בימים שבסינטיסייזר היה חור לרמי פורטיס היתה להקת "כרומוזום". אכשרה היה לי בבית את ה-EP היחיד שלהם. אני לא יכול להגיד שזה דבר מושלם, פורטיס עשה דברים הרבה יותר מושלמים מזה, אבל זה הרכב שיותר מכל מציג את מופרעותו של פורטיס יחד עם "שולץ האיום". לא יודע מי השפיע על מי, אבל אפשר בדיעבד להבין למי יש הרבה יותר ארסנל. באתר של פורטיס (אשכרה יש לו אתר אינטרנט כמו לאיזה להקת מיינסטרים), כתבו עליו שהוא משתבח כמו יין טוב. אני לא רוצה שישתבח לי, שישאר כמו שהוא ! כיף לנו שפורטיס הוא שלנו, הייתי מאד רוצה לשמוע להקות שעושות מוסיקה כמו של כרומוזום - שינסו קצת להעיף את הסאונד, שישימו זין על כולם, שיחשבו אומנותית, שיהיו לראש ולא לזנב !
רק שתראו באיזה עולם חיינו בשנת 1981, כשהמנהל של מוזיאון תל-אביב המעונב והנועז נתן לכרומוזום במה:
עד היום התעלמתי משלום גד. הייתי רוצה לומר שאין לי מושג למה, אבל יש לי מושג: א. עד היום לא קיבלתי עליו המלצה מאנשים שאני לא חושד בהם ביתר פירגון למוסיקת שוליים ישראלית. ב. זה סוג של דווקא כזה שקורה לי. דווקא בגלל שכולם כל-כך מפרגנים (כל אדם צריך להיות טיפש במשהו, הטיפשות שלי (והחוכמה שלי) היא לא ללמוד מניסיונם של אחרים, אלא לסמוך רק על ניסיוני).
אז האלבום של שלום גד "שירי ארץ ישראל" בהרכב שנקרא "העבד" הוא באמת סוג של שירי ארץ ישראל. וגם העיבודים כאלה ענטיקה, ואני מחפש במוסיקה קצת יותר - ובמשפט הזה אני גם מסכם את כל התיסכול שלי ממוסיקה ישראלית. למרות זאת, אני אוהב כמה שירים באלבום הזה. ובמיוחד את "אין אהבות קטנות" שמרגש אותי, ומעיף אותי במילים לאן שצריך. השיר הזה גם מתקשר לי לועדת טרכנטברג ולמחאה. אני חייב לומר שאני מאד שמח שעבודת הועדה הסתיימה. אני גם שמח שתגובות הנגד נשמעות באופן הענייני שבו הן נשמעות, ובעיקר על כך ששלי יחימוביץ' נבחרה לראשות העבודה. אני באופן אישי לא רוצה לראות את מדינת הרווחה בצורה ששלי ודפני ליף רואות אותן, אבל אני שמח שיש עכשיו את האלטרנטיבה הדמוקרטית למי שרוצה בכך. אני למשל נגד דיור ציבורי, כי הניסיון מראה שכל שכונות הדיור הציבורי, לאורך ההיסטוריה של המדינה, הפכו לסלאמס ולגטאות עוני - גם לאחר שהדירות נמכרו בפרוטות לדייריהם. ודרך-אגב, המחירים של הדירות בשכונות "יוספטל" האלה עדין נמוכים מאד, אבל מי רוצה לגור שם בכלל? עדיף לתת עזרה כספית לרכישת דירות למי שמגיע, כדי שישתלב בכל מקום ולא רק באזורי נחשלות.
לכבוד השנה החדשה, אני מאחל לעצמי שרק ימשיך ככה. אבא שלי לימד אותי שבריאות ופרנסה הם הדברים היחידים שחשובים... עם כל השאר נסתדר.
רק אתמול הזכרתי את אביעד מהאייפוד רעב, והיום אני אציין אלבום שהוא המליץ עליו, שמעתי אותו ואהבתי. מדובר באלבום מצויין, אבל מה שהפך את ההאזנה לו לעילאית הוא ה"ביקורות" או יותר נכון החוויה של אביעד אותו, זה הולך כך:
"אם יש שירים שאני אוהב יותר מאשר שירי כוח, אלו הם השירים שיודעים לעצור אותי במקום. אלו הם תמיד השירים האלה שנחים אחרי הקטעים נטולי המילים באלבום, או אלה הממוקמים אחרי תרדמת מסוימת המהווה תעתוע. תעתוע שכל מטרתו להשכיח את קיומה של השאיפה. כל שאיפה.... אינני מדבר כאן על מקרים של להיטים באלבום שכולו שממה. אני מדבר על אלבומים אשר נולדים מתוך הרצועה השמינית בהם. שגם היא כולה נוצרה בעצירה. להלן דוגמה. " [לכל הפוסט היפה באייפוד רעב].
יש לי דואטים מוסיקלים בלתי ממומשים עם כמה מחבריי האינטרנטים. בטח שמתם לב שאני מאד מתחבר לאביעד מהאייפוד רעב, לגלי גונן ולעוד חברים. בזמן האחרון גם מאד לאיתיי כוחיי. שיר אחד שלו של דינו ולנטי, סינגר- סונג-רייטר אסיד פולק הוביל לשיר באותו השם של "הבלתי מובנים". Dino Valente נולד בשם Chester Powers, וכשהוא הגיע בגיל 17 לגרינוויש ווילג' הוא שינה את שמו לדינו ולנטי.
הוא כונה "דילן של המחתרת" בגלל שבמשך תקופה מאד ארוכה שהוא ניגן במועדנים במרתפים, המוסיקה שלו לא הוקלטה. הנה אתר אינטרנט (כמו של פעם) מעניין עליו. בסה"כ יצא לו אלבום אחד בשנת 1968, אבל איזה שירים !
Dina Valente - Children of the sun
יש כל-כך הרבה להקות אבודות בזמן. כאלה שעשו את העבודה ונעלמו לתהום הנשייה. למשל Misunderstood, להקת פסיכדליה אמריקאית שפעלה בשנות הישישים. ב- 1966 הם עברו ללונדון וגם אותם דחף ג'ון פיל- שדרן הרדיו המיתולוגי של ה-BBC. השוו אותם הרבה פעמים לציפורי החצר שפעלו באותה התקופה. בסך-הכל הם קליטו רק 7 שירים לפני שהם אולצו להתפרק, למרות זאת הם נחשבים עד היום למשפיעים מאד על האסיד רוק. I Can Take You to the Sun היה הסינגל השני ומהפורסם שלהם, ולמטה השיר היפה שקשור לשיר הקודם. וגם להם אתר אינטרנט כמו של פעם.
עוד מעט ראש השנה, אומרים שאלוהים בראש השנה מתכנן לנו את כל התוכניות ומציב לנו את כל ההקצבות לשנה הבאה. הבונוס הוא שאנחנו יכולים במעשינו לשנות את הכל לטובה, אם רק נשתדל לעשות מעשים טובים. נשמע לי דיל הוגן. אז האדם הוא יצור חופשי, פחות או יותר. ליהודים יש גם פטנט איך להיות חופשים בכל צורת שלטון שהיא - יש לנו את השבת שזה חופשה טובה לאללה. גם במקום שיש רודנים, דיקטטורים, דיכוי ומיסוי כבד. אפשר לומר להם: תשכחו מאיתנו אחת לשבוע, אנחנו בחופשה וצריכים נורא להתפלל. לפעמים זה בא על חשבון פורגרום פה ושם, אבל מה זה פרוגרום לעומת חופש וצ'ולנט. גם ההלכות והמצוות יוצרות מדינה בתוך מדינה שמאפשרות לחיות באופן שמתעלם בעצם מכל מסגרת כובלת אחרת. אולי היהדות היא לא בדיוק דמוקרטית, וגם נראיית מאד דרשנית, אבל יש בה המון שחרור, כמו בכל דת, אתם מוזמנים לשאול כל חוזר בתשובה או את ג'ון קולטריין.
ג'ון קולטריין חגג יום-הולדת השבוע. הוא נולד ב-23 לספטמבר 1926 ונפטר בשנת 1967 בגיל 40 (!). בלי קשר למקום ולזמן הוא נוגע עד היום בנפשם של כל-כך הרבה אנשים. זה כל-כך מפעם שכבר אפשר להתייחס אל זה כאל מוסיקה קלאסית. היום כשאפשר לשמוע את ה-Blue Train בסופר-פארם, בגירסת מוסיקת המעליות (נשבע לכם שזה קרה לי), אז אפשר לשכוח שקולטריין היה מוסיקאי אוונטגרטי. הג'אז תמיד היה סגנון מוסיקלי יצירתי ומרתק, וגם כשדיוק אלינגטון תכנן כל פרט ופרט שהוא ניגן עם הביג-באנד שלו - זה עדין נשמע מתפרע ולוהט. אבל המהפכה הגדולה היתה הביבופ Bebop שהוביל צ'ארלי פארקר, ובהמשך השמים היו הגבול: מיילס דיוויס המציא את הקול ג'אז ואח"כ גם את הפיוז'ן. וג'ון קולטריין את ה"ג'אז החופשי" Free Jazz. אני מניח שמוסיקאים מתלהבים יותר מכולם משבירת כל המוסכמות בנגינה: חופש טונלי, חופש ממקצב קבוע, חופש מהרמוניה. הג'אז החופשי הושפע ממוסיקה אפריקאית, ערבית וגם - עכב הנטיות של קולטריין - גם ממוסיקה דתית. היום כשהכל כל-כך מעורבב לנו קצת קשה לשים לב מה כל-כך מיוחד. כשהמוסיקה חופשית האם זה דורש יותר קשב וריכוז מאיתנו או שדווקא להיפך ?
היחס של קולטריין לדת היה מאד מוזר, הוא גדל במשפחה נוצרית דתית, בנישואיו השניים התחתן ל-Juanita Naima Grubbs שהתאסלמה. הוא התעניין בהינדואיזם לפני החיפושיות, ובקבלה לפני מדונה. במוסיקה שלו הוא ניסה להביע רוחניות גבוהה, ונקיה ובמקביל הוא היה מכור לאלכהול ולסמים קשים.
הבאתי לכם כמה קטעים שאני אוהב ושהמליצו לי חברים [ותודה לבן וליאיר עציוני]. תהיו קולים. תהיו חופשים. אם אתם מספיק אינטילגנטים אז תקשיבו לזה:
John Coltrane - Blue Train
נסו לעקוב אחרי הסקסופון כאן: John Coltrane - Giant Steps
אימון כושר לרגש - זה מה שאני צריך! הרבה יותר מידי תשומת לב אנחנו מקדישים לתחזוקת הגוף, תזונה נכונה, פעילות גופנית מתאימה, בעשרים שנים האחרונות אפשר לראות איך כמות המעשנים הלכה וירדה, ואיך כמות המתעמלים הלכה וגדלה. במקביל יש יותר ויותר מודעות לאכול נכון, קינואה וזרעי פשתן. אבל מה עם הרגש שלנו, האם הוא מקבל את התזונה הנכונה, האם אנחנו מספיק מאמנים אותו. אז יש מושג כזה שנקרא "אינטליגנציה ריגשית", אבל אני לא מתעסק בתועלתנות של הרגש לצורך קבלת דבר במרמה תוך הפרת אמונים, אני מדבר על להרגיש יותר. ריגושים קלים, וריגושים גדולים. כי להרגיש זה לחיות. הגשם הראשון בא לי טוב היום.
השבוע היתה לי יום הולדת, יש לי נטייה לעשות מעין "ספירת מלאי" וחשבון נפש במועד הזה שבו אני אמור בעצם לחגוג, יכול להיות שזה בגלל שנולדתי ביום כיפור. אבל בשביל לעשות ספירת מלאי צריך לזכור, וכשאתה ילד בן 5 אין לך בעצם מה לחשב לאחור, אתה רק רוצה לגדול בשנה, בגיל שלי, לעומת זאת, יש כל-כך הרבה מה לזכור אחורה, וזאת דווקא בזמן שהזיכרון הופך להיות בעייתי. יכול להיות שהטבע/אלוהים תיכנתו אותנו מראש כדי שנזכור פחות ופחות, כדי שנחיה את העכשיו והמחר ולא את העבר.
החלטתי להקדיש כל סוף שבוע לסינגלים חדשים. שניים היו כבר אתמול בפוסט יום ההולדת, והנה עוד כמה חדשים:
Honey Bunny by Girls
למעלה מתוך האלבום של להקת ההייפ Girls, הם דווקא מתאמצים להיות טובים, ודי מצליח להם. יש להם סיפור ביזאר, אבל מי שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו מג'רמי ספנסר שהיה חבר פילטווד מק לשעבר, לא נופל רחוק מהעץ.
Loney Dear - My Heart
שיר עדין ורגיש, על גבול היתר רגשנות מתוך האלבום Hall Music. מאד אהבתי [תודה לאבי רוזן]
Apparat - Song of Los (Director's Cut
לא רק לסרטים יש גירסת הבמאי, גם לקליפים. מה יותר אנכרוניסטי מקליפים על לידת רובוט. ובכל זאת אפאראט הוציא את אחד האלבומים הטובים של השנה, וזה שווה את תשומת הלב (לא השיר הכי גדול באלבום):
Wilco on Letterman
וילקו הופכים לאיזה סוג של קונצנזוס, או שרק נדמה לי ? הם הופיעו השבוע אצל לטרמן , הרביצו שם חתיכת הופעה [לצפייה מלאה], מתוכו אחד השירים הטובים באלבום החדש ומעולה שלהם:
Bon Iver - Holocene
אז מה היה לנו השנה שהזיז לנו ורשרש לנו את הלב: וילקו, בון איבר וכאלה. אני מת על המילה הזו באנגלית מאגניפסנט, איך שהיא נשמעת פה:
Noah And The Whale - Waiting For My Chance To Come
אין מה לעשות ימי ההולדת שלי מדכאים אותי. יש לי הרגשה שהכל הולך ונגמר, וכבר לא כל-כך לאט לאט, הזמן טס יותר מידי מהר, רק לפני שנתיים חגגתי כאן יום-הולדת 40, והנה עכשיו עוד יותר. שני השירים האלה עשו אותי קצת עצוב השבוע. אני כבר לא מחכה לשום הזדמנות שתבוא, אני כבר מזמן עושה לעצמי את ההזדמנויות (שזה דווקא דבר טוב). והקליפ שלמטה שמראה תמונות ילדות, מזכירים לי כמה שהנעורים אבודים. והייתי מפתח את זה יותר, אבל אני מרגיש כבר לא נעים.
את הפיסקה שלמעלה כתבתי בתחילת השבוע, אבל עברו כמה ימים ומצב הרוח השתפר, הסתכלתי על עצמי במקרה במראה אחרי המקלחת, פתאום שמתי לב שיש לי קצת תחת - גברים לא בודקים את התחת שלהם אף פעם - תחת לא גדול כמו של אברהם גראנט (תרתי משמע) אבל בכל זאת תחת (באמת שלא נורא). חשבתי לעצמי: העיקר שאני בריא כמו שתמיד הייתי, יש לי משפחה שאני אוהב, כולם בריאים, יש פרנסה, אין סיבה מיוחדת לא להיות מאושר. חוץ מהמספר הזה 42, וההרגשה (השולטת ללא הצדקה) שזה הולך ונגמר.
Ann Peebles היא זמרת יוצרת שחורה (סינגר-סונג-רייטר) שהתפרסמה בזכות אלבומה "ממפיס סול" שיצא בשנת 1970. יש לה שני להיטים מפורסמים, I Can't Stand The Rain, וזה למטה שלמרבה הפלא נכתב יחד עם בעלה. ותודה ליובל קאולי שהמליץ - אחד מהאנשים שאני מעריץ בגלל הידענות האינסופית שלו במוסיקה (והכרתי בשנה האחרונה עוד כמה כאלה שגורמים לי לצניעות רבה).
Ann Peebles - I'm Gonna Tear Your Playhouse Down
אני מכיר את השיר הזה בביצוע של פול יאנג, שעשה בשנות השמונים אולי משהו שהוגדר בזמנו כנאו-רומנטיקה אבל היה בפועל סוג של סול מופק היטב לרוח התקופה:
אבות המזון של הבלוג הזה הם: החיפושיות, מוריסי, דיויד בואי, פרינס, פיקסיז, הבוס, ופול סיימון. אני חושב שהרחבתי על כל אחד מהם פעם, חוץ ממוריסי שזוכה להכי הרבה איזכורים, אבל לא לפוסט משלו.
אני לא יודע כמה חשוב להיות מוריסי, אבל הנה סרט תיעודי מ-2003 על מוריסי מאז ועד היום, כולל ראיון רחב עימו. מתאר את חייו השמחים בלוס אנג'לס, עם שכנים כמו ננסי סינטרה ומעריצים היספנים, צילומים מנעוריו המוקדמים, על תקופת הא-מיניות, על הדיכאונות, על ההערצה של גברים אליו, על הצימחונות, על המיסתורין שבו, על המוזריות - הייתם מאמינים שהוא אף-פעם לא מדבר בטלפון. וגם על פירוק הסמיתס - לא טרחתי מעולם לגלות שדווקא ג'וני מר יזם את הפרידה. שווה צפיה:
[תודה לאיתי כוחיי הכוכב] קטע נהדר, המלודיה מבוססת על "אייר און א ג'י סטרינג" של באך, אז הוא נשמע קצת דומה ל"בהיר יותר מחיוורון", שיצא ממש באותו זמן. ויש לסינגל הזה גם עטיפה משגעת. מושלמת ! כולל הסמל של חברת התקליטים בפינה השמאלית העליונה. המנגינה הזו של באך, תמיד נשמעה לי כמו מוסיקה שצריך להשמיע בבית משוגעים. כמו בקן הקוקיה. הלכנו לאיבוד בחלל, ולא נחזור לעולם. שם, שם בסוף האין כלום לא קיים שום דבר. האמת שזה כל-כך יפה שזה לא נשמע אמיתי. ממש מוסיקה דתית מהעולם הבא.
אתמול נסעתי עם הבנים שלי לשבת חתן בר-מצווה הראשון בחיים שלהם, בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן. את גיא, חתן הבר-מצווה, אנחנו מכירים מאז שהיה בן שלושה חודשים - יותר נכון אני מכיר, הבנים שלי בני 10 ו-5 והם מכירים אותו מאז שהם נולדו. ההורים של גיא גדלו בקיבוץ, והם גרו כמעט עשור בישוב שלנו, עד שעברו להפריח את השממה באינטל שבדרום. כל האירוע היה מאד סוראיליסטי, בר-מצווה, בבית כנסת, ועוד ספרדי, ודווקא בקיבוץ (למען הסר ספק, לגיא שיער בלונדיני ועיניים כחולות). מה עם "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". מזל שבית הכנסת ממוקם באשדות יעקב "איחוד" ולא "מאוחד" (שהיה קשור בעבר יותר לאידאולוגיה הקומוניסטית) אחרת ה"פדיחה" היתה הרבה יותר גדולה. בית הכנסת משרת את שני הקיבוצים שנפרדו בעבר, כמו הרבה קיבוצים אחרים באמצע המאה הקודמת. האירוניה היא שדווקא בפירוד הם החליטו לקרוא לכל קיבוץ שנפרד בשמות "איחוד / מאוחד".
דרך-אגב, לגיא יש 10 דודים , ולאחת הדודות של גיא יש חמישה ילדים שהגיעו לאירוע, היא גם מתחרה בטריאטלונים, מה שבא להגיד: אל תחפשו סדר ישן וטוב, אתם עלולים להיתקל בטעות במציאות, ולגלות שאין לכם עוד מה לעשות עם כל מה שלימדו אתכם שצריך להיות.
בדרך לקיבוץ הקשבתי לדיסק הקבוע שלי השבוע ברכב, זהו EP חדש שנקרא Clem Snide Journey. הכל התחיל מקאבר אקוסטי ביוקללי שנעשה לשיר Faithfully - במקור בביצוע הזוועתי של להקת Journey משנת 1983. אף ברזיליי הוציא מהשיר הזה משהו שלא היה בו קודם - ממש מטאמורפוזה. וכך נולד איפי שלם של קאברים אקוסטים לשירים של Journey. שירים על אהבה, שנותנים הרגשה של קדושה. אולי בגלל טוהר הרוח של הביצועים של קלם סנייד, לא יודע איך להסביר את זה. זה גורם מעורר מחשבות על המושג קאברים, ביצועים מחדש יכולים להיות ממש לידה מחדש. ופתאום נראה שהשיר לא עומד בפני עצמו, אלא שמי שמבצע אותו נותן לו חיים. ממש כמו קריאה בתורה - כל אחד שעולה וקורא מוציא מהספר הזה מנגינה שונה. בבית הכנסת היה ממש שמח, זרקו סוכריות, ואפילו עליתי לתורה. איזה כיף.
פתיחה-
ואוו וואוו וואו ! כמה שירים וקליפים חדשים יצאו השבוע, פשוט לא להאמין. רדיו פרימיום להמונים הוקם בעיקר בגלל שהרגשתי שיש המון מוסיקה חדשה באינטרנט שכדאי שעוד אנשים יכירו, ואיך לא, בעצם ? אז יש כאן סקירות אלבומים אחת לחודש, ופעם בשבוע סינגלים חדשים, קליפים חדשים, ועוד כמה עידכונים לישראלים החדשים (אלה שאיכפת להם). אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום יש כל-כך הרבה חומר שהחלטתי לחלק את זה לפי נושאים:
נשים פרימיום Florence & The Machine - Shake It Out
נראה אתכם לא מתעוררים מהשיר החדש של פלורנס והמכונה. האלבום החדש שלהם מסתמן כקפיצת מדרגה בכל מה שקשור למסחריות. בכל זאת אני חושב שיש כאן איכות פרימיום. Florence + The Machine - Shake it Out by Artur Cunha
Lana Del Rey - Blue Jeans
שיר שעונה בדיוק להגדרה של "פרימיום להמונים" כפי שאני מבין אותה. גם קליט גם אהוב, גם סקסי. מתאים לרדיו, רדיו פרימיום. משהו מאד קליל בשביל פתיחה. אני מניחה שהוא יזכיר לכם שירים אחרים.
Tony Bennett & Amy Winehouse - Body And Soul
סנונית ראשונה של חומרים של איימי ווינהאוס שיוצאים לאחר מותה. ביומיים שהקליפ הזה פורסם הוא כבר נצפה על-ידי מיליון ! אנשים. אי-אפשר להתלונן על האיכות. איימי בשיאה יחד עם טוני בנט האגדי. שלמות.
Anna Calvi - Suzanne and I
קצת מתחת לראדאר, אנה קאלבי. להיט אחד, ועכשיו עוד שיר יפה מתוך אלבום שיצא שנה שעברה.
להקות פרימיום
dEUS - Keep You Close
יש כאן מישהו שמתפלל לדאוס ? כי בדיוק חסר למניין... כל ילד ניינטיז אמור להכיר את להקת dEUS הבלגית, והנה יש טיזר לאלבום החדש שלהם, ויש עוד אחד - יותר אקוסטי. וכל האלבום להזרמה [תודה לאיציק].
Wye Oak - Holy Holy
נדמה לי שהשיר הזה היה שיר השבוע לפני כמה חודשים, ועכשיו יש לו קליפ לונה פארק הולם בהחלט, בצבעי רומנטיקה חומים..איזה כיף
אחריי שהצמד הנינוח איכזבו אותי ושיעממו אותי באלבום האחרון שלהם - הם מביאים שיר חדש ויפה לקחו שיר אחד מתוכו ועשו לו עם קליפ גגות מביתו של Eirik Bøe (זה ששר) בברגן נורווגיה. יצא יפה.
עוד קליפ ללהקת ההייפ העונתית. די ירד לי מהם. אבל שיר יפה וקליפ טוב.
Evanescence - What You Want
אלבום חדש ללהקת האלט רוק, מתוכו קלים לסינגל ראשון. לא יודע לגמריי למה השיר הזה בפוסט האיכותי שלא לומר האליטסטי הזה, אבל אותי זה סקרן
Cut Copy - Blink And You'll Miss A Revolution
לשם השיר יש המון רלוונטיות בחיינו ולמחאה, למי שלא מכיר את הלהקה אז יש להם קליפ חדש. הכיוון אלקטרו-פופ-אייטיז. למרות שלהגיד את זה, זה ממש שיטחי. Cut Copy - Blink And You'll Miss A Revolution .
צ'ילווייב פרימיום
המון צ'ילווייב זורם עם גלים קרירים בעולם שלנו, גם אם אתה לא ממש שוחים (תרתי משמע), ולא ממש גולשים על הגלים האלה, יש כמה שמות בולטים שעושים את זה מספיק טוב גם לכל אחד שאוהב מוסיקה, ולאוו דווקא את הסגנון. או במילים אחרות: לא כל צ'ילווייב הוא צ'ילבה:
Joakim - Forever Young
בחיי שהפוסט הזה יותר מידי פרימיום. צ'ילוייב - זה השיר הלוהט כרגע , מועמד לשיר השבוע.
Active Child - Playing House Feat. How To Dress Well
אלבום חדש ומתוכו קליפ חדש
לא יודע... קצת יותר מידי סוער לי בזמן האחרון. אני הולך ומשתכנע שאנחנו עם בהפרעת קשב. בסך-הכל המצב לא כזה נורא, היו ימים נוראים יותר, וכל-כך הרבה תנועות בעובר ושב של חיינו: ארדואן, 11 בספטמבר, 20 בספטמבר, התפטרות הרופאים המתמחים, המחאה החברתית, החרמת תנובה, בחירות בעבודה, גיא זהר התפטר, גיא פינס קודם, ועוד מעט גם איזו ועדה, ששכחנו את קיומה, תפרסם את מסקנותיה ו..ראש השנה, וחגים - וחוץ מזה יש לנו גם חיים ! הבן שלי בן העשר הכניס אתמול שני גולים במשחק כדורגל בבית הספר - מבחינתי זה מספיק אושר ליום אחד.
לפני 20 שנה יצא האלבום היומרני והאחרון של להקת Talk Talk, אלבום שהוקלט במשך שנה באוירה הפוכה לגמריי ממה שתארתי. הוא הוקלט באולפני Wessex בלונדון, כשהחלונות מוגפים ומוחשכים, וללא שעונים באולפן ההקלטה. השתתפו בהקלטה של האלבום 50 נגנים, מתוכם רק 18 הופיעו באלבום. כמעט כצפוי Laughing Stock היה לכישלון מסחרי, לאלבום שלא ניתן לשחזר אותו בהופעות, ושהוביל את הלהקה לפירוק. במשך שנים חברי הלהקה סירבו לתת פרשנויות לשירי האלבום, ונתנו למוסיקה לדבר בעד עצמה. זה עבד. האלבום הזה הפך לקלאסיקה. והנה הוא יוצא עכשיו מחדש לאחר 20 שנה. להנהתכם בהזרמה
הייתי בטוח שהרטרו לאייטיז יפנה את מקומו לרטרו לניינטיז בעשור הזה. זה מתחיל לקרות אבל בינתיים אני מרגיש דווקא התעמקות בדארק אייטיז. יכול להיות שזה האינטרפול, שהתארחו כאן, אבל גם The XX שהשפיעו על כל-כך הרבה דברים שיוצאים לאחרונה, הדגישו את הגעגוע לצליל הזה. למרות ש-The XX, ובמיוחד החקיינים שלהם, הם לא ממש חובבי אופל.
להקת Shriekback היא להקה שקצת נשכחה, אבל זה בדיוק הזמן להזכיר אותה עכשיו. גם בגלל שהצליל האפל שלהם היה תמיד משולב עם אלקטרוניקה, מה שיותר מתאים לתקופתנו, וגם בגלל שהם הוציאו מחדש, ממש עכשיו, את אלבומם הקלאסי Oil and Gold. אז שריקבאק הוקמה בשנת 1981, אחד ממקימיה היה לפני כן ב-XTC. הלהקה למעשה פעילה עד היום בהרכב משתנה חדשות לבקרים, והוציאה שנה שעברה את האלבום Life In The Loading Bay . הפריצה הגדולה שלהם היתה עם הלהיט Lined Up שעליי כבר נמאס אבל הרבה יותר כיף להקשיב לסינגל הבכורה שלהם משנת 1982 Sexthinkone, למרות שהוא פחות הצליח. הם מאופיינים בקו בס מתוח ובמקצבים לטינים ואחרים שמזכירים את פרינדלי פיירז, רק עם יתר רצינות.
מתוך Oil and Gold
Shriekback - Sexthinkone
ומשהו שיזכיר לכם את The XX (או להיפך: The XX מזכירים את זה)
Shriekback - Brink of Collapse
לא עוד להקת בנות. לא עוד להקת דרים-פופ. לא Cults ולא Beach House וגם לא, Best Coast, עם כל הכבוד, ויש כבוד. Wild Flag היא להקה בנות אחרת, להקת רוק. הרבה יותר קרוב ל-Suzi Quatro. למעשה Wild Flag נחשבת כסופרגרופ, כיוון שחברותיה באו מלהקות אחרות. חברות ווילד פלאג הן מפורטלנד ומוושינגטון. כשהקשבתי לאלבום שלהם, חשבתי שזה הדבר הכי מדוייק ששמעתי בזמן האחרון. פוסט פאנק בכללי אבל אמריקאי. עם קצת זעם, ועם נשיות בולטת. נו איך לומר, בדיוק איך שצריכה להישמע ולהראות להקת רוק של בנות בדימיונות.
ברט בכרך burt bacharach הוא פלא. 70 שירים שלו היו ב-TOP40 של המצעד האמריקאי, ויש לו חלק גדול בהצלחה של מוסיקת הסול, ושל מיזוג מוסיקת הגוספל, הבלוז והרוקנרול לכדי פופ מזוכך ושמיימי. הוא היה (ועדין) פסנתרן לבן (שימו לב איך הוא מחרמן את ברברה סטרייסטנד כאן), וקצת כמו ג'ורג' גרשווין שהכניס לג'אז ערך מוסף עם הפסנתר, כך גם בכרך עשה קסמים.
בכרך כתב הכי הרבה שירים לדיון וואריק אבל גם לאחרים. למשל לצ'אק ג'אקסון שהיה זמר גוספל לפני שפרץ בשנת 1959 עם הלהיט I Dont Want To Cry . בהמשך כתב לו בכרך גם את שני השירים הבאים [ותודה לאיתי כוחיי הכוכב על ההמלצה].
Chuck Jackson - Any Day Now
Chuck Jackson - I wake Up Crying
ואם כבר אנחנו כאן , אז קבלו את טיירון דייויס בקאבר חלקלק ויפה לשיר הזה. תתעוררו !
Tyrone Davis - I Wake Up Crying
גם שיר חדש וגם קליפ חדש. המילים מיוסרות אבל המוסיקה מלאה באנרגיות חיוביות. כמו הימים הנוראים: צריך להיות טובים דווקא כשהימים נוראים, בשביל האיזון הקוסמי.
רובין היצ'קוק הגיע לשתי הופעות באוזןבר. אני מוכן להודות שלא הכרתי אותו קודם, למרות שהוא הוציא 18 (!) אלבומים, מאז שהוא יצא לקריירת הסולו שלו בתחילת שנות השמונים. הוא סינגר סונגרייטר, וגם באוזןבר הוא הופיע רק עם גיטרה או פסנתר. הוא נחשב לאמן קאלט נערץ, בעיקר בקולג'ים של אמריקה. למרות, שהוא בכלל בריטי, עם חוש ההומור הבריטי והאיפוק הנדרש. הסגנון של השירים שלו הוא פופ-סוריאליסטי, אם השם סיד ברט אומר לכם משהו, אז זה הכיוון.
כיוון שאני לא מעריץ לא הלכתי להופעות, אבל כמה מחבריי הטובים מעריצים גדולים. ואני תמיד מתרגש ממעמדים מתועדים של מעריצים עם מושא הערצתם, כשמדובר במוסיקה. בעיקר כי יש בזה המון נתינת אהבה, שהמוסיקה משמשת כמתווך לכך. ברגעים כאלה אני מרגיש שבמוסיקה יש אלמנט של קדושה. שאלתי את עצמי כמה פעמים היום, למה בעצם ? והתשובה בסוף הגיעה: כי מוסיקה ואומנות בכלל היא כל מותר האדם מהבהמה. היא ולא מכונת הכביסה, היא ולא המיקרוגל ולא הרכב הארבע על ארבע, היא ולא האיי-פון ולא האינטרנט ואפילו לא הפייסבוק שבעזרתו הגעתי למה שכתבה איילה יהב ושמאד ריגש אותי:
"בחולצת כפתורים עם הדפס אמבות שנלקח כפי הנראה מסדרת האנימציה של ילדותינו ״החיים״, תשוש (מהחום? מהטיסה?) אבל מנומס וקורקטי , רובין היצ׳קוק , כסוף בלורית ואוחז ספל תה בחלב הגיע לפגוש את מעריציו היום באוזן השלישית. ואני, גרופית מזדקנת, הגשתי לו מקצת מהתקליטים שהבאתי (אחרי סינון של הסינון נוכח עייפותו הגלויה). הוא שונא להצטלם,אמר וחתם לי Alaya על Eye התקליט הראשון שלו שאי פעם שמעתי (כמובן שאמרתי לו את זה ) ואחד המרגשים שנוצרו מאז הומצא הויניל. כשביקשתי שייעשה הערב את Cathedral הוא התפלא ואמר שאני הרביעית שמבקשת ולמה השיר הזה כל כך פופולרי, ישו הקדוש ?? מעריצה אחת הביאה לו ציור במתנה ואחר החתים אותו על גיטרה אקוסטית. יצאתי אל ספטמבר החמים בתל אביב בתחושה מוזרה, כאילו יצאתי משיר שלו ביקום הסוריאליסטי שלו, שדלת סתרים מובילה אליו."
וזה מה שצילם יובל קאולי היקר בהופעה באוזןבר. שיר יפה:
חופש, כמו בריאות ועוד הרבה דברים אחרים, לא מוערך כשיש לך אותו ביד. כשהייתי ממש חופשי ממחויבויות, אפילו לא הבנתי מה המשמעות של המילה הזו 'מחויבויות'. לא הבנתי שאני לא אוכל סתם כך להחליט להתבטל כמה חודשים וכלום לא יקרה. חשבתי שאם אני ארוויח כמה אלפים בחודש, אז אוכל לחסוך את כולם. לא הבנתי שבסוף החודש לא ישאר לי כלום. הלוואי ולא היה נשאר כלום, אני נשאר חייב ! קצת מוזר לי שאנשים צעירים שעדין בלי שום מחויבויות הבינו את זה כל-כך מהר (וכבר כתבתי מה בדיוק אני חושב על המחאה הזאת). אחד מהיתרונות הגדולים של להיות בלי מחויבויות, זה האפשרות לצאת לחופשה בכל חודש בשנה, ולא רק כשהילדים שלך בחופשה. הכי טוב זה חופשה בספטמבר, כשמזג האויר נוח וכשכל הערים באירופה די פנויות מרבבות התיירים. צאו לחופשי ! וחיזרו לחגים מאושרים. ודרך-אגב, מחויבויות זה גם טוב, לפני-כן הרגשתי חסר משמעות, חסר כיוון, ותלוש כמו עלה נידף ברוח. אישה ומשפחה זה הכל (בשבילי). התקופה הזו שבין החופש הגדול לבין ראש השנה די כייפית, פתאום נזכרתי בשיר הזה שכתבה רחל שפירא ושהלחין יאיר רוזנבלום - שיר חגיגי על ימי החול (עושה לי צמרמורות):
אילנית (בתפקיד לאורה מרלינג) - שיר של יום חולין
Wilco - Born Alone
החדשות הטובות של השבוע הם האלבום החדש של וילקו שיצא בסטרים ל-24 שעות, אבל אצלנו הוא בכל זאת עדין בשידור. עכשיו יש גם קליפ לאחד השירים (למעלה), לאו דווקא הטוב ביותר באלבום.
Slow Club - Where I'm Waking
[תודה למייק בוגאן] אלבום שני בדרך לצמד משפילד, וגם קליפ חדש. מכין אתכם לעדינות שבהמשך הפוסט
ניו-אורדר מתאחדים !
אם אתם נורא עשירים ואתם יכולים להרשות לעצמכם לרדוף אחרי להקות בחו"ל, אז דעו לכם שניו-אורדר מתאחדים לשתי הופעות באירופה. מה יש רק למשחקים של ברצלונה שווה לטוס לחו"ל ? אני מאד אוהב, מקדמת דנא, את Blue Monday שלהם. אני חושב שהוא תרומה אדירה לאנושות. השיר הזה היה באמת מהפכני, לפני כל הדאנס והטכנו, אבל אני לא מתלהב משאר החומר שלהם כמו הרבה אנשים אחרים. http://www.bbc.co.uk/6music/news/20110905_neworder.shtml
אלבום בהזרמה - לאורה מרלינג
אלבום חדש ללאורה ללאורה מרלינג. שמעתי כבר מכמה אנשים שההופעות שלה קצת משעממות, אני יכול להבין שאם היא באה רק עם גיטרה לשיר את השירים המינורים האלה, זה יכול להיות בעייתי. אבל באלבומים שלה יש עיבודים כל-כך טובים עם הדגשים בכל המקומות הנכונים (נסו את השיר The Beast), ומלא כלים: פסנתר, תופים, באנג'ו ומה לא? באלבום החדש היא מזכירה לי את ג'וני מיטשל בתקופה שבה היא עשתה ניסיונות ג'אזים, רק שמיטשל הגיע לשיא ההוא כשהיא מנוסה, מרלינג מאד צעירה, וכבר היא די גבוה באלבומים. אני אוהב אותה, והשבוע הכרתי גם מישהו שמכיר אותה מאז שהיא היתה ילדה קטנה. פשששש
אלבום בהזרמה St. Vincent
גם לאנני קלארק (לא ההיא אלא הזאת) אלבום שלישי שניתן כולו בהזרמה אולי בגלל שהיא חברה בלהקה של סופייאן סטיבנס יצא לה אלבום שמזכיר את אלבומו האחרון? היא גם נראיית נורא רזה בפנים. שתאכל משהו לפני שהיא שרה, זה לא בריא ככה. שירים די קליטים בשביל התחכום.
לך אלפנט
20 שנה למותו בטרם עת של יוסי אלפנט. כישרון גדול שזכה להכרה גדולה עוד בחייו. היה שותף לכמה יצירות גדולות ובעיקר להפקת האלבום הראשון של אהוד בנאי והשתתפות באופרת הרוק מאמי. היתה לו גם להקה שנקראה "להקה רטורית" ויצא להם EP אחד. זה נשמע מאד מעודכן בזמנו, כיום זה נשמע עדין טוב, אבל אין ספק שהשיא של חיין לא הגיע לעולם.
להקה רטורית - הטריק מיפן
Foo Fighters - Hot Buns
גוגל חגגו בחמישי לספטמבר את יום הולדתו של פרדי מרקורי עם קליפ מחווה מיוחד. את פרדי מרקורי וקווין אפשר לאהוב או לשנוא (או גם וגם - יום כן ויום לא), אבל קשה להישאר אדיש. אני התחלתי את חיי בסלידה וזלזול לקווין ואח"כ הבנתי שגם אם הבחור קצת מגזים בהגשה שלו ובמתקתקות, הוא בכל זאת מוסיקאי וזמר דגול. הנה מה שאיש יקר בשם יובל קאולי, כתב : "כי לאח שלי הגדול היו תקליטים שלהם, כי כל אחד מארבעתם היה כותב שירים מוכשר, ג'ון דיקון כתב את "יו מיי בסט פרנד", רוג'ר טיילור כתב את "איימ אינלאב וויט' מיי קאר", בריאן מאי כתב את "דה פרופט סונג", את "ווי וויל רוק יו" ואת "39", ופרדי מרקורי? ...פרדי מרקורי היה פרדי מרקורי, וחוץ מזה הוא גם כתב את רפסודה בוהמית, את "לאב אוף מיי לייף" ואת "ווי אר דה צ'מפיונס". כי אח שלי לימד אותי את השמות של כולם בתור ילד, ואפילו בחן אותי על זה אח"כ, כי לאלבום ג'אז היה מצורף פוסטר כפול נפתח של בחורות ערומות על אופניים, כי כולנו בכינו כשהאהובה הראשונה של מקלאוד מ"היילנדר" מתה, ו"הו וונטס טו ליב פוראבר" ניגן ברקע ( או שזה היה רק אני?), כי "נייט אין דה אופרה" הוא באמת אופראי, וכי הוא מושלם"
ואיך זה קשור לקליפ הפרומו החדש וההומוריסטי של הפו-פייטרס ? תצטרכו לגלות בעצמכם:
החיים שלי יותר מעניינים ממני
השבוע ילד שגר בבנין שלנו העיף את הכדור שלו למרפסת שלנו. אני מגיע הביתה ופתאום ילד בשם וינסנט (לא המצאתי את השם) מתנחל לי בסלון, ניתק את הילדים שלי מהטלוויזיה ומהמחשב, ומשחק איתם בכל המשחקים שהם שכחו שקיימים בבית. מתלהב מכל דבר, מעיר את כולנו לחיים. אחרי שהוא אכל איתנו ארוחת ערב הזמנתי אותו שיבוא בכל יום, והוא אכן בא למחרת. אם יש משהו שמאכזב אותי במחאה הזו שאני לא הרגשתי שהיא ממש שינתה משהו בהתנהגות שלנו, אולי אפילו להיפך. השאלה : "מה יצא לי מזה ?", לא מפסיקה להיות המוטו שלנו בחיים. בעיקר שכחנו שהדבר העיקרי שאנשים יכולים לעשות למעננו הוא לשנות אותנו. הכי אני אוהב שאנשים משנים אותי. המתנה הכי גדולה שחבר יכול לתת לך הוא האפשרות להוציא מעצמך דברים שלא תארת בכלל שהם קיימים בך, כמו וינסנט שהפך אותנו, וכל פעם שהוא יהיה איתנו אנחנו נהיה מושפעים ממה שהוא מביא איתו, שזה בעיקר את עצמו.
ותודה לכל החברים שמשנים לי.
The Medics - Beggars
להקה חדשה, עם שיר חדש שנשמע מאד מוכר, אבל הוא לא.
לא על הסמיתס לבדה - Bill Pritchard
[ושוב תודה ליובל] על שנות השישים אומרים שאם אתה זוכר אותם אז לא היית בהם. אי-אפשר להגיד דבר דומה על אייטיז. ובכל זאת את האייטיז צריך לעצב מחדש, כמו שצריך לזכור אותם. למשל, קבלו את ביל פריצ'ארד שהוציא בשנות השמונים ארבעה אלבומים, ואח"כ עוד היה פעיל פה ושם . בשנת 1988 יצא האלבום Half a Million. לא אלבום חשוב ו/או משמעותי אבל איזה יופי של שירים. סביר להניח שתבחינו שהוא אנגלי, אבל שימו לב כמה שהשירים קצרים.
Bill Pritchard - Arena Says
קבלו אחד שנשמע כמו "הכל פרט לנערה"
Bill Pritchard - Homelessness
ואחד שמתחיל מוטאון סקסטיז אבל מיד מתיישר לסמיתס
[ותודה למשה] הוצאה מחודשת לסינגל הבכורה של להקת Crime. סינגל הPאנק הראשון בחוף המערבי של אמריקה, ואשר השפיע על כל סגנון ההארדקור-רוק. אח"כ גם סוניק יות' חידשו אותו, וזה מה שאומר עליו ת'ורסטון מור הגיטריסט של סוניק יות':
Originally released in 1976, this debut single was the first punk rock single to emerge from the U.S. West Coast. As well as being wildly influential in America's hardcore movement, "Hot Wire My Heart" was made famous to a whole new generation by Sonic Youth's faithful cover on their classic "Sister" LP. The original 7" release is a highly sought-after collectors item, and the single has been bootlegged several times. Here, for the first time ever, is the original single, digitally re-mastered from the original session tapes! "Crime will always be relevant." - Thurston Moore, Sonic Youth
CRIME - HOT WIRE MY HEART / BABY YOU'RE SO REPULSIVE
זה אולי יפתיע אתכם אבל למרות שאני משתמש במושג היפסטר רבות, עד היום לא ממש ניסיתי להבין אותו עד הסוף. אבל היום קראתי את ההגדרות המחמיאות שמופצות בנושא באינטרנט. מתוך המילון האורבני: היפסטרים הם תת-תרבות של בחורים ובחורות צעירים בגילאי העשרים או השלושים, שמעריך חשיבה עצמאית, תרבות-נגד, פוליטיקה פרוגרסיבית, מוסיקת אינדי, יצירתיות, אינטילגנציה, והומור שנון.
יש לי הרגשה שרוב יוזמי המחאה יכולים להיחשב היפסטרים. מישהו (שלא אוהב היפסטרים) אמר לי לאחרונה שלהיות היפסטר זה להקשיב למה שכולם מקשיבים. ובכן, במקום שבו אני מסתובב באינטרנט בלילות יש קונצנזוס סביב קורט וייל, מצד שני אף אחד מהאנשים האלה הוא לא היפסטר. ואני בכלל לא רציתיי להקשיב לאלבום שלו Smoke Ring For My Halo עד שיצא השיר הבא מתוך אי.פי. בשם So Outta Reach שיצא בנובמבר. אז מה כל זה אומר ?
מזה זמן רב (לפחות שנתיים) שאני משתעשע ברעיון לעשות סדרה של פוסטים בשם סול לשיא (שזה גם משחק מילים על סול-לה-סי). האמת שאני מאד אוהב מוסיקת סול, אבל לא מספיק שוחה בחומר. למזלי הכרתי לאחרונה את איתי כוחיי - שבטעות קראתי לו פעם איתי כוכב והוא אכן כוכב- ועכשיו יש לי הרבה דוגמאות לשירי סול גדולים. אז לא תהיה פה סקירה היסטורית של המוסיקה הזו, אלא משהו הרבה יותר אקלקטי של שירים פגזים.
נתחיל עם קלרנס קרטר שהוא המוסיקאי השחור העיוור שלא הכרתם. לא סטיבי וונדר וגם לא ריי צ'ארלס. נולד ב-1936 באלבאמה. למד תואר במוסיקה. היו לו שורה של להיטים שהבולט שבינהם Slip Away, הגיע למקום השישי במצעד הפופ האמריקאי בשנת 1967. הלהיט Patches מכר מיליון עותקים, הגיע למקום השני במצעד האנגלי בשנת 1970, וגם זכה בגראמי בשנת 1971 כשיר הטוב ביותר. למרבה הפלא הבחור עדין חי ואפילו פעיל. הוא אפילו הוציא אלבומים בעשור הקודם - האחרון משנת 2007. עוד להיט שלו, יחסית חדש נקרא 'Strokin - מדבר על לעשות אהבה עם הבולבול, ונשמע כמו ג'וני קאש על ויאגרה.
אלבום חדש לוילקו ! האמת (ורק האמת) שאחרי רצף של ארבעה אלבומים אהובים, ואחרי שהכרזתי עליהם כלהקת העשור שלי, הגעתי להאזנה של האלבום The Whole Love עם המון סלחנות וציפיה למעט. לשמחתי התבדתי, זה אלבום פרימיום ! הוא היה בהזרמה חינם למשך 24 שעות באתר של הלהקה. אתר שעוצב כמו התקליט שלמעלה, אך מסתובב. אני כל-כך אוהב להתסכל על תקליט מסתובב, כך שזו היתה חוויה מושלמת. במזל מצאתי סטרים חבוי של האלבום ברשת, והנה הוא מובא גם לכאן - שיר אחר שיר, להנהתכם:
אני לא זוכר מתי הפסקתי לטפס על עצים. כשהייתי ילד היה לנו עץ שסק בחצר עם פירות טובים. היו לעץ הזה שלושה ענפים עיקרים, כל ענף היה שייך לילד אחר בבית. אני ושתיי אחיותיי היינו עולים על העץ - כל אחד יושב או שוכב על הענף שלו, במשך שעות. באופן כמעט יומיומי. חיכינו לרגע שבו יבשיל פרי שסק בחלקת הענף שלנו, ואז באמצעות האצבעות היינו מורידים את האבק ואוכלים. כשאתה יושב הרבה זמן ככה על עץ, אז אתה מבין משהו בטבע, מבין משהו בהבשלה של דברים לפי כמות החשיפה לשמש, על ציפורים שאוכלות פירות בשלים שלא קטפו אותם, על פירות גבוהים וקשים להשגה - כאלה שמצריכים ירידה מהענף, ואיגוף העץ מלמטה. פירות שבשביל לקטוף אותם צריך גם סולם, וגם עזרה מהאחרים בשביל לקטוף אותם.
המחאה הזו מלכתחילה נראתה כמו טיפוס על עץ של דפני ליף וחבריה, אבל טיפוס על עץ במובן ההוא שאני מכיר. הקליפ הבא הזכיר לי את זה. פתאום גם בא לי שוב לטפס על עצים:
כמה דברים שאני חייב להגיד שמפריעים לי עם המחאה הזו:
1. זו לא באמת מחאה של הפריפריה. בפריפריה תמיד היתה בעיה של תעסוקה ולא של יוקר מחיה (גם בגלל המענקים וההטבות במיסוי של המדינה), ועכשיו כשיש שיא שלילי של כל הזמנים באבטלה בארץ, אז בכלל לא רע לחיות בפריפריה.
2. מפריע לי שמדברים רק על הדרישות של העם ולא על מחוייבויות של העם - מאד הייתי רוצה שאחת הדרישות העיקריות תהייה - שירות לאומי חובה לכל אזרח בישראל !
3. מפריע לי שאני מרגיש שהמחאה הזו מנוהלת על-ידי קבוצה קטנה של אנשים. כנראה נאיבים, שוחרי טובות אבל במהותם אולטרא שמאלנים. יש הרגשה שמתחת לפני השטח הם רוצים להפיל את הממשלה הזו.
4. ובעיקר מפריע לי שראשי המחאה שוללים את ועדת טרכטנברג שמינתה הממשלה עוד לפני שבכלל התחילה את דיוניה.
חוץ מזה אני בעד המחאה,יש בה גם המון יופי וסולדריות, ושאיפה למטרה המוצדקת ביותר בעולם: צדק חברתי !
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
