבום רב תרבותי (אמרתי אובמה?).
My Morning Jacket -Evil Urge - אלטרנטיב קאנרטי למתקדמים
להגיד שזה האלבום הכי קרוב לוילקו השנה זה יהיה עוול. להקת האלטרנטיב קאנטרי עשתה לנו את מה שלבק היה קשה לעשות. אלבום רוק פולק קאנטרי מגוון יצירתי עם יציאות בסגנון אבבא, Highly Suspicious הוא יציאה אחרת לגמריי שמזכירה את אנימל קולקטיב. כיף שאפשר לחזור אליו בכל שנה.
Mystery Jets -Twenty One -רוק-פופ אנגלי סטיייל אייטיז
כן גיל נפלא 21. או שמא המאה ה-21? בכל מקרה השנה הזאת היתה המון שנות השמונים והאלבום הזה הכי שנות השמונים, אבל לא בגלל זה אהבתי אותו. הוא פשוט כיף, מאדנס אולי היו כייפים בשנות השמונים אבל הם היו על גבול הגרוטסקה, המיסטרי ג'טס פשוט כייפים. יש באלבום הזה כל-כך הרבה שירים טובים, בכל זאת אני יותר אוהב לשמוע אותם בבודדת ולא כאלבום. .
The Last Shadow Puppets -The Age Of Understatement - התזמורת הסינפונית של ארקטיק מאנקיז
אומרים שהאוייב של הטוב הוא הטוב יותר, אבל הבעייה האמיתית היא שהאויב של ההצלחה הוא הפחד מהכישלון. אלכס טרנר הוא סולן הארקטיק מאניקיז. קרוב לודאי להקת הרוק המצליחה ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21. וללא ספק מגדירה איך נשמע רוק בתקופה זו. אבל אלכס טרנר לא פחד מההצלחה וכמו בן-אדם גדול הוא הקים הרכב אחר לגמרי The Last Shadow Puppets. שמושפע, לטענתו, מדיויד בואי של השנים המוקדמות מבחינה במוסיקלית, כמה סימלי זה. דיויד בואי הרי בכל אלבום חידש ועשה דבר שונה לגמריי. קצת יותר מידי כינורות בבת אחת אבל אחרי שמתרגלים לשירים אחד-אחד זה מעולה.
Lykke Li - Youth Novel - שבדית אישית לוחצת
אני אוהב את ליקה לי היא פוגעת לי בלב. ליקה לי היא דוגמא שמקול קטן אפשר לעשות מוסיקה טובה, וזאת במגמה הפוכה לכל תופעת הכוכב נולד למיניה. יש בה רוח נעורים, היא חמודה, מקסימה. צריך לראות את ההופעות ברחוב ובנוחיות שהיא נותנת. זה פשוט משובב נפש (ואני כותב את כל זה בביטויים של אשמאי זקן). זה אינדי. זה שבדי. זה מלודי. זה כיף. הבעיה היחידה היא שההייפ סביבה גדול מידי. אני לא בטוח שזה עזר לה להגיע עם גלי הים אל תחנות הרדיו בת"א. אצלי היא כבר חצי שנה ב-HOLD עד שהיא תסיים להתחנף לכולם ותחזור אלי להתייחסות קצת יותר אישית ופרטית. וזה הכל אפלטוני תאמינו לי.
Rephael Saadiq- The Way I See It - סול אינסטנט וינטאג'אלבום סול מושלם של האדון רפאל הצדיק שמוכיח שפשוט יש לו את זה, והוא יכול בלי סוף לנגנן מוסיקת מוטאון יותר טובה מהמקור. הוא קורא לזה אינסטנט וינטאג'. זה שאתם מכירים את ג'יי זי ואתם לא מכירים את רפאל הצדיק זה כשל במערכת. ואפילו סטיבי וונדר מתארח אצלו באלבום.
Bon Iver -For Emma, Forever Ago - חורפי, מופתי בכל הרגשBon Iver שייכים למה שאני קורא: "שבט דוב המערות". "הלהיטים" מתוך האלבום לא תפסו אותי לאורך כל השנה. הקשבתי והתבאסתי, וגם דילגתי כי זה היה די מדכא. אבל בסוף השנה הקשבתי לכל האלבום כמו שצריך ביום סגרירי באוזניות מתחת לשמיכה וזה פשוט תפס אותי ולא יכולתי להפסיק להאזין, שוב ושוב. אלבום מופתי ש-Bon Iver ציירו בצבעי מים אפרפרים חומים עם שירים מעולים, בהגשה כנה אם כי עגמומית וסוודרית. אני לא מבין למה יש כל-כך הרבה להקות צעירות כאלה, ואני חושב שרובן לא ממש עושות את העבודה (לדוגמא הבלון שנקרא Fleet Foxes-אז מה אם יש להם הרמונויות?), אבל זה יפה שיש כיוון כזה, שהוא לא מסחרי, שהוא מהנשמה, שגם ב-2008 לאנשים צעירים צעירים אין רק דיסקו בראש. וקשה מאד לדרג את זה, כי כשאתה במצב רוח מתאים זה השמים, וכשלא אז: "באמאשכם עזבו אותי עם הדיכאון הזה". אלבום מופתי אמרתי?
Infadels - Universe in Reverse - פופ-רוק מדליקאת Infadels הכרתי לראשונה עם השיר המדליק Love Like Semtex שכבר חדר לי מתחת לעור והוא צרוב לי לעולמים בהארד דיסק של המוח. והשנה יש להם אלבום חדש עם הרבה שירים טובים שאחד מהם אפילו מזכיר את הנ"ל אך אף אחד מהם לא ממש באותה רמה של יצירת המופת הזאת. לאחר שהתגברתי על כך, התחלתי להנות מאלבום טוב עם הרבה שירי רוק/פופ כיפיים, כמו שאני אוהב, שמתאימים מאד לקיץ. כשהגעתי לשיר הנושא כבר התחלתי להמריא. ושמעתי את האלבום הזה די הרבה.
Adelle-19 - סול אישי בוסריגם גיל 19 זה כיף. לא כמו 21 אבל גם. גם לא כמו הכיף של הגיל שלי. כשתגיעו תבינו. אדל היא התגלית הטרייה של 2008. באלבום הבכורה שלה היא מוכיחה שני דברים: א. שמוסיקה צריכים להתחיל לשמוע מבילי הולידיי ב. שאפשר לכתוב מוסיקה נפלאה בגיל 19.
יש להיט באלבום שכולם מכירים Chasing Pavements. אבל מה שיפה בו הוא סיפורי האהבה הבוסריים שיש בהם איזושהיא נוסטלגיה ומתיקות סמיכה. ואני לא אוהב את דאפי וגם לא את לאורה מרלין אבל אותה כן.
Vampir Weekend גרייסלנד מודל 2008בלי צחוק אם לא היה גרייסלנד של פול סיימון זה היה האלבום של השנה, אבל גם כך זה אלבום מושלם. מבחינת סגנון, מבחינת שירים. יצירת מופת שתשאר איתנו לעולמים. הבעיה שזה טריק משומש. מצד שני הם עשו את זה כל-כך טוב שנשאר רק לומר: אז מה אם גרייסלנד היה קודם? שמעתי אותו פחות ממה שמגיע לו כי הוא לא מפתיע ולא מסקרן עד כדי כך, אבל בכל עשרות הפעמים שהאזנתי לו הערצתי את האנשים שעשו אותו, למרות שאין להם צורה, ונהנתי בלי סוף. והנה אפילו פיטר גבריאל עושה קאבר שלהם כם Hot Chip
Cape Cod Kwassa Kwassa - Hot Chip & Peter Gabriel
The Hold Steady - Stay Positive רוק בטעם של פעםאם הייתי מאצ'ו ישראלי טיפוסי, קצת מיושן כזה אתם יודעים, שמעשן מרלבורו (כבר לייט), שהיה לו פעם אופנוע, שגדל במושב או בקיבוץ, ששירת בחי"ר, הייתי בטח אוהב את האלבום הזה. ולמרות שאני לא מאצ'ו פיצ'ו, אני מאד אוהב את האלבום הזה. אומרים במקרה כזה "אלבום עשוי היטב", אבל זה יכול להטעות, כי "עשוי היטב" אומר בד"כ שאין לו שפיץ, ויש לו שפיץ! יש בו שירים טובים, והוא זורם כמו נסיעה באופנוע בערבות האין סופיות של ארה"ב. אלבום הרוק של השנה בטעם של פעם אבל בהחלט לא עבש.
MGMT Oracular Spectacular ממגנט ומלהיבהנבואה הספקטקולרית של MGMT ממג'מנטת. זה היה יכול להיות אלבום השנה אם לא היו טובים ממנו. הוא כאן לא רק בגלל שהוא כזה טוב. למעשה יש בו בסה"כ 4-5 להיטים כייפים מושלמים ועוד כמה שירים שלא שווים יותר מהאזנה אחת. אבל השירים האלה חוץ מזה שהם ממש טובים, הם כל מה שהכי 2008 שיש. בעוד 20 שנה כשישאלו מה היה ב-2008 זה יהיה כמו הליגה האנושית MGMT ו-HOT CHIP.
אומרים ש- Mgmt מחקים כל סיגנון שיש, שהם עושים מוזיקה חייזרית וגלאם רוק- אלקטרו-גיטר- פאנק -סבנטיז-עתידני. לי הם מזכירים את הרולינג-סטונס ואת דיויד בואי. אז מה זה אומר על 2008. סלט?
She & Him -Volume One תמים וגאוני
כשזה טוב זה טוב, וכשזה פשוט ומושלם זה גאוני. זואי דשאנל ו-M.Ward הכינו אלבום קאנרטי-רוק-פולק עם שירים פשוטים ושירה כנה בלי מניירות שפשוט עושים טוב על הנשמה בלי טיפת מאמץ או זיעה. וזה מספיק.
הסייחים היו במקום ראשון במצעד של 2008 לא רק כי באופן מושכל אני יכול לומר שמכל הלהקות החדשות (אנחנו בכל זאת ב-2008) הם עשו אלבום שהוא בעל סגנון ייחודי, חדש (!) שהוא ניו-רייב עם נגיעות ג'אזיות , ובעצם בזה אמרתי הכל: אין ניו-רייב ג'אזי, שהוא פאנק-דאנס מושפע מרוק-מאת' ומינימליזים פיכודלי. זה פשוט משהו חדש ומצויין, ומגובש (!) ושלא כמו Late Of Pier שעשו אלבום מתוזז, שלא כמו Of Montreal שעשו אלבום מחורבש, שלא כמו Mgmt שהם עושים משהו בעצם קצת ישן-חדש, ובכל מקרה חצי מהאלבום שלהם לא שווה, ושלא כמו פורטיהאד שעשו אלבום שקשה להאזנה - Foals עשו אלבום כייפי ובכל זאת רציני. לי זה נשמע הכי 2008, וכבר כתבתי ששומעים את משק כנפי ההיסטוריה. אבל לא בגלל זה הוא פה, אלא בגלל שהוא מופתי ויש בו שירים טובים, ואני פשוט אוהב אותו. אני מעריך שגם בעוד 20 שנה אני אשמע אותו, אם עד אז לא אתחרש לגמריי.
2 תגובות:
אוו, FOALS בחירה מעולה (ומפתיעה, ביחס לטעם שלך (ממה שהספקתי לקלוט עד כה)).
אגב, לא ברור לי למה אתה חושב שהחדש של גריזלי בר הוא אלבום שלא יעבור את מבחן הזמן. בעבר לא תפסתי מהם יותר מדי (ואת הפליט פוקסס אני כלל לא אוהבת), אבל האלבום החדש פשוט ענק בעיני, ולטווח הארוך, על אף שהוא לא חלוץ של איזו מהפכה מוזיקלית (?) מזן בלתי מוכר.
יש דברים שאי אפשר להסביר.
אז את אומרת שגריזלי בר ממש שווים. לי הם נשמעים אנמיים, אבל אני אתן להם עוד כמה צ'אנסים.
לגביי הטעם שלי - הוא מאד מגוון.
הוסף רשומת תגובה