חזרתי מהתופת בדרום (40 מעלות בצל)

לפני הכל מיקסטייפ "פרימיום- 40 בצל" אפשר להוריד כאן. שירים פרימיום שאני שומע עכשיו, ולא מוצא דרך אחרת להעביר לכם.

חזרתי מהתופת בדרום. לא אני לא רוני דניאל,ולא אני לא משדר משדרות. אני מתכוון ל-40 מעלות באילת. מכל הימים בשנה הייתי צריך להיות באילת דווקא בזמן שיש 40 מעלות בצל. פעם היתה תוכנית קיץ ברשת גימל שנקראה "30 בצל", אבל אנחנו במאה ה-21 הכל עכשיו יותר משוכלל ויותר מוגזם . הייתי צריך להסביר לילדים שלי איך זה שבחוץ 40 מעלות חום, והם לא חולים (או מתים), כי כידוע מעל 38 מעלות צריך לקחת אקמול. לא היה לי הסבר משכנע, רק אמרתי שכדאי להם לשתות מים.

ושלא תחשבו שהייתי המשוגע היחידי שם. פגשתי שם אנשים מכל תקופות חיי: מישהי שלמדה איתי בתיכון ובעלה גדל איתי בילדות בשכונה, היתה לו אחות תאומה וקנו להם פעם ווקי-טוקי ושיחקנו כל השכונה איתם מעין משחק תופסת קבוצות עם הווקי-טוקי. פגשתי שם אדריכל שעשה איתי מילואים ומתכנת באמדוקס שהייתי המפקד שלו בצבא. וגם מישהו שהיה הבוס שלי כשניסיתי לאחר הצבא למכור מטהרי מים תמי-4 וללא הצלחה. קוראים לו אשר (במילרע) יש לו קוקו בלונדיני ושפם אמריקאי (היחיד שאני מכיר עם קוקו מעל גיל 40 שלא נעשה קירח). וגם את הבת של הבן-דוד שלי (היא כמעט בגילי).

כשהיינו באילת ביקרנו במצפה התת-ימי. דברים מדהימים קורים שם במעמקים. התמנונה עוקרת את פין התמנון וכך מזדווגת איתו. לאחר מכן היא גם אוכלת אותו. היא מטילה 57 ביצים אך רק שניים שורדים כי הם אוכלים את אחיהם. פזית ים-סוף, דג זהב של נקבות בלבד, וכשיש צורך אז אחת מהן הופכת לזכר ואז הצבע משתנה לכתום כמו ברבונייה. לכריש 3-8 שורות שיניים, הוא מגיע עד למהירות 70 קמ"ש אבל אין לו אפילו עצם אחת, הכל סחוס. הוא גם לא יכול להפסיק לשחות או לישון כי אחרת הוא לא יכול לנשום. הוא יכול להריח טיפת דם מק"מ אבל הוא אוכל רק פעם בשבוע ובעיקר דגים חולים או מתים. כריש הליוויתן הענק ניזון רק מפלנקטון שזה אורגניזם זעירים שאנחנו בכלל לא רואים במים, כלומר מכלום.

אבל מכל האטרקציות באילת אין ספק שהאטקרציה המענייינת ביותר היא האנשים. אילת היא מיקרו קוסמוס של הארץ, ולי רוב האנשים נראו כמו קריקטורות. המוכרים האילתים עם השפמים הדקים, וזקנים צרפתים בלי שפמים, מסתבר שהפאות הארוכות חזרו, ותספורות של מוהיקנים חזרו, ויש תספורת חדשה של קוים מגולחים אופקית בצדדים. התיירות הצרפתיות המקומטות עם מיני ובלונד מחומצן, התייר הצרפתי שנראה כמו מוקיון עצוב, נערים עם 10 עגילים באוזן. הקוסם הרוסי, קולעות הצמות האתיופיות. בבריכה רחצה אישה ממש שמנה עם חוטיני, וגבר ישב בבית קפה עם חליפה שחורה. במצפה התת ימי פגשנו קבוצה ענקית של ערביות שהיו לבושות מכף רגל ועד ראש בשחור, ב-40 מעלות חום. במסעדה ביטבתה פגשנו תיירות זקנות איטלקיות קתוליות שהוציאו אותן מאיזה סרט של פליני, גם הן עם שמלות שחורות (כנראה שהם עלו על משהו עם השחור שאנחנו לא מבינים).ואני לא מדבר על המקועקעים והמצולקים והנרקומנים והנרקומניות, עובדי התברואה המוזרים, ומוכר הגלידה הסודני או הניגרי, הגננים התיאלנדים (אני באמת לא מבין למה צריך זרים לעבודות כאלה - לי זה ממש מרגיש רע תחושת האדונות המגעילה שיש לנו, למה צריכים לשרת אותנו זרים).

בערב לפני שנסעתי לאילת נתקע לי הנגן-MP3. חשבתי שאני אבוד. לא די בכך שאני לא יכול לכתוב פוסטים אני גם לא אוכל לשמוע מוסיקה. כל הדרך לאילת חרשתי את הדיסקים, גיליתי שהאלבום של גולפראפ יותר איכותי ממה שחשבתי, והיתה לי הזדמנות לחרוש גם את דאפי וקאט פאוור (דווקא The Greatest), שתיהן שימשו כאקמול מצויין בזמן שכאב לי הראש. והכי חבל לי על קאט פאוור כי היא דווקא מבצעת מעולה אבל חסר לה קצת שפיץ בשירים. היא בקלות היתה יכולה להיות ג'ניס ג'ופלין או ריקי לי ג'ונס. כמובן שנהנתי מחדש מאלבומים של Hercules & Love Affair, Foals, Teenagers, Vempair Weekend, Adele. ובטיילת באילת שמעתי מוסיקה מכל הסוגים והגוונים: טראנס, פופ, מזרחית, רגאיי, ומוסיקה מרוקאית בהפנינג של מלון הרודס בסגנון אלף לילה ולילה.

בכל מקרה בסוף הנגן MP4 עבד, וגם מצאתי מחשב ככה שהצלחתי גם לכתוב 3 פוסטים (ראו: להיות מכור!!!)

הנה שני שירים שעשו לי את החופשה (ותודה לקשבינו אביעד ואוהד):

Soko -I'll Kill Her

Mystery Jets -Half in Love with Elizabeth

ורימיקס שהבטחתי שאני אשים:

Cut Copy -Lights Music Remix

ועוד שיר שאני שומע ואוהב כבר הרבה זמן ולא ידעתי שהוא רימיקס אפילו
עד שאביעד ואוהד גילו לי בבלוג שלהם
(הכימיה שיש לי בזמן האחרון מדאיגה אותי מאד- ראו בפוסט הבא)
Santogold - L.E.S Artistes -Remix



ורימיקס לפייסט שלא יכולתי לשים בחופשה ובמקומו שמתי וידאו מיוטיוב:
Feist- 1,2,3,4 -Remix


הפוסט הזה מוקדש לתושבי שדרות. כי היום זה הם, ומחר אנחנו.

המתוחכם שורד לא הראוי

Duffy, עוד הבטחה אנגלית, הוציאה אלבום בכורה. הבשורות הטובות שיש עוד זמרת ואלבום בסגנון ישן וטוב, הבשורות היותר טובות שהיא לא מתקרבת לרמה של אדל. שיהיה ברור אני לקחתי צד וכמו בתחרות בין ירדנה ארזי לעופרה חזה, אי אפשר לאהוב את שתיהן.
דאפי גם לא ברמה מבחינת רפרטואר, ולא בעומק הקול, למעשה בכל האלבום שלה אין שיר אחד שייזכר. בינתיים היא מקום ראשון במצעד האנגלי (או כבר לא) עם השיר החמוד Mercy, למעלה בשלושה רימיקסים שונים. למה לא, בכיף, שווה האזנה.
הסתכלתי ביו-טיוב גם על הופעות שלה. יש שמשווים אותה לאמי ווינהאוס. אם יש משהו חזק אצל אמי ווינהאוס זו הנוכחות בהופעות, וגם העוצמה והכוח בקול. לדעתי לדאפי אין Power, אין Passion ואין פרפזנשיין (עלמה זקס מחקה את מיכל אמדורסקי).

לדעתי תוך שנה Duffy, נעלמת בתהום הנשייה. ויכול להיות שאני טועה לגמריי. אחרי האלבומים הראשונים של סינדי לאופר ומדונה, תנחשו מי חשבתי שתשרוד ... ובסוף מה יצא. עד היום אני לא מתאושש מזה שמדונה נכנסה להיכל התהילה של הרוק.
או כמו שאומרת נעמה המתוחכם שורד, לא הראוי.

העניין הוא שהאלבום של דאפי, גם לאחר שמיעה חוזרת ונשניית נשמע בינוני, ועל-כן ניתן לשחזר אותו בקלות. לעומת זאת אלבום אישי כמו של אדל אי-אפשר לייצר, זה בעניין של נשמה, זה עובד במושגים אחרים לגמריי.

רגע של נחת

M83, עוד להקה אלקטרו-צרפתית ששרה על הנעורים, אך בניגוד לטינאייג'רס מנקודת מבט יותר חושבת ופחות חרמנית. למעלה יש וידאו עם אחד הקטעים האינסטרומנטליים שלה. הם הוציאו אלבום חדש ממש עכשיו ניתן לשמוע אותו כאן וגם לקרוא על הלהקה.

הבמאי של הוידאו הזה הוא ספייק ג'ונס ויש לו יופי של כישרון, הוא מביים בין השאר פרסומות.

ממש לפני פסח גיליתי את שניהם ככה שיש עוד הרבה מה לחקור. בינתיים זה רגע של נחת שאפשר להנות ממנו.

הספירה לאחור החלה!

תספרו עוד 1,2,3,4 ימים אני חוזר ויש לי פוסטים משגעים. בינתיים קבלו שיר קייצי ונחמד שמתאים לחופשת פסח, גם לקיץ וגם לחג (איך אומרים אביב הגיע פסח בא? איך?משקרים לילדים בפנים!).

וגם Feist זכתה לפני שבוע בחמישה פרסי ג'ונו המקביל הקנדי לפרס הגראמיס האמריקאי. ידעתם שהיא קנדית? ידעתם שפייסט זה גזע כלבים? לא? זה באמת לא חשוב.

להיות מכור!!!

נכון, אני בחופשה. אבל מסתבר שאני ממש מכור, וכמו שאני יודע למצוא וופלים בכל מקום כולל במדבר, מצאתי כאן מחשב. וחוץ מזה שיש לי כל-כך הרבה מה להשמיע לכם שחבל על הזמן.
ביום שבת היה דיון מעניין בעונג שבת על האלבום החדש של פורטיסהאד, הבלוג הזה מתכתב עם בלוגים אחרים גם ממש בתגובות וגם בנושאים. מסתבר שהוצאת האלבום הוא רגע היסטורי: הטריפ-הופ מת. בדומה לאלביס פרסלי שהביא את הרית'ם-אנד-בלוז לאדם הלבן כך גם עשו פוטיסהאד עם ההיפ-הופ. אבל עכשיו האלבום הזה בעל האופי הניסיוני לא השאיר בו טיפת היפ-הופ כמעט, וכך הרטיפ-הופ מת.. אולי זה גם הסוף של ההיפ-הופ? ומה אז?
בינתיים יש לנו את הניו-רייב ואני שוב מפציר בכם שוב לכו תשמעו את ה-Foals.
אני לא חושב שלמישהו יש עמדה ברורה לגבי החדש של פוטיסהאד. אני חייב להודות שאני לא חסיד של הלהקה, בעיקר כיוון שלא נחשפתי לאלבום הראשון שלהם בזמן אמת. אני כנראה גם קצת צריך יותר פוקוס במוזיקה, לכן לדוגמא קשה לי להתחבר לגמריי ל- Nude של רדיוהאד, ולחדש של Goldfrapp. בעניין של פורטיסהאד נראה שכולם במבוכה, לי יש הרגשה שבת' גיבונס מזייפת אורגזמת פורסיטהדית. האלבום החדש בטוח לא רע, אבל הוא קצת שכלתני מידי והשאלה האם הוא יושלך בעוד שנה לפח הזבל של ההיסטוריה, או לא. בכל מקרה קטע הפתיחה שווה! פוטיסהאד בטריפ-הופ רוקי. התופים שלהם הם תופי פורטיסהאד יחודיים, והם בפינתאון. בפינה לשיפוטכם:

Portishead-Silesnce

להיות חופשי!!!

איזה כיף שיש חול מועד.. למה לא כל השנה. אני יוצא לטיול ובגלל זה כתבתי הרבה פוסטים שיספיקו לכם לכל השבוע. יש את הטרילוגיה אביב-חירות-משפחה. ואתם חייבים לשמוע את Foals. חוץ מזה שהכנתי לכם "לקט" תלכו לעמודה השמאלית ל"נבדק ונמצא פרימיום" ותהנו.
ועכשיו קינוח:
כל הקטע ביציאת מצרים מזכיר לי את אקספרס של חצות. כי מה בעצם אנחנו חוגגים? שברחנו מהכלא!!! ואז גילינו כמו כל עצמאי שמפסיק להיות שכיר, בשביל להיות חופשי, שלהיות עצמאי זה להיות העבד של עצמך או... שלא.
אפרופו עצמאי כבר שבוע אתם יכולים להוריד כאן חינם אלבום אוסף של מוסיקת פרימיום ישראלית, מחברת תקליטים עצמאית שמנהל ידידי גיא-חה יחד עם מורפלקסיס. יש בו שירים מצויינים ורוח חדשה של מוסיקה ישראלית .. כי כמה כבר אפשר לשמוע את ריטה וקליינשטיין. תתרגלו גיא-חה ומורפלקסיס IN, ריטה וקליינשטיין OUT (זה יותר קשה לבטא אבל גם יותר שווה).
מורפלקסיס הוא גם יוצר ויש לו כמה אלבומים, ואכתוב אליהם בהמשך. ויש עוד כמה צמוסיקאים (זו לא טעות הדפסה זו מילה שהמצאתי הרגע) שפועלים בחברה ואת השירים שלהם ניתן לשמוע באוסף. הפקרות שאתם לא מכירים את השירים. אני מודה שגם אני לא הכרתי, אבל עכשיו אני אוהב. הנה שניים שתאהבו בטוח, ושגם קשורים לחג-פסח.

"היום זה עכשיו" של דוד פרץ. קלישאה, אבל אני חושב שהיה צריך לכתוב אותה בעשרת הדיברות או לפחות בהגדה. וזה בהחלט חלק מיציאת מצרים הפנימית שכל אדם צריך לעשות בשביל להיות חופשי.



"כשהלילה יורד" של להקת בלובנד ורות דלורס וייס. שמתאר אולי את מה שהרגישו בני-ישראל באותו לילה שאלוהים פסח עליהם במבצע חיסול בכורות. אבל בעצם זה שיר אהבה.



לסיכום תורידו את הדיסק ושימו ברכב כשאתם מטיילים. הילדים שלי אוהבים משהו קצת יותר רועש, כמו Foals אבל את זה אני שם להם כשהם ישנים.

משפחה (ילדים ועם ישראל)

הטרילוגיה של אביב-חירות-משפחה, מסתיימת עם משפחה. ומשפחה זה בשבילי המשפחה המורחבת שלי שכוללת בערך 30 דודים (אחים של ההורים שלי ובעליהם/נשותיהם), 60 בני דודים ועוד 60 בנים ובנות של בני/בנות דודים, כמובן שאני לא רואה אותם מספיק. כמובן שאני לא יודע הרבה דברים עליהם וזה באיזשהו מקום מפריע לי. מצד שני יש לי אהבה גדולה לכולם, אני לא יודע אפילו איך להסביר את זה. אני גם לא כזה אחד שמביע רגשות, מנשק מחבק ונדבק חוץ מאשר לילדים שלי.

אולי בגלל זה אני מרגיש שכל ישראל חברים. ויש לי תחושה מאד עמוקה, שאני חושב שיש לרובנו , של סימפטיה לכל הבריות בארץ. ובכלל כל פעם שאומרים עם-ישראל/בני-ישראל אני מרגיש טוב. לא יודע אפילו למה. אני זוכר שפעם יצאתי לטיול של מספר ימים בהרי ההימליה, היינו 15 ישראלים שלא הכרנו אחד את השני, שלושה צרפתים והולנדי אחד (נשמע כמו התחלה של בדיחה). אחרי יום כבר שרנו יחד כל הישראלים, שירי ילדות של הטלויזיה הלימודית, והצרפתים שאלו אם אנחנו מכירים מקודם. ככה זה ישראלים, גם בהישרדות ובכל תחרות הם מרגישים משפחה. משפחה זה דבר מאד חזק בעם שלנו. ודי להזכיר את האמא היהודיה המפורסמת.

ויש את המשפחה המצומצמת שלי שהם אישתי והילדים, שיהיו בריאים. בחול המועד נהיה הרבה ביחד. ולכן הקדמתי לפרסם הרבה פוסטים (אז תקראו מה שהפסדתם) ויש גם "לקט" תיגשו ל "נבדק ונמצא פרימיום" ותגלו עולם ומלואו, ויש גם מיקסטייפ אביב מיוחד (בנגן MP3 הירוק שבצד). אחרי החג פוסטים מיוחדים שכדאי לקרוא.

ושני שירי משפחה, אחת לבתי (שהיה גם בבלוג של עידן אלתרמן):

Paul Simon - Father and Daughter

ואחד לאישתי ושני בניי:

Paul Simon - Slip Slidin' Away

חג החירות (התעלות רוחנית וניקיונות)

בליל הסדר אומרים שמי שלא אמר בפסח : "פסח-מצה-ומרור" לא יצא ידי חובתו. והיום ניתן לומר שמי שלא אמר "חמץ-ניקיון-וטיולים" לא יצא ידי חובתו.
חמץ כי אנשים כל-כך עסוקים בחמץ ובאיסור חמץ שכבר שכחנו כמה מצה זה טעים. במיוחד עכשיו כשיש את הסיפור עם פסיקת בית המשפט, שמרשה למכור חמץ, אך בתוך החנויות ולא בחוץ בפרהסיה. כמה מדברים על חמץ. הילדים שלי כבר בחופשה, ובבית הספר הם קיימו ביום חמישי שעבר ליל-סדר בית-סיפרי, בבוקר כמובן, כלומר הם קיימו "בוקר-סדר". קניתי להם חבילה קטנה של מצות, כי צריך, טרפו את כולה! מצות זה טעים נקודה.
כידוע הכורח הוא אבי כל המצאה, או באנגלית Necessity is the Mother of all Invantions, ולכן איסור החמץ יוצר בעצם מטבח חדש וטעמים חדשים שאנו לא אוכלים כל השנה: לביבות של מצות, חזרת, חרוסת, פטוט (זה מרק תימני עם שברי מצה וחילבה) ואני אפילו אוהב גפילטאפיש ואוכלים את זה רק עם מצה ...מה שאני אוותר על כל זה בשביל לחם או וופלה - את זה יש לי כל השנה. אני בבית גם מחליף את כל הכלים, בכלים של פסח, ויש אוירה חגיגית של "חדש" (כמו בפרסומות)..וגם הכלים יותר יפים אז זו בכלל הרגשה טובה. או בעברית: "אישה נאה, כלים נאים- מרחיבים את דעתו של אדם".... למי שחושב שהיהדות לא עסקה באסטתיקה. יש כאלה ששכחו מזה ולובשים רק שחורים.

פסח הוא גם חג של ניקיונות, אני לא פנאט של זה, אבל אני חושב שזו הזדמנות חגיגית לנקות את האבק מעל הארונות- תבדקו זה בערך בעובי סנטימטר. חוץ מזה אני בעד למסור, ואם לא אז לזרוק, כל מה שלא משתמשים, משתי סיבות: (א.) כי זה תופס מקום, ומקום למי שלא יודע זה הדבר הכי יקר שיש לכם בבית,(ב.) כי דברים ישנים שלא משתמשים בהם, יוצרים חסימות נפשיות ומעיקים על הנשמה.
אחרי כל הניקיונות שעושים, וכמובן הבישולים, ממש מרגישים שיוצאים מעבדות לחירות. פסח הוא חג החירות !!! ואנחנו חשבנו על זה קודם, לפני המהפכה הצרפתית ולפני אמנסטי!!! להיות עם חופשי בארצנו! להיות חופשי להגיד כל דבר ! להיות חופשי לעשות כל דבר! השמים הם הגבול!
חופש, דרך אגב, מתחיל במחשבה, ומי שמרגיש שהוא חופשי...ולא שנותנים לו כל היום עם נבוט על הראש כמו עבד, אז הוא חופשי. אני מניח שבגלל זה רוב האנשים לא מתחברים לדת... אבל זה בערך כמו להגיד שאני לא מתחבר לביטוח לאומי, מס הכנסה, הכנסת ומשרד התמ"ת, בכל זאת אני אוהב את ישראל וגם... אוהב את היהדות.
החירות של פסח שונה מאד מהחופשיות של פורים ובעצם הפוכה. פורים הוא היוצא מהכלל שאומר: תתפרק, תן דרור לגשמיות למלכות הגוף והיצרים. החירות של פסח אומרת שאתה לא צריך שום דבר חיצוני בשביל להיות חופשי. תראו את נועם באי המתים. מצד שני הנשים אומרות שהוא מאד גשמי.

הנה שיר שנקרא Spirit של הווטרבויז, שלא יכול לתאר יותר טוב למה הכוונה בחג החירות. השיר הוא בעצם על מותר הנפש או הרוח מהאדם. שיר נפלא שמלווה אותי שנים. והנה המילים שלו (המנגינה למטה):
The Waterboys- Spirit

Man gets tired
Spirit don’t
Man surrenders
Spirit won’t
Man crawls
Spirit flies
Spirit lives
When man dies

Man seems
Spirit is
Man dreams
The spirit lives
Man is tethered
Spirit free
What spirit
Is man can be




ואחרי התעלות רוחנית שכזאת אפשר לחזור לניקיונות.

אביב הגיע פסח בא (אביב-חירות-משפחה)

האביב הגיע ואיתו הזמן לטיולים, ולהיכרות מחודשת עם ארצנו הקטנה. זה הזמן לחופשה כי זה גם חג החירות, וזה גם הזמן לבלות עם המשפחה להכיר אותם קצת יותר מקרוב.
כשנולדים לך ילדים, בשנה הראשונה של חייהם, במיוחד של הבכור, במקרה שלי הבכורה, אתה רגיש ודרוך ומוכן לטפל בכל גיהוק ושיהוק שלהם 24 שעות ביממה. גם כי אתה מרגיש חייב, וגם כי אתה באמת חייב. ואז הם הולכים לגן, ואח"כ לבית-הספר, ופתאום יש להם עולם שלם משל עצמם שאתה מכיר רק את קצה הקרחון שלו, אם הם מגלים לך משהו בארוחת הערב.

אז השבוע יוקדש לשלושת הנושאים האלה. אביב-חירות-משפחה, כמעט כמו הערכים של המהפכה הצרפתית חירות-שיווין-אחווה. תחילת הטרילוגיה הזאת: אביב.

הנה שיר שמתאים להוציא אתכם מהמזגנים, אל המרחבים המשגעים (והמצומצמים מאד) של ארצנו הקטנטונת:

The Roseuds -Get Up Get Out

שומעים את משק כנפי ההיסטוריה

יש הייפ היסטרי שניכר גם באינטרנט לאלבום החדש של הסייחים, הרי הם Foals. בבלוגים בארץ זה לא ניכר, כאן כל אחד כותב על מה שהוא אוהב, וטוב שכך. מצד שני יש הייפ לפורטיסהאד, וגם ל- elbow. עזבו אתכם מהם ורוצו לשמוע את הסייחים, ותשמעו את משק כנפי ההיסטוריה!!! וגם כי זה אלבום מופתי ונפלא.

Foals שייכים לגל שנקרא ניו-רייב, שהומצא שנה שעברה ע"י הקלקסונס (שזה סוג של צופר חשמלי רועש לרכב). קודם כל מה זה ניו-רייב: זה לעשות מרוק רייב, ולא מטכנו רייב (ואם מישהו חושב אחרת שיתקן אותי). האמת שלא התלהבתי מניו-רייב בהתחלה, היה באלבום של הקלקסונס שני להיטים שלא היו ניו-רייב בכלל, וכל השאר רעש, סתם. ואני אוהב רעש אבל לא סתם.

לעומת זאת Foals, הוציאו אלבום ניו-רייב למופת. מה שמאפיין את האלבום, שהשירים חזרתיים, והוא מנדנד, אבל לא בצורה מעצבנת אלא מענגת כמו עריסה או ערסל. אולי קצת הגזמתי... יותר כמו ריצה, או שחיה, כשם אחד השירים באלבום. מה שבאופן פרדוקסלי הופך את ההאזנה של רצף שירי האלבום לחשובה יותר.

יש שטוענים שגם MGMT הם ניו -רייב ויכול להיות שבדיעבד יכניסו גם את הארקטיק מאנקיס, אולי אפילו Digitalism ...לכו תדעו (יקראו לזה ניו-רייב אלקטרוני). בכל מקרה כל העשור הזה הוא רטרו והדבר החדש היחיד שנוצר בו (ותקנו אותי אם אני טועה) הוא דווקא, ולמרות שמו, הניו-רייב. אז יוצא שזה מה שמגדיר את המוסיקה בעשור הראשון של המאה ה-21. ולדעתי האלבום שהכי מגדיר את הניו-רייב כסגנון עד עכשיו הוא האלבום של הסייחים, וכל העשור הזה שהתחיל עם הסטרוקס מתנקז אל האלבום הזה של Foals.

מה שנחמד בסייחים שהם קצת שובבים כמו מאדנס אבל לא. כלומר הם נראים יותר פסיכים אבל ברצינות. יש שובבות בכל הדיסק הזה, הוא אירוני, לא רק הטקסטים גם המוסיקה.

אני חייב לומר כאן למי שקצת יותר שמרני בטעם המוזיקלי שלו, שלפעמים במוסיקה אתה חייב להתקרב אליה ולא היא אליך, זה כל העניין עם אומנות שהיא מעלה אותך בדרגה רוחנית. ואחרי שמתעלים... איזה תענוג!!
ומי שבכל זאת לא אוהב, אז לא...יש מספיק מה לשמוע גם ככה.

בחרתי לכם את כמה שירים לדוגמא: הקליפ שלמעלה לשיר Cassius - מלא לבבות, אבל לא אדומים משוקולד כמו בוולנטיין דיי, אלא מבשר תלויים על חוטים.

השני כאן למטה שנקרא פריחה אלקטרונית.
Foal - Electric Bloom


והשלישי (יש רמיזה עוקצנית), עזבו אתכם מפוטיסהאד, תתמקדו:
Foals - Red Socks Pugie

מזל-טוב פרימיום!

למי שמבקר בבלוג הזה באופן קבוע, יודע שיום ראשון זה המשך של האירועים משבת, והשבוע מתחיל בעצם ביום שני (איזה כיף!). אז ביום שישי היה לבלוג הזה יום-הולדת חודשיים !!! וזו רק ההתחלה.

הכוונה לפרסם כל שבוע 3-4 פוסטים, בינתיים זה עומד על 5-6 בממוצע. ככה שמי שהגיע לכאן בפעם הראשונה, מוזמן לבקר עוד ועוד., ולקרוא מה שהיה קודם.

המוטו של האתר: החיים טובים והמוסיקה פרימיום ! המטרה היא להגביר את נקודות הפרימיום בחייכם, ולהפיץ אושר, שמחה ואהבה בעולם.

דרך אגב, מבקר יקר, אתה לא לבד לפני כמה ימים עברנו את ביקור ה-1000. מצד שני אני בטוח שיש כאלה ששמחים שמצאו משהו מיוחד שלא כולם מכירים, אז אפשר להירגע אנחנו בינתיים לא YNET.

ללא קשר למספר המבקרים, יש מעט תגובות, אני מניח שזה נובע מכך שרוב המבקרים איכותיים (למי אני מפרגן בדיוק) ולא תופסים מעצמם טוקבטיסטים. אבל תגובות זה טוב, זה גם קל, תנסו.. והם יתקבלו בשמחה. על כל תגובה תקבלו נקודת פרימיום.
אתם יודעים מה: מי שייצבור הכי הרבה נקודות פרימיום בחודש הקרוב יזכה בדיסק פרימיום מרשימת האלבומים של שנת 2008. הכללים: 1. תגובה זה לפחות משפט בן שבע מילים. 2. כמובן שנעצות לא יתקבלו, 3. כדי שנדע מי אתם, תדאגו להיות מזוהים דרך חשבון גוגל או שתשלחו מייל עם כתובתכם (שתישאר חסויה) למייל premiumblog@gmail.com , בהצלחה!!!

עכשיו אני צריך לשים שיר שקשור לכל זה.... יש לי שיר פרימיום שמח, שמתאים ליום-הולדת לחג ולאביב.

לישון צהרים ב- 9:00 בלילה

היום יהיו שני פוסטים. בשביל מי שלא מתחבר לפרץ הנוסטלגיה האישי שלי, וגם כיוון שיש לי כל-כך הרבה להשמיע לכם, ואני לא מספיק. וגם גם כי הקו המוסיקלי של האתר הוא לא וינטאג', אחרי הכל.

אתמול בערב ראיתי בטלוויזיה תוכנית של טל ברמן בערוץ הראשון שנקראיית "אוצרות ארצנו". בפרק על המוסיקה הישראלית, התארח אצלו להנחייה צדי צרפתי, ועברו על תולדות הזמר הישראלי, הגיעו ללהקות שפעלו במעדונים של שנות השמונים ותחילת התשיעים, קולנוע-דן, פינגווין, ליקוויד, רוקסן, ואפילו הזמינו את חמי רודנר שהתפלא שעושים עליו נוסטלגיה.

כשיצאתי למועדנים האלה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התישעים האקשן היה מתחיל ב- 12:00 בלילה, וכדי שלא להיות עייף הייתי יושן צהרים ב- 9:00 בלילה. היינו חוזרים ב- 4:30 לפנות בוקר וב- 6:00 כבר יוצאים לצבא.

בבריטניה יש להיט של להקה שנקראיית Panic at the Disco שנקרא Nine in The Afternoon, בבריטניה עד לא מזמן היו סוגרים את הפאבים בשעה 23:00, ככה שבשבילם זה מוזר לישון צהרים ב 9:00 בלילה. השיר אפילו מקום ראשון במצעד מייספייס של MTV- כן יש דבר כזה.

אני בטוח שראיתם משהו אחר אמש בטלוויזיה, אבל ככה זה בחיים כל אחד מוצא מה שהוא מחפש (זה הסוד - ואני יודע אותו מזמן). ושם הלהקה אפילו מסתדר עם שבוע הדיסקו.

למטה הפוסט הנוסף שפורסם היום להנהתכם.

משבר האלבום השני

לא היה שום משבר אלבום שני. בכתה ב' הרצתי את אבא שלי לקנות לי את אלבום הבכורה של Boney M, עם השיר האלמותי Sunny. אבא שלי התעקש שזה שיר ישן ושיש לו תקליטון שלו, ואני לא האמנתי לו. הוא באמת צדק שזה חידוש של שיר ישן, אבל לא היה לו את התקליטון. כל זה לא היה ידוע לי אז, וגם לא היה חשוב, כי הביצוע המקורי לא דומה בכלל לביצוע של Boney M. זה גם לא היה החידוש היחיד שלהם, הם עשו חידוש באותו אלבום ל-No woman No cry, ואני זוכר שמאד התפלאתי כששמעתי כמה שנים מאוחר יותר את בוב מארלי שר אותו.

אי-אפשר לתאר את ההתלהבות שהיתה לי מהשיר Sunny, עד היום אני חושב שזה שיר מצויין. וזו גם ההוכחה שהדיסקו לא נחות בכלל. האלבום ההוא, דרך אגב, היה אלבום הבכורה של Boney M ויש בו עוד הרבה שירים טובים. בזה מיציתי את הדיסקו באותה תקופה. כשקצת גדלתי, גיל 10 בערך, כבר הייתי בפאזה אחרת בכלל. חזרתי להעריך את הדיסקו ממש לפני כמה שנים.

שימו לב לחושניות של העטיפה של האלבום. כבר אז חשבתי שהיא מכוערת. בכלל זו להקה מגרמניה. ידעתם את זה?

Boney M. -Sunny

רוצי שמוליק עושה בעיות זיכרון

המהפך שלי במוסיקה התחולל בל"ג בעומר 1975. עד אז שמעתי את "ציפור קטנה בלב" של יגאל בשן, "נתתי לה את חיי" של כוורת, וגם שירים נהדרים של פסטיבלי שירי ילדים וכד'..

הייתי בכתה א' והמורה שלנו, ברוריה, היתה מאחרת באופן קבוע לשיעור. כדי שלא נתפרע היא ציוותה עלינו שנשיר שירים עד שהיא תבוא. עכשיו תתארו לכם שעשינו את זה: באופן קבוע בכל יום, עם השמע הצילצול של 8:00, אני הייתי עומד עם עוד ילדה מול כל הכיתה, והייתי שר "רוצי שמוליק" בע"פ וכל הכיתה הייתה מצטרפת בפזמון. איזה זיכרון היה לי כשהייתי ילד, בגיל 4 ידעתי את השמות של כל המכוניות שהיו (מצד שני לא היו כל-כך הרבה). בכלל עד גיל 30 (כן, כן 30) זכרתי כל סרט בע"פ מתחילתו ועד סופו. אבל הכי קשה לזכור, והכי מבלבל לספור 1000 נשיקות. כשהייתי ילד תהיתי: כמה זמן היה לו? איך הוא יודע לספור עד 1000? ומה קורה אם הוא מתבלבל? מתחיל מההתחלה?

נחזור למדורה.. רציתי לשמוע משהו מזרחי בכלל (היה גם ב-1975), ואז שיכנעו אותי לשמוע את אפריק סימון בשירו ראמאייה. נשבתי. כל חיי השתנו מאז. וזה היה גם התקליט הראשון שקניתי. הרצתי את אבא שלי בכל העיר לקנות לי את התקליט. שימו לב שעל העטיפה צויין "Original Version", פעם היו לאומנים בעיות שונות, כשלא היה אינטרנט.

והנה השיר.. שהוא דיסקו? לא בטוח, אולי בכלל מוסיקת עולם. אבל מגניב, עוד לפני שהיתה המילה מגניב. (היה גזעי).

Afric Simone- Ramaya

ורוצי שמוליק של אריאל זילבר. כשעוד היה לי זכרון.

ואתם רוקדים

הרטרו-דיסקו חזר בגדול בשנה שעברה (יש פה איזה כפל משמעות). האמת יצאו אלבומים שלא התלהבתי מהם מההתחלה, ונתתי להם עוד ועוד הזדמנות ובסוף אפילו לא שווה לדבר עליהם. עכשיו יצא אלבום חדש ומצויין של Hercules & Love affair שעושה לגל הזה טוב. חוץ מזה שבשם הלהקה יש את המילה "אהבה" וכבר שווה לדבר על זה (תדעו לכם שזה עובד, כמה שאני מדבר יותר על אהבה כך אני מאוהב יותר באישתי והחיים יותר טובים).

ולעניינינו, הרטרו דיסקו הוא לא בדיוק סוער ולא בדיוק סוחף, אלא דיסקו אינטליגנטי. לדוגמא האלבום שלפנינו הוא בצ'יל- אאוט טוטאל, מתאים לחופשה באי הקריבי וכמוסיקת רקע, עד כדי כך שהוא מזכיר לי את ZERO 7. למעשה לקח לי זמן עד שהביטים של האלבום הזה נצנצו כמו כדור מראות בדיסקוטק. גם לא היית לגמריי בטוח שזה באמת דיסקו ולא צ'ילאואט שהתחפש לדיסקו: הקצב, כל הרפטטיביות שמאופיינת לדאנס של ימינו, ובכל זאת כבר מזמן לא שמענו דיסקו. אבל אז שנה חכמנו גל אוחובסקי במאמרו בטיים אאווט "מקצבים אפריקאים וכינורות - זה דיסקו".

לעומת הדיסקו האינטלגנטי, הדיסקו כתופעה המרכזית של סוף שנות השיבעים, חולל את מהפכת הריקודים שנמשכת עד ימינו. לפני זה לא יכולנו לרקוד אלא ריקודים סלוניים או ריקודיי רוק-אנ-רול . שזה בדיעבד ריקודי סלונים מהירים. להזכירכם הדיסקו צמח בעשור הכי לא מוערך בתולדות המוזיקה (שלא בצדק), ומבין כל הסגנונות שתפתחו באותו עשור: הPאנק (סקס פיסטולס), הרוק הפרוגרסיבי (פינק פלוייד), הרוק הכבד (לד זפלין) - הדיסקו (אין סוף שמות) הכי מושמץ.

אני מרחיב מעט פה את הנושא. שימו לב שלאורך העשורים התקיימו שתי היסטוריות מקבילות של מוסיקת פופ/רוק. בשנות השישים היה פופ קופצני טיפשי, הדוגמא הרעה שלו זה המונקיס, הדוגמא הטובה שלו היא התקליטים הראשונים של הביטלס, ובמקביל היו הדלתות, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן. כאמור בשנות השבעים היה הדיסקו "הקליל" וכל השאר. בשנות השמונים היתה מוסיקה שעשתה לי בחילה לדוגמא של בננה רמה, ומקביל הגל החדש, הקיור, הסמיתס .בשנות התישעים היו נירוונה, הפיקסס, סטון רוזס, הגראנג' והדאנס, ובמקביל עוד מוסיקה שעושה בחילה. הבחילה, דרך אגב, עוברת לפעמים. ויש מקרים שזה פשוט ענין של סנוביזם או אפילו של טעמים שמשתנים. אני לדוגמא היום מאד אוהב את הבי-גיז ואת להקת אבבא, ובזמן אמת הם עשו לי בחילה. פשוט הייתי ילד שלא אהב מתוק, אהבתי מלוח.

ונחזור לדיסקו. הדיסקו מושמץ כיוון שהוא פונה למכנה הנמוך, הוא לא אנטלקטואלי ולא אינטליגנטי ולכן גם לא נחשב מהפכני, ולא בצדק. בכל הזדמנות שאנשים רוצים לחגוג את החיים מה הם עושים? במסיבות MTV במסיבות FTV אנשים חוגגים עם מוזיקה ורוקדים אפילו בבית הכנסת בכל בתי התפילה שרים מזמורים, ובשמחת תורה רוקדים. דוד המלך, המשיח!!! כתב את ספר תהילים, ומה יש שם אם לא שירה ופואטיקה. וכיוון שמדובר בנגן כינור אני בטוח שהיו מנגינות ולחלק מהמזמורים המנגינות היו יותר מוצלחות מהמילים. ואתם חושבים שלא היו תופים ומחולות , אני מזכיר בהזדמנות זאת את שירת דבורה ואת תוף מרים. ובטח שהיו רוקדים אותם. וכמו שגל אוחובסקי כתב : כינורות (דוד המלך) ותופים אפריקאים (תוף מרים בסיני) זה דיסקו!!!

במקרה של האלבום של הרקולס, מה שהופך את המוסיקה ל"אינטליגנטית" זה שהיא מעט גולמית, כלומר כמות הרימקסים שניתן לעשות לה אינסופית. קצת קצב והיא תפסיק לעשות פרצופים של ד"ר דיסקו, ותתחיל להתנהג בטבעיות. ואז זה נשמע אחרת לגמריי. דבר שני זה מאד עוזר לחזור ולשמוע מוסיקת דיסקו משנות השבעים (ולכבוד זה הוכן המיקסטייפ המדליק של השבוע), ואז השמיעה יותר מושכלת (מלשון שכל). הרימיקס שלפנינו, מוצלח במיוחד ועושה אפ-גיירד לשיר, וחוץ מזה הוא בעצמו הצדעה לדיסקו המקורי, כל התופים והבס בהתחלה, ממש דומה לדברים שהיו פעם, והנה בהשמעת בכורה !!!!

Hercules & Love Affair - Blind ,Frankie Knuckles Remix


והנה קטע הסיום הנפלא של הדיסק. אתם לבד יכולים לתאר כמה רימיקסים אפשר לעשות לו.

Hercules & Love Affair - True False Fake Real

ברוכים הבאים לגן העדן!

גן-העדן הוא כאן! לא בקריביים ולא בתיאלנד, אצלנו כאן! אתמול הייתי בעין-תאנה (טינה) דרומית לקרית שמונה, ליד קיבוץ גונן. כל פעם אני מתפלא משכיות החמדה שקיימות בארצנו, ושאני לא מכיר כלל.

בריכות, מפלי מים, עצי תאנה מגן העדן, זה ממש מגן העדן כי כידוע אדם וחווה התלבשו בהם. וזו ההוכחה שבאמת בארצנו הקטונטונת נמצא גן העדן. לדעתי גם בתנ"ך יש רמזים לכך הרי מדובר בארץ הנמצאת במזרח. לא פלא שהיא קדושה לכולם, ושכולם רבים עליה. אפילו ההר הכי מיובש בה שאין בו שום דבר מיוחד חוץ מזה שהוא במרכז, הפך למרכז העולם. אני מתכוון להר המוריה בירושלים. זו ארץ חלב ודבש נקודה, ולא סתם יצאנו ממצרים אליה.

אחרי שהיינו בעין-טינה ביקרנו באתר ההנצחה לאסון המוסקים, מקום מאד נחמד שמכבד מאד את החללים. מישהו אמר שהוא נתרם ע"י ארקדי גיידמק. אם זה נכון זו שערוריה, לא בגללו, אלא בגלל המדינה. לא רחוק נמצא אתר ההנצחה של תל-חי. הבדל תהומי ביניהם בעיקר במשמעות. אתר תל חי סמל להאיבקותנו למען הארץ, אתר אסון המסוקים מציין בעצב כמה זה היה חבל .. מודגש בעיקר הזעזוע מהעניין, בשוליים מזכירים שאנשים אלה התנדבו להיות לוחמים. זו הציונות של ימינו קצת עצובה שלא לומר חמוצה. אז מה אם זו היתה תאונה ולא האוייב ירה בהם טיל בכל זאת הם הלכו להילחם למען החיים שלנו כאן.

אתר ההנצחה ממוקם ליד בית הקברות של קיבוץ דפנה. בתי הקברות של הקיבוצים נראים אחרת לגמריי, לא מצבות אבן צפופות, אלא יותר גן שיש בו אנשים קבורים. ליד בית הקברות הספציפי הזה עובר פלג של נחל שוצף, ממש כמו בית קטן בערבה. אומרים שילדים וזקנים חיים טוב בקיבוצים. נראה שגם למתים יש "חיים טובים".

בסוף הטיול קינחנו בהמבורגרים מתבואת הארץ.

תודה לאורלי ואמיר שארגנו, היה כיף עם כולם: רונן, זהבית, בני קארין וכל הילדים.

למי שתוהה איזה מוסיקה שומעים בגן עדן, הנה דוגמא:

השקרים הקטנים, והאמיתות הגדולות.

לקרוא לממתקים שהילדים שלי אוכלים בבוקר "דגנים", זה בערך כמו לקרוא לוופלים "כריכי בריאות", ולוויסקי "משקה אנרגיה טבעי" (אתם יודעים כמה קלוריות יש בזה). איך שבפרסומות הם הוכפים (אופס הופכים) את הכל, מסובבים הכל, כך שכל מגרעת היא היתרון החזק ביותר. פסיכולוגיה הפוכה... הפוך על הפוך.. האמת מגיע לנו. בתור אומת הקומבינות העולמית , מגיע לנו.
אנחנו צריכים ללמוד מהפרסומות ולהפוך את זה ליתרון: במקום לפתוח מרכז פרס לשלום (מה למדינה מוקפת אוייבים ולשלום), נפתח מרכז קומבינות עולמי. נערוך כנסים בכל שנה בנושא, יהיו כתב-עת , מרכזי מחקר.. איך להפוך כל חיסרון ליתרון.. איך לקמבן בצבא, בתיכון, בבי"ס יסודי, בגן חובה. איך לתחמן במשרד הרישוי, בבית המשפט ואת שוטר התנועה. ויש לי גם מנכ"ל מתאים לעניין: דן מנו.
ובלי צחוק, ברמה האישית יש מה ללמוד מהפרסומות, באמת כל חסרון שלנו הוא בעצם מראה הפוכה של יתרון, ומי שיש לו כבר ילדים יודע שכל אחד חזק בדברים הפוכים מהדברים שהוא חלש בהם, ולהיפך. כך גם אני וגם אתם, רק בגלל שאנחנו מבוגרים זה לא אומר שאמיתות גדולות לא חלות עלינו.
יוצא שמאחורי כל השקרים הקטנים בפרסומות, יש אמיתות גדולות (אני סתם עושה להם הנחה, לא מגיע להם, אני רק מדגים איך אפשר לסובב ולהפוך את הכל). ובכלל יש גם פרסומות יפות, כמו זאת של המלאך ואל-על.
יש לי חבר שלמד אוירונאוטיקה, והיום הוא בכלל רב-חובל בחיל הים, ודווקא לי היתה הזכות להשתתף בבניית טרמינל 3. בכל הפרסומות מראים את אולם "שחקים", שנמצא לפני הדיוטי-פרי. בזמן הבניה שלו אף-אחד לא הבין למה צריך אותו בכלל. המתכננים הם אמריקאים, וזהו למעשה Farewell Hall, אולם הפרידות בין הנוסעים למלוויהם. לידעתכם.
והנה השיר בפרסומת של אל-על בביצוע של הדיווה, אנני לנוקס (בפרסומות יש חיקוי חיוור של זה). פול ולינדה מקרטני הכירו על רקע הביצוע המקורי של השיר ע"י פרקול הרום.

Annie Lennox -A Whiter Shade of Pale

ועוד שיר מלפני 30 שנה שמראה איזה מסורת ארוכה של קומבינות יש לנו בתור העם היושב בציון. יכול להיות שאם היינו קצת פחות סופיסטיקייטד (בלי קשר לימין ושמאל) היינו כבר פותרים את הבעיות שלנו עם הפלסטינאים?

הגשש החיוור-אף אחד לא קם

הצלע השלישית

לאחר פירוק החיפושיות ג'ורג' האריסון ז"ל הוציא אלבום משולש שהפיק לו פיל ספקטור, והשתתף בו, בין השאר, חברו אריק קלפטון. האלבום מפוצץ מכישרון, והראה שבעצם החיפושיות היו יכולים להמשיך עוד כמה שנים רק על הדלק שלו.

ג'ורג האריסון ,היה אחראי לכמה מיצירות המופת של החיפושיות במיוחד באלבומים האחרונים. בהיותו הצעיר שבחבורה, הכל קרה אצלו לקראת הסוף, ואולי אף מאוחר מידי, כי אנשים לא כל-כך מכירים את השירים האלה למרות שחלקם נשמעים ביטלס לגמריי.
בכל מקרה נעים להיזכר בשבוע הצדעה לחיפושיות באלבום הזה. אני חושב שהוא מאד ראוי, אפילו שהוא לא השורד האחרון.

הנה שני שירים מאד ראויים.

George Harrison -My Sweet Lord


George Harrison- Isn't it a Pity

החיפושיות בימינו

כנראה שהחיפושיות והמקקים ישרדו אחרי כולנו, אבל לא על-כך רציתי לכתוב. יש אין סוף חידושים לחיפושיות, יש אפילו מחזמר, ולא בסגנון "שיער" החתרני, אלא יותר בכיוון "מיה-מיא" של אבבא. גם באלבום החדש של She & Him, יש חידוש לשיר של החיפושיות. זואי דשאנל שרה את I Should have Known Better לבחור במקום לבחורה.

אני מאד אוהב את האלבום שלהם, הוא כל-כך פשוט, ומשובח ..ופועל ע"פ העקרון ההנדסי KIS- Keep It Simple

She & Him - I Should Have Kown Better


ועוד אחד שמדגים את הגדולה שלהם
She & Him -This is not a Test