לא הגעתי להופעה של אינטרפול כמעריץ של הלהקה, ולא יצאתי ממנה כמעריץ. קראתי את כל הביקורות בוואלה, עכבר העיר, Ynet, Nana , הארץ והסכמתי עם כולם. עם אלה שבעד, ועם אלה שנגד. פשוט שמתי את האופי שלי בבית לפני שהגעתי להופעה הזו. בשורה התחתונה אני אוהב את אינטרפול יותר אחרי ההופעה, מאשר לפניה. בכל זאת, אני אתן את הדגשים שלי:
הבעיה העיקרית שיש לי עם אינטרפול היא שהם עושים לי כאבי אוזנים, אפילו פול בנקס, הסולן, הופיע ביום שלישי עם אטמים. דרך-אגב, שמעתי בשבוע שעבר על אטמי האוזנים האלה - הם מורידים 20 דציבלים מבלי לעוות את הצליל, והם עולים בערך 700 שקלים. קשה לי מאד להקשיב לאלבומים שלמים שלהם, פוזת הפוטו-רצח הקשוחה של אינטרפול די אהובה עלי, אבל האזניים צועקות גוועלד. בהופעה הפקרתי אותם לטנטונים שיבואו , והם אכן הגיעו. גם קשה מאד להקשיב למוסיקה כזו כשיש סביבך ילדים, או סתם אנשים שפויים. וגם לא ברכב בבוקר, או בסוף יום עבודה מפרך בדרך הביתה. זו מוסיקה שדורשת את מלוא תשומת הלב הראויה.
בדרך חזרה הביתה מההופעה החלטתי להקשיב לארקטיק מאנקיז.. ומה אני אגיד לכם... זה נשמע פתאום כמו פסטיבל שירי ילדים (אני מתכוון לאקרטיק מאנקיז). כמו לשתות טרופית אחרי ויסקי. יש משהו מבגר בצליל הקודר והרציני הזה של אינטרפול, משהו שלוקח אותך ל-Level אחר של האזנה. מתייחסים לאינטרפול כחקיינים של ג'וי דיוויז'ן, אבל אני חושב שלתקופתנו היא אחת מלהקות הרוק החשובות ביותר, שמעצבת ומגדירה הכי טוב את צליל הגיטרות הנכון שיש להשמיעו (בניגוד, נניח, לצליל הגיטרות של U2 ונירוונה שהיה נכון לשנות התישעים), ויש לצליל הזה גם חקיינים כמו האדיטורז ואחרים. מצד שני, אם נקפוץ עשרים שנה קדימה, אני לא בטוח שאינטרפול ירשמו עם הישג כלשהו. הם לא אחראים כמו הסטרוקס לאיזה תופעה מוסיקלית רחבה, וגם לא לאיזה חידוש מרעיש (ואין כאן תרתי משמע).
אם נחזור רגע להופעה, אז רבות דובר אודות פרצופו של פול בנקס, לדעתי הוא נראה כמו הגירסה המכוערת של בראד פיט, או אם תרצו: דיויד בקאם. אני חושש שעם קולו העורבני הוא לא היה עולה לשלב המוקדמות של כוכב נולד - כמובן שבהקשר הנדון כל אלה מחמאות. אני דווקא אהבתי את זה שהוא לא היה סחבק כמו מארק רונסון, זה ממש לא התאים. הוא שיחרר איזו הצהרה שכיף להיות כאן בארץ - ונראה שכל הלהקות שמגיעות לארץ זוכות בגוד-טיים כמו שצריך מצד המארגנים, ואני חייב לומר שזה מעלה בי איזה קמצוץ של גאוות יחידה ישראלית. חוץ מזה, הצליל של אינטרפול דחוס ושטוח, וכמעט ושלא הבנתי מילה ממה שהוא שר, אז תיאורטית יוצא שאם יש לך כאב אוזנים, וגם כל השירים נשמעים דומים, אז אתה לא אמור להינות. בכל זאת הצלחתי להנות עם ראש פתוח ואוזנים קרויות (וקרועות) לרווחה, הצלחתי להיכנס למוד המתאים. ברור שלא הכרתי את כל השירים, אבל אהבתי את רובם. התחברתי מאד למקצב התופים. אני חושב שיש לאינטרפול מתופף גדול ! חוץ מזה שמתי לב שיש להם גם קלידן שעובד נורא קשה, איכשהו זה כמעט לא מורגש בצליל שלהם - הכל נשמע גיטרות וגיטרות וגם בס. יכול להיות שדווקא הוא שאחראי לעיבוי הצליל ולכאב הראש.
באתי להופעה הזו כי ידעתי שיש ללהקה הזו ערך מוסף, והסתבר גם שהם יודעים גם לתת הופעה כמו שצריך. שמחתי לראות קהל גדול של אנשים שרופים על מוסיקת רוק עכשווית , ובעיקר נהנתי להיות בהופעה הזו לצד חברים שהם חברי כבוד בפנטאון של חובבי המוסיקה בישראל (ואל תגידו לי שאין דבר כזה, תאמינו לי שיש).
ופיספסתי את ההופעה של "כרמל גרוס וואגנר" – אחרי שנים אלפיים מישהו החליט סוף-סוף להתחיל כאן הופעות בזמן. אבל למה דווקא אתמול ?!
בגלל כל החופשות וכל ההופעות החודש הזה טס לי ממש מהר, ולא שמתי לב שיצאו די הרבה אלבומים חדשים ומעניינים. זה בהחלט היה קיץ של אהבה מלא באוהלים וחוויות, וגם בהמון מוסיקה חדשה. אז הנה סקירה קצרה של האלבומים החדשים שיצאו בחודש הזה, חלקם יצאו ממש לקראת סופו, כך שהם ממש טרים. וכמובן שיש גם פלייליסט להנהתכם:
Apparat – The Devil's Walk יש כאלה שקיוו שהוא לעולם לא יתחיל לשיר. סשה רינג הגרמני, באלבום אווירה אלקטרוני סיגור-רוסי קרחוני. הרבה פעמים יש הרגשה שמוסיקה אלקטרונית היא קיצור דרך להפקה לוואו-פיי שתישמע טוב. במקרה הזה מדובר במנה מלאה, ולא תחליף לשום דבר אחר. Black Water היה כאן שיר השבוע, והוא אחד האהובים ביותר השנה. אם אתם מחפשים רגעי קסם, או סתם מתגעגעים לחורף.. גם Ash/Black Veil שמתחיל עם מה שנשמע כמו נגינה קצובה על כלי מיתר, ותופים בליווי מעודן של פסנתר – מהמם ביופיו. אלבום פרימיום
Mogwai –Earth Division אני מכיר הרבה מאד אנשים שבשבילם האלבום של Mogwai, מתחילת השנה, הוא אחד הטובים ביותר שיצאו. עכשיו מצטרף אליו עוד EP. הם כבר לא בדיוק במשבצת של פוסט רוק. ב-EP הזה השיר הראשון הוא בפסנתר, השני בגיטרה אקוסטית, השלישי אמביינטי משהו - והכל נשמע כמו רקע לסיפורי אגדות עמים. מעודן, איטי ורגיש. השיר בפלייליסט Hounds of Winter
Jay-Z Kanye West – Watch The Throne. האלבום המדובר של החודש. הבעיה עם שיתוף הפעולה של ג'יי זי וקניה שהוא נשמע מראש כפרוייקט מסחרי שנועד לסחוט עוד קצת את ההצלחה שלהם. קניה תורם לאלבום את הביטים וההפקה שלו, ג'יי זי את הטקסטים והנשמה, אבל ביחד זה נשמע יותר מכל כמו פשרה מפאיניקית. קצת קפה וקצת תה ומה יוצא ? האמת שחוץ מהשיר Otis הגרוע, שמשום מה יצא כסינגל הראשון באלבום, שאר האלבום די חביב. לא מרעיש, לא מפיל, בעיקר לא מחדש שום דבר (וחבל !!!) אבל אכיל. מצא חן-בעיני גם New Day, שמדבר על מה שהם מאחלים לילדיהם -לא להיות מפורסמים, לא ללכת למעדוני סטרפטיז, או בקיצור להיות רפובליקאים. הרצועה הכי מעניינת לטעמי היא The Joy שבה הם דוגמים את The Makings Of You של קורטיס מייפילד. אבל, היא מעניינת בגללו ולא בגללם, והיא גם מבהירה איך נשמעים מלכים אמיתיים. שורה תחתונה: לאלבום הזה יש 16 (!) רצועות, אם היו זורקים חצי מהשירים על רצפת העריכה היו עושים לכולם טובה.
The Rapture – In The Grace of Your Love אפשר לבוא בטענות ל-The Rapture שהם לא החליטו באיזה סגנון מוסיקלי הם בדיוק מנגנים. אפשר לבוא גם בטענות דומות לבעל הבלוג הזה. אני אוהב אותם בדיוק בשל כך. הם להקה ניו-יורקית ואלבום הבכורה שלהם הופק על-ידי, לא אחר מג'יימס מרפי. יש כאן תערובת של סול, האוס, דיסקו-Pאנק, אינדי דיסקו, קמצוץ של צ'ילוויב, וניו-וייב אם תרצו. אלבום שהוא בעיקרו פאן וגרוב נכון. השיר בפלייליסט Miss You. ועוד שיר
CSS- La Liberacion עוד גאווה רבה יש לי בבלוג הזה הוא בנושא הפתיחות למוסיקת פופ. CSS הברזילאית עושה מסיבת סינטי-ניו-רייב עם השפעות של דרים-פופ, רגאיי ו-Pאנק. נשמע לכם מופרך ? צריך לשמוע כדי להאמין. זה מתחיל קצת טראשי, ואפילו מלוטש מידי, אבל מהר מאד זה עולה על נתיב מפותל שעובר דרך נתיבי מוסיקה שונים: רגעי פלמנקו, חצוצרות ועוד. כבר בשמיעה ראשונה זה אלבום מושלם לדעתי. השיר בפלייליסט La Liberacion וגם Partners in Crime
Yuksek- Living On The Edge Of Time אלבום חדש לדי-ג'יי הצרפתי. באלבום החדש שלו הוא נשמע כמו הכלאה בין ג'אסטיס למיקה, ואין בו רגע אחד שלא מגניב. זה לא רק פופ משובח, זה גם דאנס משובח. האמת שחששתי ממשהו יותר מידי מתקתק, אבל זה נשאר בדיוק בגבול הטעם הטוב. השיר בפלייליסט To See You Smile לא ממש אופייני ועוד שיר
Muppets – The Green Album החבובות יוצאים עם סרט קולנוע חדש מבית סידני. אני מאד אהבתי כילד ואפילו החבובות בטלוויזיה, בסך הכל 5 עונות ב-CBS אבל איזו מיתולוגיה. אחד הדברים שהיו יפים בחבובות הוא אירוח של מוסיקאים שונים מאוזי אוסבורן ועד בטיבי וונדר. אני חושב שזו היתה טלוויזיה במיטבה. המערכונים, ההומור, האורחים, הדמויות, הכל היה עשוי נכון ומצחיק. וגם היו שירים שחוברו במיוחד לתוכנית. לכבוד כך יצא אלבום מחווה שבו משתתפים אמני אינדי שונים כגון OK GO, אנדרו בירד ואל תעקמו את האף עוד כי גם מיי מורנינג ג'אקט והוויזר. האמת שהם שרים את השירים טוב מידי, שלפעמים יוצא ההומור ונשאר רק שיר טוב. אלבום טוב. השיר בפלייליסט Weezer – Rainbow Connection, וגם האזנה לכל האלבום.
Lenny Kravitz – Black and White America לני קרביץ מאוס בעייניי. אלבום הבכורה שלו היה תמים ומבטיח, אח"כ הוא שכלל סול עם גיטרות רוק חשמליות, שרעננו את הז'אנר. אבל בשלב מסויים הוא נהיה סוג של עוד אגו-מאנייק, לא ממש מוצדק. מזמן הוא לא מייצר שירים טובים ו/או מרגשים ו/או מלהיבים. בכל זאת העולם כולו, כולל עבדכם יצא להקשיב לאלבומו התשיעי. מדובר במוסיקאי שהוא מאסטר, טכנוקרט, ומוכשר ביותר. כצפוי, יש באלבום כמה שירים סבירים + כמו שיר הנושא שנשמע ספייס-סול ג'רימקוואיי, וגם Liquid Jesus שהוא קול-סול, Superlove היותר פופי ,ו- Everything היותר רוקנרולי – היו טובים. הבעיה שאני לא מאמין לו כשהוא שר I Can't Be Without You. ב-Boongie Drops הוא משתף את ג'יי זי, לעוד להיט מאולץ. ב-Sunflower שתופס מקצב לטיני הוא משתף את בלייק, וזה אולי השיר הכי טוב באלבום. אלבום שזורם לא רע, אך מומלץ לחובבי קרביץ בלבד. בשיר בפלייליסט Black and White America
Red Hot Chili Peppers – I'm With You כמו לני קרביץ גם צ'ילי פפרז נמצאים אחרי שיאם. חמש שנים עברו מאז שהם הוציאו אלבום והזמן עבד לטובתם- נוצר געגוע מסויים, וכעת אנחנו מוכנים לקבל אותם בגירסה מתבגרת ומתפשרת. אני חייב להודות שמעולם לא אהבתי אותם, הגם שניסיתי, ולכן קשה לי מאד לחוות דעה. אני לא מוצא כאן משהו ששווה יותר מידי התעכבות. לא חידוש, לא שירים מופלאים, The Adventures of Rain Dance Maggie , שיצא כסינגל נחמד מאד, וגם- Goodby Hooray שבפלייליסט
Primus – Green Naugahyde אלבום הארד-קור למטיבי הלכת. להקה מקליפורניה שהוקמה בשנת 1984 וממשיכה לפעול עד היום. הסגנון הוא רוק-Pאנק פרוגרסיבי. צריך לאהוב את הז'אנר בשביל להקשיב. אני מן הסתם פחות מתלהב אבל הוא מאד פופלרי במצעדי ההורדות, של חובבי המוסיקה המקצוענים.
Girls – Father, Son, Holy Ghost אני אוהב את Girls, חוץ מסיפור הרקע הביזארי, יש להם שירים טובים. Vomit מתוך האלבום הזה יהיה לאחד משירי העשור שלי, הוא פרפל ריין ונובמבר ריין שלהם. קשה לי לתת מילים חמות דומות לשאר האלבום. הוא בסדר משעמם כזה. נשמע כמו פוסט התאהבות, כלומר אחרי שנגמרת האהבה. הלב שבור, מעוך, עצוב אבל זהו. סתם בעסה, אפילו לא ממש דמעות. מוסיקלית זה עדין מפרפר הכי קרוב לבאדי הולי. מזכיר לי גם את אביב גפן באלבומו המכתב. אהבתי גם את Love Life שנשמע סלואו פיפטיז, ואשר בפלייליסט. ועוד אחד
Thomas Dolby – Nothing New Under The Sun תומאס דולבי היה בשנות השמונים אחת ההבטחת האבודות של המוסיקה האלקטרונית "האינטליגנטית" קניתי בזמנו את האלבום שלו The Flat Earth. די חרשתי עליו, אבל תמיד הרגשתי שמשהו בו לא ממש עובד. אני תמיד חושב שמוסיקה צריך לרשוף דרך העיניים, וכל הניסיונות לחשוב מוסיקה הם טובים בתור דרך אל אבל לא המקום עצמו שבו נמצא הדבר האמיתי. לגבי האלבום החדש – הוא נע בין סופט רוק עם השפעות ג'אזיות לשירים קצת יותר נסיונים פה ושם. השיר בפלייליסט הוא גם שיר הנושא.
ילדים, נא לא להרעיש יותר מידי, אני הולך לישון עכשיו
כמי שמכיר את הרוק הכבד מרחוק, מזוית הראייה המיינסטרימית או אייטיזית, הייתי בטוח במשך שנים שהרוק הכבד נולד בשנות השיבעים. שג'ימי הנדריקס והפסיכודליה שלו היו המבוא לסגנון הזה. גם לא ממש יחסתי יתר חשיבות לבלאק סאבבת' לעומת לד זפלין. אבל כיום אני חושב שלד זפלין עשו יותר רית'ם אנד בלוז שנוגן בכאסח, ואילו הרוק הכבד הטהור בעצם נולד עם הלהלקה הזו שהוציא את אלבום הבכורה שלהם כבר בשנת 1969 ! מי היה מאמין. כמובן שהרוק הכבד השתנה מאד מאז, ונשמע היום הרבה יותר מעוות (לדעתי). המקור לעומת זאת ממש חינני. אוזי אוסבורן נראה ממש ילד חמוד, והכל לא נורא תמים, אבל נורא ראשוני ונהדר. כאן הם בהופעה בפריס משנת 1970. פרימיום:
שבוע שעבר הייתי בחופשה בירושלים: ביקרתי במוזיאון הרצל, בגבעת התחמושת, ניקבת השילוח וגם במנהרת הכותל- מקומות שלא ביקרתי בהם בימי חיי או שביקרתי בהם לפני שלושים שנה. היה כיף לטייל בתוך מנהרת חיזקיהו יחד עם הילדים במיוחד עם העורך הראשי בן החמש. ללכת יחד איתו מנהרה של 400 מטר ובה זורמים מים- זו חוויה ! במקרה נזכרתי גם בדייר סטרייסט, וכפי שתראו בהמשך הפוסט זה מאד קשור לירושלים. אלבום הבכורה של Dire Straits היה בשבילי מה שג'ון מאייל היה בסיקסטיז. מארק קנופלר היה הטוען לאלוהות של קלפטון. והוא גם עשה את זה די יפה עד שבאופן לא ברור איבד כיוון. אלכימיה באייטיז היה אלבום שווה ערך לאלבום ההופעה של לד זפלין מהסבנטיז. היה חסר לו איזה קאמבק קטן בניינטיז, איזה אנפלאגד, ואז הכל היה נראה אחרת...אני מאד אוהב את זה:
ההופעה שלהם בפארק הירקון היתה ההופעה הפותחת בסיבוב שלהם לאחר הוצאת Brother In Arms. עוד לא יבש הקיטור ממכונות הדפוס של האלבום המעולה הזה, ובכלל לא הכרנו את השירים. זו היתה אחת מהופעות הפארק הראשונות בארץ, היתה שם השתוללות, אנשים לא ידעו להתנהג. אבל מצד שני זה עדין היה יחסית אינטימי, רק 10,000 איש או משהו כזה. זה היה כל-כך קרוב שהצלחתי להבחין שמארק קנופלר מושך באף.הנה קטע מההופעה בישראל, וגם ראיון קצרצר עימו:
שני אלבומים יצאו השנה שיחשבו קרוב לוודאי בעתיד כקלאסיקות. אלבום הבכורה של ג'יימס בלייק שלוקח את הדאב-סטפ צעד אחד קדימה למקום שאנחנו לא יודעים איך לקרוא לו. ובון איבר ששכלל את הצליל שלו והתבגר לתוך פולק היפ-הופ מתוחכם. שניהם הוציאו אלבומים מצויינים השנה ועכשיו יש להם שיר משותף שנשמע מאד טבעי עליהם, אנגו'יי.
כמה פעמים מארק רונסון אמר בהופעה אתמול It is Fucking Incredible. כאילו שהוא יצא לדייט עם בחורה (ישראלית) מדהימה, וכל הערב הוא מזכיר לעצמו כמה שהוא בר-מזל. מבחינת אווירה ו-Vibes זו היתה כנראה ההופעה הכי טובה שהיתה יכולה להיות בעולם. יותר מסיבה מאשר הופעה. כמו פיצוי בצורת סלט פירות חינני לסוף הקיץ ההזוי הזה. אולי האנטיתזה להופעה של בוב דילן. מארק רונסון ולהקתו the business international לא הופיעו בתל-אביב - הם עשו איתנו אהבה. אולי בסתר ליבנו אנחנו יודעים כמה שאנחנו שווים (ובאמת שהיו בחורות מהממות בקהל, ואני מניח שאם הייתי בחורה, אז הייתי אומר שגם בחורים מהממים), אבל בכל זאת זה היה סופר מחמיא.
ההופעה היתה כמעט שיחזור אחד לאחד של אלבומו האחרון והמצויין Record Collection, בשינוי סדר השירים, ובתוספת מעושרת של כמה קאברים שעשו טוויסט, ושהראו שכמעט מכל שיר אפשר לעשות Fun. אלכס גרינוולד שר את Just של רדיוהד, וגם את קליפורניה של להקתו Phantom Planet והיה מאד מבסוט שאנחנו מכירים את השיר, ושרים יחד איתו את כל המילים. Stop Me של הסמיתס היה אולי השיא של המטמורפוזה שעשו לשיר - לא מאד שונה מבחינה מוסיקלית מהמקור, אבל מבחינת אווירה משהו אחר לגמריי - אפילו לא שמתי לב בהתחלה שזה שיר של הסמיתס.
מארק רונסון הוא מפיק פופ אינטליגנטי , אני אומר את זה לא רק בגלל שהוא יהודי ובן למשפחת אצולה - שגם כשהוא אומר Fuck, אחרי כל מילה שניה, זה עדין נשמע מאד נקי - אלא בגלל שההפקה שלו מודעת לעצמה. בלהיטים שהוא כתב והפיק יחד עם איימי ווינהאוס זה נשמע מאד טבעי, אבל בחלק גדול מהשירים באלבום Record Collection זה לא תמיד זורם. אני חושב שכל השירים באלבום הזה מעולים, אלא שחלק גדול מהם אני צריך לעבד דרך הפרוססור שלי (CPU בשבילכם). הדוגמא הכי חיה מאתמול הוא השיר Do you Really Want To Hurt Me ששר בוי ג'ורג': היו שלושה סטים של קלידים על הבמה, ואחרי הפתיחה הווקלית של השיר, הרי ממש מחכים לקלידים שיתחילו אותו...אז זה לא היה. וזה הפיספוס התמידי שאני מרגיש בהפקה של מארק רונסון: כאילו שחסר עוד תו אחד, עוד הדגשה אחת, עוד משיכת מכחול נוספת בהפקה. מצד שני אולי החסך הזה שדורש מהמאזין לטיפה מאמץ, הוא גם שהופך את חגיגת הפופ-סינטי—פיפטיז-סקיסטיז-סבנטיז-אייטיז הקרנבלית הזו לפרימיום.
אז זה היה ערב מדהים אתמול, FUCK ! אפילו קיבלנו את מארק רונסון מדג'יי את I Just Can Get Enough של דפש-מוד, כאילו שהוא מפצה אפילו על מה שהיה חסר בהופעה שלהם בארץ. ולסיום מושלם מחווה מיוחדת לאיימי ווינהאוס. קודם כל הוא סיפר לנו שהוא אפילו דיבר איתה על להגיע להופעה לארץ. אח"כ הוא ביקש שכל מי שאוהב את איימי ירים את קולו ואת ידיו למעלה – האולם רעד ! צ'ארלי מלהקת Rumble Stripes ניגן את Back to Black בגיטרה אקוסטית בסגנון יותר רוק-פולק קאנטרי כזה – מסתבר שווינהאוס מאד אהבה את גירסת הכיסוי הזה. את וולרי כבר שרנו כולם יחד בשירה בציבור בביצוע שנאמן למקור. רונסון גם גילה לנו שאלכס אחיה של איימי נמצא איתנו בהופעה- תגידו שזה לא מרגש.
5,000 איש היו בהופעה, שהיתה גם ההופעה האחרונה של Mark Ronson ולהקתו בסיבוב ההופעות הזה. וזו היתה בשבילו חגיגה משולשת: גם הופעה בתל-אביב, גם הופעה אחרונה וגם, מסתבר, כמות האנשים הגדולה ביותר שהיתה לו בהופעה בסיבוב הזה. לסיכום: המצב בארץ מאד קשה, וצריך לחזור עכשיו לאוהל, אבל לפחות נהנו מרגע אחד של אושר. להתראות באינטרפול.
יש לכל אחד מאיתנו הזדמנות של פעם בחיים להיות ילד, הזדמנות של פעם בחיים להיות נער, הזדמנות של פעם בחיים להיות חייל, להיות סטודנט, לטוס באותו סתיו מסויים לטיול ההוא בחו"ל. להיות רווק, להיות נשוי, להתחתן עם זו ולא אחרת, ללדת את הילד הזה דווקא. יש לנו הזדמנות של פעם בחיים להיות לצידו באותו הלילה שהוא היה חולה, לשמוח איתו באותה הצגה של סוף שנה שבו הוא עשה את התפקיד הזה שהוא לא יעשה עוד פעם. לבחור בתפקיד ההוא בעבודה, ולא אחר. יש לנו הזדמנות של פעם בחיים להשתתף בהפגנה ההיא, לצעוד ברוחב ההוא כשהוא מלא. לראות את ההופעה שמגיעה לארץ השנה, ושלא תהיה יותר בשנה הזאת, ביום הזה, עם החברים האלה, בגיל הזה שלך.. בגיל הזה של המוסיקאי הזה, במזג האויר הזה. היסטוריה היא לא רק רודנים שנופלים, אימפריות ששוקעות ורחוב רוטשילד מלא באוהלים. היסטוריה היא החיים שלנו. וזה מה שקורה עכשיו... סתם מזכיר לעצמי כמה דברים חשובים.
Tom Waits - במסיבת האזנה פרטית
טום וייטס כשחקן עשה כמה דמויות משנה מעניינות ואפלות שמוכיחות את הקלישאה שאין תפקידים קטנים אלא רק שחקנים קטנים. דוגמא טובה לכך היא הסרט המיתולוגי Rumble Fish שבו הוא מגלם את הברמן. מכל קרבות הרחוב והשחור לבן של פרנסיס פורק קופולה הדבר היחיד שחרוט ממש בזכרוני הוא המונולוג של טום וויטס שבו הוא מספר בעצם שכשאתה ילד הזמן עובר לאט, אבל ככל שאתה מתבגר השנים טסות מהר. מונולוג יפה שאני לא מוצא באינטרנט. עכשיו לטום וויטס אלבום חדש בדרך ובשביל לקדם אותו הוא ערך מסיבת האזנה פרטית באינטרנט, בגילו המבוגר הוא מרגיש שכל המסיבה הזו שנקראת אינטרנט היא על חשבונו, אז הוא מחזיר לאינטנט בחזרה, ואני לא אהרוס לכם את הסוף [ותודה לאורי זר-אביב].
Florence + The Machine - What The Water Gave Me
בהתחלה עוד השוו אותה לקייט נאש, אבל היא בהחלט הוכיחה שהיא עוף מוזר בפני עצמה. ב-2009 היא הוציאה אלבום בכורה שמאד הצליח והשנה היא בדרך לאלבום חדש, מתוכו שיר ראשון שהוא מייד להיט !
Wilco - חדש !
בקרוב אלבום חדש, בינתיים משוחרר שיר אחד שג'ף טווידי, הסולן וכותב השירים העיקרי, שר עם גיטרה. נשמע שהשיר הזה היה קיים מאז ומתמיד. והנה הוא כאן.
Other lives - Tamer Animals
אפרופו הזדמנויות של פעם בחיים שימו לב לשם של הלהקה הזו בשם "חיים אחרים" מאוקלהומה. שיר חדש מתוך אלבום שלהם שיצא השנה. הם מזכירים לי את The National ולאחרים את אינטרפול. הרבה המלצות טובות אני מקבל ממייק בוגאן. אז מגיעה לו תודה.
The Decemberists - Calamity Song
מבטיחים לנו שבספטמבר יגיע סוף העולם. מה שמזכיר לי שהשבוע ראיתי עם הבנים שלי את ארמגדון. לעורך הראשי בן ה-10 זה היה בעיקר סרט ראשון על חלליות. קצת יותר מידי מפורש בתור סרט ראשון על חלליות. כי באמת כמות האפקטים כל-כך השתכללה בשביל כל אלה ששבעו כבר מסטאר וור וסרטי אקשן הוליוודים. אבל בשביל נפשו הרכה הייתי מעדיף שיתחיל עם סטאר-טרק כדי שיהיה לו ממה להתרגש בפעם הבאה. לגבי ספטמבר, אז בינואר הדצמבררים הוציאו אלבום שכבר קצת שכחנו ממנו, אבל טוב שיש קליפים שמזכירים. ונתראה גם אחרי ספטמבר:
ניק אשפורד - Nick Ashford מת
בזמן האחרון אני מקשיב ליותר מוסיקת סול. לא רק הדברים המוכרים אלא גם כל מיני מציאות שנזנחו. ניק אשפורד דווקא אחראי לכמה שירים יותר מפורסמים. הוא כתב בין השאר למארווין גיי, דיאנה רוס, שאקה קאן וויטני יוסטון. הוא ואישתו היו לצמד מוטאון המפורסם "אשפורד וסימפסון" ונראה שאהבה ביניהם היא בלתי תתואר (תראו איך היא חגגה לו יום הולדת השנה). הוא נפטר השבוע מסרטן בגרון, להלן כתבה בנושא:
Theme Park - Wax
שיר חדש ופרימיום, תתודעו
פינת הפורום דורותי קולם היא להקה מופלאה שבמקרה פעלה בשנות השמונים. יש במוסיקה שלהם משהו שמזכיר מאד את מה שעושים The XX בימינו, יש בזה ג'אז, פולק, בלוז, אלמנטים ממוסיקה קלאסית ופוסט-פאנק. הציר העיקרי של הלהקה הוא ויני ריילי. והשבוע הכרתי שיר שבו הוא מנגן גיטרה למוריסי. זה הבי-סייד של סויידהד.
Morrissey - I know very well how I got my note wrong
וכמו שאמר מי שאמר: שהביצוע עם הפדיחה יותר יפה
מעבירים לוינטאג': Nino Ferrer - Le Téléfon
ההבדל העיקרי מבחינתי בין חופשה עם הילדים לחופשה ללא הילדים הוא שתי בירות ביום. אז השבוע הייתי בחופשה עם הילדים ויש לי איזה דיסק אוסף ישן ברכב עם שירים עוד יותר ישנים בצרפתית. הלהיט של הילדים שלי בחופשה הזו, היה השיר הזה. אחרי חמישה ימים הם שרים את כל המילים, מבלי להבין אף-אחת מהן (זכר לימים שבטלפון היה חוגה):
משהו עובר עליי לאחרונה מבחינה מוסיקלית: השפעה מצטברת של חשיפה מרובה לטעמים מוסיקלים אחרים. אני מתכוון לגדול עם זה, ולהביא לזה ביטוי גם לכאן. שירים כמו השיר הזה בכל זאת ימשיכו להיות. הם משבדיה וקוראים להם "אייקונה פופ", והם היו פה כבר פעם. גם הקליפ שווה.
The War on Drugs הם להקת אינדי רוק מפנסלבניה, הקימו אותה בשנת 2005 אדם גרנדוסיל וקורט וייל. וייל קיים במקביל קריירת סולו, ובינתיים הוא אף פרש מהלהקה. השנה יצא לוייל אלבום חדש בשם Smoke Ring From My Halo וגם ללהקתו לשעבר אלבום חדש בשם Slave Ambient. הסגנון מושפע כביכול מבוב דילן, ספרינגסטין ומיי בלאדי וולנטיין. אני מכיר הרבה שמתלהבים מקורט וייל. אני אהבתי את השיר הזה, ונראה לי ששווה לבדוק את שני האלבומים האלה.
את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב ולפרסם בערך שנתיים. האלבום המשותף של קניה וג'יי זי הוא הזדמנות מצויינת לכך:
היחסים שלי עם ההיפ-הופ, הם יחסים מורכבים ומשתנים. לפעמים אני מרגיש שזה כמו להיות חבר של מישהי, ואז להיפרד ממנה, ושוב לחזור אליה וכו'..לפעמים יש הרגשה, שהעסק השחור הזה הוא קצת כמו מזרחית, אם אתה ממש בעניין אז אתה נהנה יותר. יכול להיות שאני בסך-הכל מתייחס לזה כמו שאני מתייחס לכל מוסיקה מכל ז'אנר מוסיקלי, כלומר אם אני אוהב, אז אני אוהב, ואם לא אז לא. כשרק פרץ ההיפ-הופ בתחילת שנות השמונים הייתי בהחלט בין המתלהבים. אהבתי כבר מוסיקת רגאיי ומאד התלהבתי מהראפינג של דילינג'ר. את הסרט ברייקדאנס ראיתי פעמיים בקולנוע. ומאד אהבתי גם את הסרט Beat Street, שייצג באופן יותר אותנטי את התקופה מהצד הניו-יורקי שלה. אני זוכר שהלכתי לסרט הזה עם חבר שלי הסחי יהודה והוא רצה לצאת באמצע. אני מאד נהניתי מכל תיאור הסצינה של ההיפ-הופ, וזה כלל את ריקודי הלהטוטנים, הגראפיטי, הסקרצ'ינג והראפ. במיוחד זכורה לי סצינה שבה כמה אחים שחורים ישנים כל הלילה עם מוסיקה, ואמא שלהם בשביל להעיר אותם בבוקר מגבירה את המוסיקה עוד ועוד ללא הועיל. לבסוף היא מכבה את המוסיקה ואז הם מתועררים.
שיר משנה חיים
כמה חידושים מוסיקלים נולדו יחד עם ההיפ-הופ: הראפ שפרץ מרחובות ניו-יורק לכל העולם, והסקרצ'ינג שנעלם קצת בגלל המעבר לדיסקים. לפי דעתי הסמפלינג מחליף אותו במידה רבה. מבחינתי (ולא רק) השיר The Message של גראנד מאסטרפלאש היה שיר "משנה חיים", וידעתי אותו בע"פ עוד לפני שידעתי בקושי אנגלית. אם תקשיבו למילים אז בוודאי תבחינו שהם עוסקות במחאה חברתית, בניגוד להיפ-הופ של קניה ווסט שעסוק בעצמו, היה כאן ריח שריפה, של מרד ומהפכה, שתדלקו גל חדש של התעוררות שחורה באמריקה. אם תקשיבו לשיר עד הסוף אז תשמעו דגימות של רחובות ניו-יורק בתוך השיר.
פרה-היסטוריה
לדעתי ההוכחה הכי טובה לתורת האבולוציה של המינים של דארווינג היא דווקא האבולוציה שאנחנו רואים בטכנולוגיה ובאומנות ובשאר יצירות האדם. גם ביהדות אומרים "חדש מפני ישן תקים" ואם האדם נברא בצלם האלוהים, אז אולי בכל זאת זה מה שהקדוש ברוך-הוא תכנן. אז האבולוציה של ההיפ-הופ מתחילה עם ראפ שנעשה על-גבי שירי Fאנק, ואלא שני השירים שטוענים להיות שני שירי הראפ/היפ-הופ הראשונים אי-פעם
The Sugar Hill Hang Rapper's - Delight
KingTim111 - Fatback Band
משחור ללבן
מוסיקה שחורה הופכת למוסיקה פופולרית בעולם המערבי, כשהיא הופכת להיות פופלרית בקרב רוב התושבים בעולם המערבי, שהם... לבנים, מה לעשות...כבר באותה שנה שיצא השיר The Massage של גראנד-מאסטרפלאש יצא השיר הבא, שהוא פרודיה על הזעם שג'ון מקנרו היה פורק במשחקי הטניס המעונבים. אז השיר הזה הוא יותר בגדר פרודיה מאשר התייחסות לבנה רצינית למוסיקת ההיפ הופ, ובכל זאת זו התחלה.
Chalk Dust -The Umpire Strikes Back
עוד אחד שרכב על הגל הוא מאלקום מקלארן שחידש את באפלו גירלז בצורה שעד היום נחשבת בעייני כגאונית. עוד שיר שחרשתי עליו ללא הפסקה.
ומזווית ראיה יותר אובייקטיבית
עד עכשיו בעצם סיכמתי את הנושא מנקודת הראות הפרטית שלי, אבל הבאתי לכאן סרט בריטי שיתאר את בנושא באופן קצת יותר אובייקטיבי, ויכלול קצת יותר שמות שהשפיעו כמוKool Herc, Planet Rock, Kurtis Blow, Jazzy Jay,: Afrika Bambaataa
למרות ש-Watch The Throne מראש מתיימר להיות אלבום של המלכים של המוסיקה השחורה בימינו, אני חושב שכל מי שבא להקשיב לאלבום הזה, מראש הנמיך ציפיות. שיתופי פעולה הם דבר שצריך לבוא אליהם מהטעמים הנכונים. אריק אינשטיין הוא דוגמא טובה לאחד שיצר שותפויות עם האנשים הנכונים כדי להתקדם אומנותית למקום חדש. שיתופי הפעולה שלו עם שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יצחק קלפטר יצרו אלבומים ופרוייקטים שקידמו את כל אחד מהמשתתפים בו לנקודה חדשה, וגם קידמו את הקוסמוס המוסיקלי הישראלי. בשיתופי הפעולה של אריק היה גם ברור שמדובר באמן ותיק שמצרף אליו מוסיקאי יותר צעיר, שיודע לעשות דברים שהותיק לא יודע. אריק הביא את הצבע המיוחד שלו, את הניסיון והאישיות, ומנגד עמדו מוסיקאים, בדרך-כלל גיטאריסטים, שהביאו איתם צידה חדשה, גישה חדשה ותכנים אחרים.
הבעיה עם שיתוף הפעולה של ג'יי זי וקניה שהוא נשמע מראש כפרוייקט מסחרי שנועד לסחוט עוד קצת את ההצלחה שלהם. זה מזכיר קצת את ההופעות של שלום ושלמה. אלא שאצל צמד הענקים הישראלים היתה זו בעיקר חגיגה שנועדה לפרגן לקהל הישראלי. במקרה של ג'יי וקיי מדובר במה שנראה כמו חגיגית אגו עצמית. באופן אישי אני מאד אהבתי את שני האלבומים האחרונים של קניה ווסט. חוץ מזה שהם היו אדירים מבחינה מוסיקלית, הרגשת שהם באו מהקרביים שלו. קניה תורם לאלבום את הביטים וההפקה שלו, ג'יי זי את הטקסטים והנשמה, אבל ביחד זה נשמע יותר מכל כמו פשרה מפאיניקית. קצת קפה וקצת תה ומה יוצא ? האמת שחוץ מהשיר Otis הגרוע, שמשום מה יצא כסינגל הראשון באלבום, שאר האלבום די חביב. לא מרעיש, לא מפיל, בעיקר לא מחדש שום דבר (וחבל !!!) אבל אכיל.
No Church in The Wild הוא שיר פתיחה מצויין. Lift Of עם ביואנסה עוזר להתרומם. אח"כ האלבום מתיישר על איזה פלאטו שפעם מעניינת ופעם אחרת לא. Ni as in Paris חמוד, מצא חן-בעיני גם New Day, שמדבר על מה שהם מאחלים לילדיהם -לא להיות מפורסמים, לא ללכת למעדוני סטרפטיז, או בקיצור להיות רפובליקאים. עוד אהבתי את: Murder to Excellence שרוכב על מה שנשמע כמו שיר עם, Why I Love You הוא שיר כוחני שעובד, Made in America פופי וחביב. הרצועה הכי מעניינת לטעמי היא The Joy שבה הם דוגמים את The Makings Of You של קורטיס מייפילד. אבל, היא מעניינת בגללו ולא בגללם, והיא גם מבהירה איך נשמעים מלכים אמיתיים.
שורה תחתונה: לאלבום הזה יש 16 (!) רצועות, אם היו זורקים חצי מהשירים על רצפת העריכה היו עושים לכולם טובה.
תגידו אתם: להופיע על הגג זה יותר יו-2 או יותר חיפושיות ? בכל מקרה כשרד-הוט מופיעים על הגג אז פתאום הסינגל החדש שלהם נשמע הרבה יותר טוב ! עם כובע שכתוב עליו "Off" ושפם..למי שתוהה אם המשטרה הגיעה בסוף הקליפ כנהוג..אז שיצפה עד הסוף :-)
קיץ ! אני גאה ומאושר, וגם שמח להכריז על ספיישל "בטוח שעוד קיץ" כאן ברדיו פרימיום להמונים. הקיץ בארץ שלנו הוא הכי פיוז'ן שיכול להיות בעולם. יש בו השפעות צרפתיות, השפעות קריביות, השפעות מקליפורניה ועוד ועוד. אבל אני הכי אוהב את הקיץ כמו מנגו, כמו גוואננה, ברגאיי וסקא. עצי קוקוס, לגונות, סירות מפרש, דגים, שישליק פיתות... לחיות טוב. אז הפעם בלי יותר מידי הסברים, נבדק ונמצא פרימיום מכיל הרבה שירים כאלה, ועיקר התודה לחברי איתי כוחיי שמכיר את הנושא הרבה יותר ממני והמליץ כאן על רוב הדברים. יש כאן מגוון של סול, רגאיי, ועוד מוסיקה שחורה, ואפילו פולק-צ'ילאאוט. חופש זה- זה:
כשאתה מקשיב למספיק מוסיקה אז העסק הופך להיות מאד מורכב. זה כמו אוכל, כשאתה ילד אתה מתלהב ממתקים וצ'יפס, אבל כשאתה גדל אתה רוצה משהו קצת יותר משביע. משהו מלוח, בשרני כמו נתח דג טוב. אבל לפעמים בחיפושים אחר מטעמים חדשים ישנה התבדרות, אתה הולך רחוק מידי, ולא שזה רע ללכת רחוק, יש בזה את התענוג שלו. ואז מגיע שיר כמו השיר הזה שאתה נדלק עליו מיד, בלי להתאמץ, בלי ללמוד שפה חדשה של מוסיקה, ישר לוריד. להיט אחד טוב.
Brittle Heart - Brett Anderson
סינגל חדש מתוך אלבום שיצא מקורב למיסטר אנדרסון. לפחות מעניין
Strange Talk - Climbing Walls
עד לא מזמן הם היו אנונימים אפילו במולדתם אוסטרליה, אבל עכשיו יש להם קליפ חדש והכל נשמע הרבה יותר קרוב. אם זה יזכיר לכם את קאט-קופי אז תדעו שגם לי. (דרך-אגב, הם היו פה כבר פעם)
Fucked Up - The Other Shoe
אני אוהב את הלהקה הזו, מקנדה שעשתה אלבום קונספט של מחזמר-רוק רומנטי בסגנון רומאו ויוליה. אחד השירים הטובים באלבום, עכשיו גם בקליפ רומנטי:
אחרי ארבעה ימים בברצלונה אני מרגיש שהמושג "לצאת מהשיגרה" קיבל משמעות חדשה עבורי. בדרך-כלל, הכוונה בצמד המילים האלה היא לאוורר קצת את מוח מדאגות, להתנתק מקשיי היום-יום, ולהיזכר בהם מחדש, עם ריבית דריבית, כשנבדוק את מצב חשבון הבנק, לאחר ה"חזרה לשגרה". אבל עכשיו אני מרגיש ש-"לצאת משיגרה" זה בעיקר לחוות את החיים בסביבת עבודה חדשה. במקרה שלי ושל אישתי זה אומר לתרגל את הזוגיות תוך כדי טיול בארץ אחרת, עם שפה אחרת על הלשון, מאכלים חדשים בחיך, ופעילויות נוספות של שנינו עם הלשון. במקרה של הילדים שלי מדובר על לגור ארבעה ימים אצל סבא וסבתא.
ביום הראשון בברצלונה הראש שלנו עוד היה בישראל, וכל כמה זמן שיננו לעצמנו בקול רם את הסיסמה: "העם דורש צדק חברתי". ביום שטסנו יצאו 33,000 ישראלים לחו"ל שדורשים צדק חברתי. בשדה התעופה הם ביזבזו 7.5 מיליון שקלים כי הם רוצים צדק חברתי. בספרד יש משבר כלכלי ו- 25% מובטלים שגם כן דורשים צדק חברתי. הם ייצאו מזה, אולי בעוד 15 שנה, אבל בינתיים יש מלא כייסים שגם הם דורשים צדק חברתי. במוזיאון של פיקאסו אין תמונות מ-40 (!!!) שנה הכי חשובות שלו - אז אמרנו שגם אנחנו דורשים צדק חברתי.
אני אוהב להתחיל כל חופשה שלי, באילת או בברצלונה עם השיר הזה:
Dalida & Alain Delon -Parole Parole
בברצלונה לא חם - מקסימום נעים
הדבר הראשון ששמתי לב אליו, בטיול הזה, הוא שהסטנדרטים שאנחנו חיים בהם בארץ שלנו מאד גבוהים, הכל פרימיום דהלוקס, ולא פחות. וזאת ביחס למה שקורה בברצלונה. ואני בכל זאת מדבר על ברצלונה, שזו עיר די עשירה באירופה. המלון שהיינו בו בחיים לא היה זוכה להיות 4 כוכבים בארץ -ושם הוא כן. כמעט ואי-אפשר לראות אנשים עם טלפון סלולרי ברחוב, המזגנים ברוב המקומות בקושי מקררים. במטרו יש רעש וחום בלתי נסבל, שאין סיכוי שהיה עובר אצלנו בשקט. היוגורט דנונה - הוא לא ברמה של היוגרט דנונה שלנו. אפילו הרגליים של הבחורות פחות יפות . אמנם, בדרך-כלל, זה לא הדבר הראשון שאני מביט בו כשאני רואה אישה, אבל אי-אפשר היה להימנע מכך כשאתה עובר ליד מאות נשים שמסתובבות בחצאיות. לאחת מהם, יפנית במקור, שר החבר האמריקאי שלה, שגם לו היו רגליים עקומות, את השיר הבא (כמה רומנטי): The Beatles - -Every Little Thing
המהפכה מתחילה בנו
אני לא אומר שמחאת הדיור שלנו לא מוצדקת, אני לא אומר שיוקר המחייה שלנו לא גבוה, אני אומר שאנחנו לא מוכנים לפשרות בדברים הקטנים, וגם לא בדברים הגדולים וזה עולה-עולה לנו. במטרו גם נתקלנו בפוסטר של חברת האופנה Amy Gee, שרוכבת כעט על הגל. באתר האינטרנט של החברה הזו יש אפילו שיר שנשמע כאילו איימי ווינהאוס מפרסמת אותם: http://www.amygee.it/.
או גאון או משוגע
הלכנו כל יום 12 שעות. גדלו לי יבלות במקומות חדשים ברגלים, השרירים שלי העבירו כוחות אל העצמות, העצמות העבירו כוחות לגידים, הגידים העבירו כוחות אל העור, כל חלק בגוף השתתף במאמץ. היה קשה, והיה חם ולח באופן מוגזם, אבל היה שווה כל רגע. טיול באירופה נותן הזדמנות בלתי רגילה לראות נופים פסטורלים, כנסיות ומבנים עתיקים, אבל מבחינתי הכי כיף זה לחוות עולם רוחני של אומנות. בברצלונה נתנו את חותמם: פיקאסו, דאלי, מירו וגאודי האדריכל. על גאודי אמר מי שנתן לו את התעודה בסוף לימודיו: "אני לא יודע אם אני נותן תואר ארכיטקט לגאון או למשוגע". כל מבנה שהוא סיים לבנות זכה להרבה ביקורות שליליות, אך בסופו של דבר כולם הכירו בגדולתו. ההוכחה הכי גדולה לכך היא הכנסייה הבלתי גמורה, "הגארדה פמיליה", אשר בנייתה תושלם ע"פ התוכניות שהוא השאיר רק בשנת 2023. אפשר לומר שהאנשים מכל העולם, שמבקרים בה, הם בעצם גם המממנים של המשך בנייתה. כאילו שכל האנושות נרתמה להשלים חלום מטורף של איש גאון אחד.
זה מעורר הרבה תהיות. איך זה שדווקא היצירות הבלתי מקובלות והגאוניות של פיקאסו, גאודי, דאלי ומירו -הפכו בסופו של דבר גם להכי אהובות ומוכרות ? האם יצירת אומנות שווה משהו ללא קהל? ומי יותר חשוב: האומן, האומנות או קהל המיליונים שחווה את האומנות שלהם. אלה שאלות שגם אפשר לשאול על מוסיקה.
זה גם עורר בי גם המון שאלות לגבי כתיבה. האם יותר חשוב ה"איך" או ה"מה". אצל פיקאסו זה לא משנה אם הוא מצייר אישה, תינוקת או את החבר שלו בוגד עם אישתו, תמיד האיך גובר על המה. אצל גאודי, לעומת זאת, שלושת היצירות הכי גדולות שלו שונות כל-כך: "פארק גואל" שהוא פארק, "קאסה באליו" הוא בית מגורים, ו"הגארדה פמיליה" היא כנסייה. לכל אחד מהם הוא הקדיש כמה וכמה שנים של עשייה, וכל אחד מהם יצא דבר אחר לגמריי, ובכל זאת מרגישים שזה נעשה בידיי אותו אומן.
אתה מה שאתה שומע
בניגוד לדעה הרווחת שגורסת ש"אתה מה שאתה אוכל", מה שהרבה יותר מגדיר את זהותך הוא מה שאתה שומע. כמעט כל המוסיקה ששמענו בברצלונה היתה בינלאומית. ואני מתכוון למוסיקה שאתה נתקל בה ברחוב. בחנות הסבונים ברובע הגוטי, ממש ליד הכיכר שבו צילם וודי אלן את הסרט "ויקי כנפו בברצלונה", שמעה המוכרת את We Used to Wait של ארקייד פייר. בחנות העיצוב מודרני ART Vicon שמענו את השיר Let's Go Surfing של The Drums. בקיוסק שבמבצר מאונטג'ואיד (שזה הר היהודים) שמעו מוסיקה ברזילאית ואת ג'ורג'י בן שר "איזה כדורגל" ולא על קבוצת ברצלונה. דרך-אגב המבצר הזה היה עד לפני שנה מוזיאון מלחמה והיום הוא הפך למרכז משעמם לשלום, ועוד בהר היהודים- הלוואי עלינו. אבל לפני שהיה שלום, היו 30 שנות מלחמה עם צרפת, ומלחמות אזרחים ועוד מלא מלחמות אחרות. ונשאלת השאלה: האם עם יכול להימנע בכלל ממלחמה, בשביל לרכוש את מקומו תחת השמש. מה שמזכיר לי שני דברים שכמעט ולא ראיתי בברצלונה: ערבים ושעונים - מה זה אומר ?
אז כמעט לא שמענו מוסיקה ספרדית, אולי כמה שירים בטלוויזיה, ובמוזיאון של Miro הקרינו במסך וידאו גדול שיר של הזמרת הפורטוגזית Adelaide Ferreira מלווה בתזמורת סימפונית. לצערי הוידאו הזה לא נמצא ביוטיוב. אבל כך גילית את שני השירים הבאים: Adelaide Ferreira - Fala-me de ti
בשנת 1982, המצעד השנתי הלועזי של רשת ג' שודר ברדיו ב FM Stereao, ולי היה טייפריקורדר מונו. הלכתי לדודה שלי והתעלקתי על הרדיו-טייפ סטריאו המעפן שלה, והקלטתי במשך 4 שעות ארוכות כנצח את המצעד הלועזי השנתי. השיר הזה לא היה כזה בטופ, אבל אני זוכר בבירור כאילו שזה היה אתמול שיזהר אשדות אהב אותו. דרך-אגב, הקלטות האלה עדין קיימות אצלי, ממש מטר ממני, אבל אין לי כל-כך איך לשמוע אותם. ועוד שיר שלהם:
מצאתי אהבת נעורים שזנחתי מזמן. לא תמיד היתה לי אפשרות כלכלית לעשות מנוי לבריכה, אבל עכשיו כשאני משפחה, אז לעשות מנוי לכל חודשי הקיץ, בקיבוץ השכן, זה דווקא מאד משתלם. כבר כתבתי בעבר שבפריפריה הבעיה העיקרית שתמיד היתה היא לא יוקר המחיה, אלא תעסוקה, וברוך-השם גבינת קוטג' (של טרה) אף פעם לא עלתה יותר מידי, גם לא בריכות שחיה. אז חזרתי לשחות, כמו שאהבתי משחר נעוריי. יתרון הגדול של הספורט הזה הוא שאפשר לעשות את זה גם בחום וכשהשמש מכה, זאת בניגוד לרכיבה על אופניים שצריך לחכות שממש כבר ערב, או להתחיל בהקץ החמה. אז שחיתי שבוע שעבר שעה בבריכה, אחרי ששחיתי התקלחתי ולבשתי את מדי נווה-סחוויל: סנדלים תנכיות של שורש, מכנסי ברמודה מכותנה, משקפי רודי ספקטור..הריפוד בבטן מעור טבעי, אז לא צריך חולצה. אצלנו בבריכה נושאי השיחה החמים הם: שבילי אופנים, ירקות ממשפחת המצלובים, מחלות סופניות של אנשים ובגידות. ואתם יודעים שכששוחים בבריכה, מתחת למים, יש איזה שקט נפשי, ושקט אמיתי שמאפשר למחשבות לנדוד, אז הנה מקבץ של מחשבות שהיו לי ושעלו גם בטוויטר ובפייסבוק, למקרה שפיספסתם, מחשבות מהבריכה:
קרטיב לימונענע, אמור להיות עשוי מלימון+נענע, אז איך בדיוק הוא עשוי מתרכיז תרד וסירפדים ?
קרטיב רמזור, באיזה טעם הוא בדיוק: של תמרור?
כאבי שרירים זה כמו חריף, פשוט צריך להתרגל
40 בריכות...40 שכיבות סמיכה
שעה שחיה..שעה ביציאה..אותו הדבר
לאט לאט, ההתמדה וההקפדה על תזונה הנכונה מתחילים להוכיח את עצמם, ואני נשאר באותו המשקל - בלי אף-שינוי או תזוזה
מחשבות אחרי הבריכה: אוכל !!!
מחשבות אחרי הבריכה: פתיתים בצורת קוקוס - איך אפשר ללעוס את זה ??
מחשבות שאחרי הבריכה: לא חשוב..שיהיה פתיתים. העיקר אוכל !
מחשבות מהבריכה: מה זה טיפה קטנה וחצופה באוזן, לעומת כל המים שמסביב
מחשבות שאחרי הבריכה: בודק את התיאוריה שמלון פחות משמין מאבטיח, כי הוא יותר משביע. בינתיים זה עוד לא עובד
מחשבות מהבריכה (בקיבוץ): איפה כל המתנדבות האלה ממבצע סבתא? רק זקנים שוחים פה לידי
מחשבות מהבריכה: בלי נייד, בלי טוויטר, בלי פייסבוק, בלי מוסיקה... מתי יצא כבר אייפון אמפיבי ?
מחשבות שאחרי הבריכה: עוד פעם נשרפתי, כמה פעמים אני צריך להגיד לעצמי שלשחות במים זה לא במקום קרם הגנה !
מחשבות מהבריכה: נראה לי שיכול להיות סבבה לנסות פעם אחת לשחות ערום
מחשבות מהבריכה: כל-כך חם, למה לא שמים קצת קרח בתוך המים?
מחשבות שאחרי הבריכה: לא מצליח להירדם, עברו איזה חמש שעות ואני עדין באנדרנלין גבוה מהשחיה - זה כנראה בלתי הפיך !
מחשבות של בוקר אחרי הבריכה: בסך-הכל שחיתי שעה, וכמה אני מדבר על זה...
וזה שיר הבריכה שלי. בעיקר בגלל הקטע שהוא אומר שהוא מתחת למים:
קיץ, שמש, ים. העולם שייך לאוהבים הצעירים - זה משפט שאתה לא לגמריי מבין אותו בגיל 16, כי בכל זאת אהבה זה גם כואב, וגם תמיד נדמה לך שזה דבר שתמיד יקרה לך, וש...תהיה צעיר לנצח. אז זה לא ככה, והרגש הכי גדול בעולם הוא אהבה של אנשים צעירים שעדין לא מבינים משמאלם ומימינם. גם בקיץ הזה, עם כל האוהלים והטררם, תאהבו כל עוד אתם יכולים. אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום בעיקר קליפים של אהבה, כולם חדשים וחמים ביותר:
Dominant Legs - Hoop of Love
למעלה. במקרה הזה הקליפ יותר טוב מהשיר, בעצם אפשר לומר שהבלונדה יותר טובה מהקליפ. פנטזיית נעורים נחמדה. נער מתבגר מוצא את עצמו נוסע עם בלונדינית בשלה ברכב פתוח לאגם או בריכת מים שוממת מילדים בקייטנה. יותר מידי פנטזיונרי, וזה מה שעושה את זה. בחיי שלא הבנתי מה עושה השיקסה הזו עם הג'יד המבואס הזה. מאכילה אותו ברימונים, פותחת לו בקיווי, והוא נראה כל-כך מיוסר - בוא נחליף !
Girls - Vomit
קליפ חדש ושיר חדש וחזק ל-Girls. קליפ שמתחיל עם מוסטאנג אדומה, מלא אירוטיקה של מכוניות. וחיפוש נואש אחר אהבה. אומרים שזה נובמבר ריין שלהם - אני מתלהב.
Dirty Gold - California Sunrise
השיר הזה היה כבר כאן פעם. בחורף.. נו אז הוא הקדים את זמנו. עכשיו הוא ירסס לכם טיפות של ים וריח מרחבים ישר לנשמה. ושוב כל הוינטאג' הזה
Washed Out - Before
הוינטאג' חוגג גם עם קליפים לא רישמיים של שירים חדשים, איכשהו כל הצ'ילוייב הזה משתלב נפלא בנושא. בקליפ הזה הסטייה היא לראות נשים צעירות עם תיספורות של נשים מבוגרות, מאד מבלבל את הלבידו.
בכל העולם הצפוני קיץ עכשיו. בעוד אנחנו עסוקים באוהלים שלנו, במקומות אחרים בעולם מתנהלים פסטיבלים עם אוהלים והופעות. לולהפלוזה הוא אחד מהם (אני לא סגור על כך שיש בו אוהלים). יש לו שם מצחיק שנשמע כמו יצאנית. אבל מסתבר שכמעט לכל מילה בעולם יש משמעות של יצאנית במקום אחר בעולם (אז תזהרו איך שאת מדברים !). הנה למשל רק השבוע הסביר אבי טולדנו למה השיר "הורה" לקח "רק" מקום שני באירוויזיון. ההסבר הוא ש"הורה" בפינית ונורווגית משמעותו יצאנית. נחזור למהות, לולפלוזה אחלה פסטיבל עם ליינאפ מרשים, וכיוון שאין סיכוי שנהיה בו אי-פעם, אז לפחות בו נתענג מההופעות המוקלטות:
1. מזמן, אבל מזמן לא התרגשנו ממוסיקה אינסטרומנטלית חדשה. האלבום של Explosion in The Sky ירשם כהפתעה של השנה הזו. כאן הם בהופעה שמוכיחה שיש להם כל מה שצריך, ואחריהם פו פייטרז שהם בדרך לרשת את הרולינג ,סטונס רק בלי כל השפתיים ונענועיי התחת של מיק ג'אגר שכבר לא כל-כך מתאימים היום:
אם אתם אוהבים מוסיקה, אם אתם אוהבים רגאי, אז אתם תאהבו את הסידרה הזו שנקראיית: הסיפור של המוסיקה מג'מייאקה. The Story Of Jamaican Music הסדרה המעולה הזו שודרה ע"י ה-BBC בשנת 2002, ועכשיו היא עלתה לרשת, כך שתוכלו לראות את כולה. זה הפרק הראשון, (ויש קישורים לפרק שני והשלישי למטה):
שיר חדש ומדכא כמו שצריך לגברת שוקו. אין בית, אין אהבה, אין עבדה..קשה.. קשה..- מה יותר מתאים מכך למחאה ולתשעה באב. מה שנקרא לקחת את הבעסה בסבבה. שיר יפה
שיר חדש, אלבום חדש וגם קליפ חדש ל-Yuksek הצרפתי. באלבום החדש שלו Living On The Edge Of Time הוא נשמע כמו הכלאה בין ג'אסטיס למיקה, ואין בו רגע אחד שלא מגניב. זה לא רק פופ משובח, זה גם דאנס משובח. האמת שחששתי ממשהו יותר מידי מתקתק, אבל זה נשאר בדיוק בגבול הטעם הטוב. דווקא השיר שבקליפ פחות חזק, אבל הקליפ מפצה. למטה אפשר להקשיב לפריוויו של כל האלבום. הכנפיים במבצע.
תמונת אילוסטרציה: לאקורדים המצולמים או לבני משפחתם, אין קשר לכתבה
יותר משהסרטון הזה מעלה חיוך, יותר משהסרטון הזה מלא בשירים מעולים, יותר משהסרטון הזה מדהים, הוא מטריד אותי. כל-כך הרבה שירים עם אותם 4 אקורדים. מה זה אומר עלינו ? שאנחנו כאלה אוטומטים שפעם אחת טבעו בנו איזה מעבר אקורדים ולנצח כל מי שיעשה על זה משהו חדש, אנחנו נבלע את זה לתיאבון. או שלהיפך, שהאנושיות והיצרתיות היא מעל ומעבר למעברי אקורדים, כי איך שלא תהפכו את זה, כל שיר נשמע כאן אחרת: ג'יימס בלאנט ובוב מארלי באותה כפיפה אני חושב שזה אומר שאפשר לאחד הכל.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
