המילים יפות הן לעצמן והמילה לא תתאר מאמץ גופני, אפילו הוא זעיר. והמילה לא תתאר תפילה, ולא לידה. והמילה לא תתאר רגש דק, ולא יופי ולא שתיקה.
המילה מתארת מחשבה. בצורה לא מדוייקת. לא מדוייקת עד כדי ערמה. כל הזכויות שמורות
מקווה שאהבתם את השיר. זה מסביר אולי גם למה אני כל-כך אוהב מוזיקה, אולי... החום המעיק חוסם את כל תאי המוח מלחשוב יותר מידי, אז לא אכביד עליכם ולא עליי. להזכירכם, אנחנו בעיצומו של פסטיבל סיכום העשור, שבוע שעבר היה הסיכום של שנת 2007, ושבוע הבא יהיה סיכום של שנת 2006. כיוון שכבר כמעט גמרתי להכין אותו אני יכול לומר שהוא יהיה כייפי במיוחד, קופצני, שמח מרגש, מתאים לקיץ.
13. השיר הזה של Silversun Pickups כבר היה פה או שלא, כי הוא פרימיום.
החיים שלי יותר מעניינים ממני: קניתי מחשב חדש, הוא הגיע מקולקל עם רמקול דפוק, תתארו לעצמכם. דווקא לי זה קרה. לאחר שתיקנו אותו הקלקל גם המסך. דרשתי שיחליפו לי למחשב חדש. זה לקח חודשיים !!! תתארו לעצמכם.
קיץ ואין כוח לשום-דבר כבד, אבל בכל זאת רעבים, ונמאס קצת מחטיפים ורוצים איזשהו סטייק, או לפחות עוף עם איזו פסטה, סלט או ברווז. אז ככה במזל נחתו עלינו הברבורים.. לא בדיוק למאכל, אבל דליקטס... ולא תאמינו אבל נפלתי במלכודת הקנדית הזאת, אפילו בלי לדעת את זה. איך Swan Lake מנגנים במערבולות, במדרגות, במורכבויות ושכבות, למרות שהם מנסים לא להיות אוונט-גארד ולנגן בצורה יותר קוהרנטית זה עם זה, בכל זאת זה יוצא כזה.... יפהפה.
אין כאן בשורות גדולות, אין כאן בשורות בכלל..אם אלו היו הסטרוקס היינו מלקקים את האצבעות, שירי רוק לו-פיי שנשמעים טוב מאד, באלבום בכורה של צמד אמריקאי. מכל השירים, דווקא זה, שהוא לא כל-כך אופייני, תפס אותי !
אני לא יודע מה הביצה ומה התרנגולת, יש מוזיקה שעושה לי התרגשות כזאת, אין לזה בסיס לפעמים, ולפעמים ההתרגשות קיימת קודמת והמוזיקה מכילה אותה. בכל מקרה..כך או כך, המייסדים של להקת Eames Era התאחדו לצמד והוציאו אלבום כזה...שאני מאד אוהב את השיר הזה:
למי שהגיע רק עכשיו, אנחנו ממשיכים את פסטיבל סיכום העשור ! לאחר הסיכום לשנת 2009 (עד כה), והסיכום לשנת 2008, הגיע זמן הסיכום לשנת 2007.
לא הפסקתי להנות כשהכנתי את הסיכום הזה, איזה מוזיקה יש בעולם הזה ! ואיך זה? אז אם כבר אנחנו באירוע חגיגי, וכולם פה, אז למה שלא נתחיל עם איזה שיר (שלי) שמסביר אולי למה העולם כל-כך יפה, לא כדאי ;-)
בתחילה היה תוהו ובוהו בתחילה היה תוהו ובוהו, אבל תוהו ובוהו טוב, תוהו ובוהו מושלם...מסודר.
בתחילה לא היה תוהו ובוהו. תחילה לא היתה. אבל יש אילוצים כן...את זה נתנו לנו בשפע - אילוצים ! וכמה אופני עבודה ואילוצים. וזהו ! את השאר אנחנו המצאנו.
הדימיון הוא נצח בו אפשר לרשום שברים קטנים של אלוהים. כל הזכויות שמורות
שנת 2007 היתה מלאה באלבומים חשובים וגם סתם חביבים, כאלה שכולם זוכרים בסוף העשור, ואני מתכוון לרצף הזה:
Radiohead - In Rainbows - התקשורתי Arcade Fire -Neon Bible - הנפוח מחשיבות דתית The National - Boxer-השנוי במחלוקת (יש כאלה שטוענים בתוקף שהם מבינים אותו) Beirut - The Flying Club Cap - הבלקני Klaxons – Myths of the Near Future - הפיקציה של הניו-וייב Of Monreal - Hissing Feuna, Are You The Destroyer- השיגעון האומנותי Bright Eyes - קונור אוברסט לטוב ולרע Justice, Digitalism- בדאנס החדש Interpol - ברוק הגולמי Ian Brown – The World Is Yours - מלא חשיבות עצמית וטקסטים אינפנטיליים אבל בכל זאת עובד Burial – Untrue- אלבום האלקטרוניקה המעולה שיעלה בכם שאלות :" האם כך נשמע הקבר, כה קודר..לא יכול להיות" Super furry animals – Hey venus- שמחת פופ פסיכודלי, ארט-רוקית עם שירים מצויינים, וגם ל-Bloc Party יצא אלבום שני
ו-Feist - הקנדית עשתה אלבום פופ יפה
את כולם אני מכיר ומוקיר, אבל אני לא באתי כאן לחלק מדליות של כבוד, אלא להביא את האלבומים הפרימיום של העשור. אלה שכדאי להקשיב להם בגלל שהם באמת טובים, ולא בגלל שכולם הקשיבו להם. אין כאן דירוג, זה לא בקטע של מצעד (אלה שבתחתית הרשימה לא פחות טובים מאלה שבסופה (סתם משפט דיבלי)), זה בקטע של מה שיעשה לכם טוב, ולאו דווקא אנשים טובים (למרות שזה לא סותר). אז הנה רשימת האלבומים פרימיום לשנת 2007, שעונה על הסיסמה : החיים יפים והמוסיקה פרימיום !
The Shines- Wincing the Night Away אחד מהאלבומים המבריקים של העשור. זה אינדי אמריקאי מוגדר, מדוייק, עם מילים בלתי מובנות ומורכבות, מוזיקלית יפהפייה ופופית, אבל קצת בעייתית: יש במושלמות האינדית הזאת איזשהוא אוברמייד. בכל רגע שאני רוצה להתרגש והלב רוצה להתרחב, משהו עוצר את הסרעפת. יצא בלייבל Sub Pop המהולל. אלבום של להיטים מוזרים.
Wilco- Sky Blue Sky ג'ף טווידי בדיוק נגמל מסמים ופתאום מצא איזה שקט נפשי. הוא עצמו התפלא שהשירים נולדים גם בלעדיהם, ומאז אפשר לראות כמה שהוא מנחת משמין. האלבום הזה בלי התחכמויות מיותרות התחיל להתוות את הקו המוזיקלי הבסיסי והנפלא שבא גם באלבום הבא שלהם Wilco -The Album, שיצא השנה. כמו רבים וטובים גם אני בשמיעות הראשונות התאכזבתי. השירים נשמעו חיוורים לעומת "ינקיז הוטל פוקסטרוט", אבל אחרי שעוברים את המשבר הזה מבינים כמה שזה אלבום גדול.
Albert Hammond Junior - Yours to Keep הגיטריסט של הסטרוקטס, אחת הלהקות שפתחו את העשור, באלבום גיטרות שמח. משהו פופי וטוב שעושה כיף לשמוע בנסיעות. אין כאן את הדיסטורשן המעצבן בקול של הסטרוקס, ואין כאן שירים רציניים מידי. הכל כיף טהור. דוגמיות: במייספייס
Toco -Outro Lugar אתם יכולים לסמוך עליי שאני לא אטחון לכם רק אינדי ושיהיו הפתעות. אלבום בוסה נובה חדש, צ'יל אאוט המקור. Toco מחזיר עטרה ליושנה, וזה בכל זאת נשמע מעכשיו. חבל שאני אדבר יותר מידי הנה דוגמא למשהו ששווה להקשיב לו במרפסת עם מרגריטה. דוגמיות: במייספייס
Toco -Outro Lugar
Mika -Life in Cartoon Motion מיקה הוא שילוב של פרדי מרקורי ואלטון ג'ון. ברור שבזמן אמת הוא לא מהסוג שזוכה להערכה מחובבי המוזיקה המכורים, אבל בדיעבד הם יתגעגעו אליו יותר מכל. אני אוהב אותו, למרות שזה מתוק, תיאטרלי ומתחנף. כי הוא באמת טוב.
Band of Horses - Cease to begin עוד להקת אינדי אמריקאית מוצלחת. יש כאן שירים יפים ומרגשים, כל השאר במקרה הזה לא ממש משנה. מישהו אמר שהם נשמעים כמו "דמעה אינסופית" זה מספיק מגרה. מלא שיר אהבה שורפים, אבל בכיף.
Band of Horses-No Ones Gonna Love You
Arctic Monkeys- Favourite Worst Nightmare הם אולי באו אחרי הסטרוקס ואחרי וויט סטרייפס, אבל מדובר על הלהקה שמגדירה הכי טוב לדעתי איך רוק נשמע בעשור הזה. פשוט, גולמי, מחוספס, מהיר (אבל לא באופן רצחני ולא יעיל). זה הוא שיא האבוצלוציה של הרוקנרול עד כה. אומרים שאין אייפוד בעולם שלא היה בו שיר של ארקטיק מאנקיז, חוץ מהאייפוד של אובמה (איך עשו מהחנון הזה קול).
Rihanna -Good Girl Gone Bad השנה כולם התג'עג'עו למייקל ג'קסון. אני זוכר שאחריי שהוא אוציא את מותחן, ואחרי שפרינס הוציא את האלבומים שלו באותה תקופה (היו כמה טובים), ממש היה לי רעב לשמוע איזו זמרת שעושה מה שנקרא היום R&B טוב. לא משהו רטרו סטייל איימי ווינהאוס האלוהית, אלא משהו רגיל שהיום שומעים המון. אז ג'נט ג'קסון הוציאה איזה סינגל וממש השתוקקתי לשמוע אלבום שלם כזה ולא היה. האלבום של ריאהנה, הוא אלבום סול מושלם. אני לא בטוח שהיה עוד אחד כזה טוב העשור (אבל אני אחפש (ויש כאן מעט סתירות לוגיות בפיסקה הזאת)).
Jamie T – Panic Prevention הבחור התזזיתי הזה עשה אלבום שהוא שילוב של ראפ נורא מהיר וחצוף על גבי מוזיקת רוק אינדי. לפעמים זה נשמע כמו דה-סטריט מחופף אבל בד"כ זה יותר שמח, קופצני וקליל מזה. בכלל לא אלבום מושלם, אבל מהנה.
Jamie T - Sheila
Carla Bruni - No Promises היא לא הצליחה לשחזר את זה ב-2008, אבל ב-2007 היא הוציאה אלבום נפלא, עוד לפני שהתחתנה עם סרקוזי. זה כזה קטע שסרקוזי הזה התגרש, והתחתן ככה מיד עם קרלה ברוני (שאני מהמר שהיתה בתמונה כבר קודם), ואף-אחד לא מתרגש מזה. אצלנו כמובן שהכל הרבה יותר פוריטני, סדין עם חור וכזה. בכל מקרה את האלבום של קרלה אהבתי ללא קשר לאיך שהיא נראיית, הקול שלה קצת חרוך, קצת סדוק-עתיק ומתוק, באלבום הזה זה עבד. זה אלבום של שירים ישנים אמריקאים מתחילת המאה העשרים, שהיא הלחינה (יש לה גם אלבומים קודמים בצרפתית), וזה יצא קאנטרי בניחוח קריאולי מושלם (ובאמת שלא עשית לה הנחות).
Carla -Bruni - Those Dancing Days Are Gone
Tegan and Sara -The Con התאומות מקנדה, שתי סינגר-סונגרייטריות במחיר אחד. אני אוהב את הכנות של השירה שלהם. את פשטות הנושאים, זה קצת מדהים ששתיהן כאלה מכושרות, והם אפילו כתבו שיר על זה. דוגמיות: במייספייס
Rufus Wainwright - Realese The Stars עוד קנדי, אבל משהו אחר. דומני שאחריי שהוא הופיע בארץ אין צורך להציג אותו, ובכל זאת: רופוס וווינרייט הוא סינגר-סונגרייטרס, בן של מוזיקאים, שבאלבומים שלו הוא לא מסתפק בפסנתר. האלבום הזה מתחיל בפתיחה גרנדיוזית כמו מוזיקה של סרט, עם עיבודים תיזמורתיים כמעט אופראיים. יש גם שירים בגוון סקסיטיז שמזכירים את "שיער", פסטיבלי כזה, ויש גם שירים רוקיים יותר. כוסאמק אני מת על ההומו הזה (כן הוא הומו, גל אוחובסקי לא נותן לאף-אחד במדינה לפספס את זה).
LCD Soundsystem- Sound of Silver אחד הדברים האופיינים לעשור הזה הוא שבירת המחיצות, סינרגיה וסינטזה בין סגנונות. הקלקסונס המציאו את הניו-רייב, יותר בתור מותג מאשר מוזיקה ממש, אבל העיקר הוא המיקס המוצלח בין רוק לדאנס. אז הדאנס של דיגיטליזם וגם של ג'סטיס מושפע מרוק אבל LCD Sounsystem עשו את זה הכי טוב. וגם יש להם שירים מעולים, מתאים למקלחת, לספינינג, לרחבת הריקודים וסתם להאזנה בסלון- זה עובד ! The Heavy - That Kind of Man
The Heavy - Great Vengeance and Furious Fire אפרופו ערבוב סיגנונות, הנה אלבום סול-רוק. מושפע מהיפ-הופ, וגרנג' ומחוספס היטב. אנשים שוכחים את זה שהמקור לסול והמקור למוזיקת המטאל הוא זהה: רית'ם אנד בלוז. הסול נקרא היום בארה"ב R&B כך שאין כאן מה להוכיח, וגם הרוק הכבד של לד זפלין היה בסך הכל רית'ם אנד בלוז מכוסח שאחר-כך תפס כיוון אחר. (ראו ההוני דריפרס). חבל שהאלבום יצא בסוף השנה ואף אחד כמעט לא הקשיב לו. יכול להיות שזה יזכיר לכם את לני קרביץ, אבל זה הרבה יותר מעוללה.
Sissy Wish -Beauties Never Dies נורבגיה. אח...זו אחת הסוכריות המתוקות של השנה הזאת. גיליתי אותה רק בשנת 2008. זה אלבום לא גדול, כמו שסקנדינבים יודעים לעשות: שילוב של אינדי עם פופ מתוק. אתם חייבים את זה לעצמכם.
Sissy Wish -DWTS
Broken Social Scene Presents Kevin Drew- Spirit If עוד להקה קנדית. אם קצת נמאס לכם מחטיפי מוזיקה ובא לכם להקשיב ליצירה שלמה, אז האלבום הזה מתאים. אלבום אישי קצת אקספרמנטלי של מנהיג הלהקה קווין דרו, שבו גם חלק מחברי הלהקה (הם בסך-הכל 19) מתארחים. רוק אינדי משופצר. כמו לחם, מזכיר לי את ג'ף טווידי מוילקו.. לא יודע איך להסביר את זה.
Plajia - Beutiful Explosion ועוד פעם אחת אחרונה קנדה. יש בקנדה רוק כזה אמריקאי אבל אחר. במקרה הזה, זה נקרא טריפ-רוק וגם ספייס-רוק וזה באמת כזה קצת סיפורי. השיר למעלה קצת קיטשי ויפה. ולדוגמית נוספת, שונה לגמריי - משהו קירקסי והעורך הראשי מאד אוהב את זה. להאזנה לכל האלבום
Editors – An End Has a Start כולם אומרים שהם החיקוי של אינטרפול, אבל האינטרפול יותר מידי לוחצים, אפילו בשבילי. לאדיטורס אלבום רוק בסיסי נהדר. מה צריך יותר מזה, ולא צריך להעליב. אתם יודעים כמה חיקויים של חיקויים מסתובבים כמו טווסים בעולם הזה, שלא לומר מתחזים לאורים ותומים. ואם כבר אז הם מזכירים את החיקוי של U2, נו ..איך קוראים להם.. אה... קולדפליי. השירה דווקא מזכירה את דייב גאהן (לא דודי דאהן השכן שלכם, אלא ) הסולן של דפש מוד.
Apparat - Fractales pt1
Apparat - Walls סשה הגרמני עושה אלבום שנשמע יותר מכל אלקטרוני אבל הוא למעשה הרבה יותר מזה. הוא שר באנגלית, ויש פה גם כינורות, וקסילופונים, יכול להיות שהכל בא מהמחשב, ולכן זה נשמע עתידני וקריר, אך הכל משתנה איך שהוא פותח את הפה.
Shout Out Louds - Our Ill Wills עוד פעם סקנידנביה, הפעם שבדיה. לא יודע למה בצפון כל המוזיקה כל-כך מתוקה. למי מכיר רק את אבבא, אז שיתעדכן. אלבום פופי אינדי מושלם, שמזכיר לי למשל את פריפאב-ספראווט של שנות השמונים, אבל בעיקר יש בו שיר אחד ששורף לי את כל חומות הציניות שיש לי בפנים ויש לי כמה וכמה וכמה וכמה... (אתם יודעים).
Shout Out Louds - You are Dreaming
במאה הקודמת מוזיקת הפופ והרוק נולדה, רק באמצעיתה. מי יודע מה יהיה במאה השנה שיבואו עלינו לטובה, האם תהיה איזו מהפכה חדשה במוזיקה. בינתיים אנחנו רק בעשור הראשון ויש הרגשה שמוזיקת הפופ והרוק השתכללה, והגיעה לאיזה שיא. דווקא עכשיו, הכל התגבש לו וקיבל צורה. ואולי אנחנו בעצם באיזו פוסט טראומה...כי מצד שני נדמה שהכל הרבה יותר אקלקטי וחסר כיוון, ואנחנו לא הולכים לשום מקום...ואולי מגיע לנו קצת נחת ואנחנו סוף-סוף חוגגים!
לא התעמקתי במילות השיר אף-פעם, אבל הפזמון מעורר בי מספיק מחשבות: האם הכוונה למחיאות כפיים לרוצח כמו שמהללים בכת השטן אלימות, או שהכוונה לביקורת על החברה שמעודדת רוצחים (רצח מתוך הגנה עצמית, בתוך המשפחה, שי דרומי), או שזו פנייה לבתי המשפט שמקלים על רוצחים, או למחאה נגד הפשיעה של הגנגסטרים, או לגבי הפלשתינאים שמתאבדים באקסטזה (אין מילה אחרת). זה רוק עם היפ-הופ שמזכיר הכי הרבה את הביסטי בוייז. שיר גדול. .
שלי היה הרבה יותר יפה. בצבע אפור כהה כמו שעושים היום. והלחצנים היו בצבע שחור בלי האפור המטאלי המגעיל הזה. וכפתור ההקלטה היה כולו כתום.אבל חוץ מזה דומה..וגם הרמקול היה נסתר כמו שכאן.
כבר כתבתי פעם על חווית רכישת התקליט הראשון שלי בגיל 7 של אפריק סימון. קצת לפני כן בגיל 6 קיבלתי את הטייפ הראשון שלי, זה היה בשנת 1975. זה היה רדיוקסט-רקורדר מונו נייד של סוני, מאד חדשני לתקופה , הוא עמד כמו שהיום נראים הטייפים ולא בשכיבה. באותה תקופה עוד היו טייפרקורדרים סלילים גדולים בבתים של אנשים. הייתי מקליט בו שירים מהרדיו (לדוגמא של פול סיימון) ומהטלוויזיה (מצמיד את הטייפ לרמקול של השחור לבן), ומקשיב למערכונים של הגשש (ולא הבנתי את הבדיחות הגסות..ויש..תאמינו לי), וגם לקלטות של להקת העוד, צלילי הכרם, אריאל זילבר (עם רוצי שמוליק), ניסים סרוסי, להקת תמוז, שירי אורוייזיון (כמו סייב יור קיסס פור מי), אובלדי-אובלדה..בטלוויזיה הלימודית בין התוכניות היו קטעי ג'ז של מיילס דיויס..כן זה היה בליל של מוזיקה.
נזכרתי בכל זה בעקבות השיר הבא, כי את הטייפ סוני שלי קיבלתי עם קסטה לצורך הדגמה (עוד לא הייתה המילה קלטת), עם קטע מוזיקלי יפהפה, שתחילת השיר הבא מזכירה אותו. הקטע המוזיקלי הזה זכור לי היטב כי בטעות (שלי), מחקתי אותו באחת ההקלטות. כשגילית את זה, הייתי ממש באבל. תערובת של עצבים, הכחשה ועצב. אני יכול קצת לשחזר את הקטע המוזיקלי הזה בראש, קצת..הייתי מה זה חורש את זה.
אמנם שמש זה חם, אבל זה גם גלידה, ארטיק, אבטיח מלון. ללהקת Black Moth Super Rainbow אלבום חדש שלי נשמע כמו נגזרת של להקת אייר שגם להם שיר חדש. אני מאד אוהב את השיר שבוידאו למעלה. אז קחו אויר תנו לשמש לעלות והקשיבו לזה.
כל הנאו-דיסקו הזה ,שהתפרץ בשנת 2007 ממשיך לרקוד (בקצב הדיסקו) עוד, ועוד איך (כן יש כאן הפתעה גדולה מאד). יחד עם הרטרו לשנות השמונים, הסאונד המתחדש של הקלידים, שהפציע בשנת 2008 עם MGMT, Passion Pit מטרונומי, הוט-צ'יפ וכדומה, נוצר מצע מעולה להאזנה לאלבום של Discovery, צמד שבדומה לצמדים של שנות השמונים עושה מוזיקה אלקטרונית שמזכירה יותר מכל משחקי אטארי חלליות. זה גם מתכתב מאד עם קפרטוורק (ועכשיו אתם יכולים להרגיש סנובים על אמת).
ההפתעה בכל הסיפור הזה היא, שהצמד הזה הוא לא אחר מהקלידן של ומפייר ויקנד (איך?) Rostam Batmanglij והסולן של Ra-Ra-Riot ששמו Wes Miles. בהזדמנות זו האזנתי לאלבום של Ra Ra Riot שדילגתי עליו בשנה שעברה. אלבום חביב מאד (של הריוט). חביב זה לא רע בכלל. ומאד.
השיר הזה הוא על נושא שמזמן לא מעסיק אותי, אבל נחמד תמיד להיזכר בזה Discovery - Orange Shirt
והשיר הזה ממש דיגדג את העורך הראשי (הבן שלי), כשהקשבנו לזה: Discovery -Osaka Loop Line
ואם כבר אנחנו באלקטרוניקה, קבלו את הקטע המלהיב הזה:
The Builders And The Butchers (אשר מפורטלנד, שיהיה ברור) עושים מוזיקה שמזכירה לי מערבוניי ספגטי (כשהייתי ילד צפיתי בהרבה מהם (זו באמת נוסטלגיה) וכבר אז הרגשתי שהם יותר מידי מזוייפים, ואני לא יודע כמה נקודות זכות אני נותן לעצמי בעניין הביקורתיות הזאת, אבל אני כנראה צריך ללמוד לקבל את עצמי יותר (הרבה מחשבות יש לי בסוגריים של החיים האלה)). הלהיט הבא מלהיב אותי.
"אמור לי מי הם חברייך, ואומר לך באיזו מכונית אתה נוהג" - הנרי פורד
השבוע שי דרומי זוכה בבית המשפט על שיירה ופגע בפורצים אל ביתו. קצת קשה להאמין לאור האולטרא-צביעות הפושעת בארצנו. מה יותר הגיוני מכך שמי שפורצים לו לביתו, יגן על עצמו. מה בדיוק הוא אמור לעשות ? לחכות שישפדו אותו, או ירו בו, או יאנסו את בתו, לפני שהוא נוקט מעשה. יש סיכונים מקצועיים בגניבה, מי שרוצה מקצוע פחות מסוכן, מוזמן לפנות ללשכת התעסוקה.
ובאותו הקשר: כל פעם שמישהו עושה סרט תעודה על אדם חשוב מסתבר שהכל נעשה בזכותו. השבוע הסתבר שבזכות השופט אהרון ברק, שהיה היועץ המשפטי לממשלה של בגין, נחתם חוזה השלום עם מצרים. אנחנו תמיד היינו חזקים במילים ובהתפלספויות, והערבים חזקים במעשים פשוטים ויעילים. מסרנו את כל סיני וקיבלנו ניירות מלומדים ומנוסחים היטב. מובארק לעומת זאת, מסרב לפתוח שער לעולם הערבי לכל הפלשתניאים, אפילו כשישראל הפגיזה את עזה, הוא לא היה מוכן לתת להם לזמן-מה מחסה. היה די מדהים לראות את אהרון ברק, בתקופתו של בגין, בגיל די צעיר, ועם זאת כל-כך רציני. סתם קוריוז: פעם חשבתי שמתאים לי להיות שופט, אבל בסוף התפכחתי מזה. אני בטוח שזו עבודה משעממת, שדורשת קריאה מיותרת, סזיפית ובעיקר משעממת (כבר אמרתי כבודו). שלא לדבר על הפוליטיקה של עולם המשפט, זה נראה לי פשוט נורא, כבר עדיף להיות רופא (אני גם לא חושב שזה מקצוע כזה שווה (בגלל השחיקה), אבל בהחלט מקצוע נעלה, וגם הרבה יותר מספק ומועיל).
4. דיוויד בואי מספר את הסיפורים מאחורי השירים שלו, בהופעה במנהטן. זה בעיקר הולך ככה: "אני ואיגי פופ הלכנו לברלין ללמוד איך מתנהגים..הייתי מאד שיכור..גילחתי את הגבות..אני מה זה קול" (הוא לא אמר שהוא קול אבל דיויד בואי הוא מסוג האנשים שאפשר לקבל אותם מלאי שביעות עצמית מבלי להתקומם )
5.Beck חוזר עם גירסאות אקוסטיות למודרן גילט- על זה נאמר: פשוט נפלא !
6. ושיר מדליק שנקרא: אתה אף פעם לא לבד בניו-יורק, כי תמיד יש לך בראש את הטיפשות של קלי ברדשאו וחברותיה שאפילו יותר מטומטמות.
7. ולבסוף, מלך הבלוז השני, אלברט קינג (כן היתה פה איזו היסחפות של מוזיקה שחורה השבוע, אבל זה היה נעים).
8. שיר השבוע שהיה, הוא רוק פשוט שנוגע לי בכל נימי הנשמה. ושמעתי אותו לפחות 50 פעמים (הקשיבו למילים).
We Were Promised Jetpacks - Quiet Little
יש שמועה כזאת שיש כמה מבקרים שגם מקשיבים לשירים פה. אז אני מצטער שאני מקפח אתכם קצת בגלל האחרים, כי יש לי בארסנל עוד לפחות איזה 20 שירים חדשים פרימיום שאני לא יודע איך להעביר לכם, אבל זה יבוא, בקרוב, ואתם תהנו. וגם אם יש רק אחד שמקשיב (ויש יותר), זה יכול להיות מספיק, רק תגידו לי מי אתם?
9.החיים שלי יותר מעניינים ממני: ביום רביעי הייתי בהופעה המצויינת והמרגשת של WHY. לצערי הרב הראפ האשכנזי הזה עליי לא עובד. כל הזמן ראיתי את אורי אורבך מול עיניי. חשבתי שאולי בהופעה זה יהיה אחרת. כי המוזיקה נפלאה, אבל הראפ הזה, באמת לא עושה לי את זה. ההפסד כולו שלי. הלהקה, דרך-אגב, זכתה לפינוק וחיבוק ישראלי כל-כך חם ואוהב, שאני חושב שהם באמת לא ציפו לזה. הם מצידם הצטלמו עם המעריצים ובעיקר עם המעריצות אחריי הההופעה. נוכחתי שוב לדעת, שיש כמות מעריצים די גדולה למוזיקה טובה בישראל וגם פגשתי סוף-סוף את נמרוד וגם את גיאחה, החמוד, שצריך לדבר כל הזמן עם 4 אנשים במקביל. באינטרנט הוא רגיל לעשות את זה עם ארבעים אבל במציאות זה משום-מה יותר קשה.
רק כדי להדגים את הקונטרסט, באותו יום השתתפתי בישיבה שבה הייתי כמעט האדם הכי צעיר, וסיפרנו בדיחות על פיאט 500 (שנקראיית גם פיאט טופולינו). בדיחות שאפילו אני הבנתי. הטופולינו נולדה בשנת 1936, ובדומה לחיפושית ולמיני-מיינור מיוצרת מחדש בגירסה עתידנית ויקרה ביותר. למי שרוצה אחת כזאת, אז היא משווקת גם בישראל. דרך-אגב, את הלמברטה (שזה הטוסטוס המקורי שנקרא על שם צירעה באיטלקית) הפסיקו לייצר רק בשנה שעברה. כשהייתי קטן היתה לנו פיאט 128, בכל יום אבא שלי היה רק מחמם את האוטו בחניה במשך חצי שעה ויותר, אחרת האוטו היה נכבה בנסיעה. (את כל המכוניות היו צריכים לחמם לפחות חמש דקות, והיה גם דבר כזה נקרא "צ'וק"..אח .. איזה עולם חרא זה היה). הנה בדיחה אחת על הטופולינו המקורית (כאן יש הרבה בדיחות על מכוניות): איש אחד נכנס בבוקר אל הטופולינו שלו, משחרר את ההמבקרס, מכניס להילוך ראשון , לוחץ על הגז, והטופולינו נוסעת קדימה..ומיד אחורה, ושוב קדימה ומיד אחורה. אז הוא יוצא מהאוטו ורואה שהוא נסע על מסטיק.
10.The Twilight Sad הסקוטים, מפתיעים בשיר יפה יותר ממה שאני בד"כ מחזיק מהם Became A Prostitute
11. שחיה צורנית זה כל-כך אני. לפעמים אני רוצה לצלול מתחת למים, ולהקשיב לשקט, הנה אני עושה מעויין, אבל כל מה שאני שומע הוא ציפצופים.
12. להקת Dead Weather בשיר Treat Me Like Your Mother, איך בדיוק? אני גבר? מה שיפה, זה שהם יורים אחד בשני ולא פוגעים. איפה "הטוב הרע והמכוער" וקלינט איסטווד, שהיה גומר את הכל בכדור אחד, ואיפה זה?
לא רק ביבי קינג הוא מלך הבלוז, גם אלברט קינג , והכוונה לא למלך הפירות (הייתי חייב). ככה סתם מבלי להודיע שבוע שעבר הועלה בספינר אלבום סשן שהוא עשה בשנת 1983 יחד עם Stevie Ray , שאם לא הכרתי את אלברט קינג אז אל תצפו שאכיר אותו. בכל מקרה זו פנינה אמיתי של בלוז. למעלה הצמד המוזכר, ולמטה ביבי קינג ואלברט קינג יחד בפרימיום לפנים. מה שנראה ב-1983, או אפילו 1988 כדבר די חי נראה כיום גווע לאיטו. יכול להיות שיהיה לזה איזה קאמבק אבל ללא ספק הבלוז כפי שחווינו אותו, נגמר עם אריק קלפטון ולא נמצא פה יותר, אלא כנוסטלגיה חמה, ונעימה עד ביותר.
Craig Finn מלהקת Hold Steady מתארח באלבום החדש שיצא בקרוב ל-Mark Mallman (מי?) מלהקת Rudy Isle (מי?). עכשיו לאחר שעשינו סדר בדברים אז אני אגיד שזה שיר נפלא בטעם של פעם שמזכיר את סופר-טרמפ, להקת אמריקה וכל הלהקות האלה משנות שיבעים, תחילת השמונים, אבל זה ממש יפה. פרימיום, מעולה. נו תצאו מהקוביה ותקשיבו לזה:
Mark Mallman Ft. Craig Finn - You're Never Alone in New York
עברה שנה מאז שיצא האלבום Modern Guilt, מרוב הפקה לא הצלחתי לעכל אותו. אבל עכשיו בק מקליט את כולו באקוסטי וזה פשוט נפלא, אפילו מדבק (חרוז תפוז). מה קרה לי שאני אוהב את זה? לא יודע. העיקר שזה יפה.
בשביל מה לנתח משהו שעושה עלינו כשפים. עדיף קודם כל להיסחף בהרגשה, ורק אח"כ אפשר לעשות חושבים. מה איכפת לי מה עושה לי טוב כשאני רואה בחורה יפה (הסבר פה), מה איכפת לי מה טוב כל-כך ביין, או מה כל-כך נעים לי בריח המלוח של הים, ומה איכפת לי ממה עשויה קובה (זוכרים? יוני משכונת חיים? שאהב סולת, ובשר, ובצל , אבל לא קובה. אני דווקא הייתי הפוך: אוהב קובה אבל שונא בשר, סולת ובצל). לגביי הריח המלוח של המים, היה לי חבר שכל ילדותו התרחץ בחוף הים של נמל חיפה, והתמכר לריח המלוח שהיה שם, בדיעבד הסתבר שאלה זרמיי שפכים. את כל האלבום הלבן של הביטלס שמעתי מאות פעמים רק בזכות זאת שלא ניסיתי להבין, אבל בסוף ההבנה באה, והיא בעצמה תענוג. יין אני יודע כבר איך עושים, וכשמסבירים לי שיש לו טעם של פלפל שחור, דובדבנים וקינמון זה יותר נעים, וגם במוזיקה, כשבסוף מבינים זה נעים. אז פלורנס וולש מפלורנס והמשין הוציאו אלבום בכורה מקסים, ובעיקר מלא חיים. היא עצמה שילוב של קייט נאש וקייט בוש, בתוספת רוחניות, שריטות של חתולה מוכה, וחקר עולם המיסתורין. היא פצחה בסינגל פוסט-פנקיסטי מקומם שנקרא Kiss With A Fist, אבל השירה הגדולה שלה והתיאטרליות, הובילו לאלבום שהוא כולו מסע קסם מיסתורי. כל שיר שני מדברים על רוחות רפאים. יש גם הרבה שירי אהבה, או יותר נכון אכזבות אהבה, אבל לא על הצד המתבכיין שלהן, אלא כמו שראוי לג'ינג'ית, הצד הזוהם שלהן. ההתרסות באות גם בשיר : My Boy Builds Coffins , וילדה עם עין אחת. את שיר הפתיחה של האלבום, Dog Days Are Over , שיצא כסינגל שנה שעברה, הקדשתי לקנדי. זהו שיר שמדבר על ימי הקיץ הלוהטים. הביטוי Dog Days מדבר על תקופת הקיץ כתקופה שבה מרוב חום אנשים מאבדים את דעתם, קצת הפוך מקור הכלבים שלנו. הכי אהבתי את המשפט: "אני לא קוראת לך שקרן, אז אל תשקר לי." מה שעושה מהכל פסטיבל זה התופים הבומבסטיים, נגינת הנבל, הפסנתר, יחד עם השירה המשגעת שלה. הרבה ויטאליות , שבא לצעוק :" יש חיים!" ואני מאד אוהב את השיר הזה.
מניסיון, אני יודע שכותרות כאלה מביאות לכאן הרבה מבקרים. אז מה שיש פה זו זמרת צרפתייה עירומה ששרה בקול סקסי במיוחד, "Baby, Baby". לא ממש מתאים לפורקן, אבל כחימום זה לא רע. ועכשיו תחשבו על מרכז הליכוד ו"ביבי, ביבי", ואל תטנפו לי פה את השולחן, יאללה ביי.
אם כבר אנחנו באוירה אפריקנית, אז קבלו את JoY JoneS אנטרופולגית אמריקאית מהאיים הסובבים את ארה"ב. באלבום חדש מלא שמחת חיים שנקרא Godchild. היא מערבבת מוזיקת סול, ג'אז אלקטרוני בביט אפריקני. החידוש שלה לשיר של נינה סימון מעניין:
באמצע שנות השמונים, כשהייתי בן 15 ,החבר'ה "המקובלים" היו עורכים מסיבות פרטיות בבתי ההורים עם מוזיקת שנות השמונים שאתם מכירים. "הפאנקיסטים" היו הולכים לפינגווין וה"זרוקים" לסוואטו. בסוף שנות השמונים, הפוסט-פאנק דאך, ההאוס כבר החל לבצבץ, וגם כל החבר'ה הרגילים מצאו את עצמם בפינגווין, בליקוויד ובשירוקו, שהפכו לסתם מועדונים. אבל "סוואטו" המשיכה להיות הזירה של הזרוקים. מעולם לא הייתי מספיק מכוער, או לא מספיק מסופר או לא מתרחץ, בשביל שארצה להיכנס לשם. בבית אמנם היו לי אלבומים של דילינג'ר, אבל בין זה לבין ממש להיכנס לאוירה, לא מצאתי צורך או דרך לקיים. בהופעה של Nneka ביום שישי נראה שכל מי שיש לו בארץ ראסטות על הראש, לא דפק נפקדות. מצד שני היו שם אנשי היי-טק מרמת אביב, שכבר בבוקר רכבו 30 ק"מ על האופניים היקרות שלהם, ומן הסתם גם חובבי מוזיקת אינדי "רגילים". כי האינדי של היום, בניגוד לאינדי משנות השמונים, של 4AD והסמיתס, מכיל גם את Nneka, וגם אני שסירבתי לנעול סנדלים עד גיל 35 הייתי שם. בגזרת המפורסמים היו בקהל מוקי, מרינה מקסילמיאן בלומין (שגם הופיעה וגם רקדה בירכתי האולם בטראנס עצמי) וגם קרן פלס (יכולתי לצלם את כולם, אבל למה לבאס). אונילי (הישראלית) שעושה מוזיקת גרוב, דאנס בגוון רוקי, או כמו שהיא מתארת זאת : "מוזיקת גלידת שמש", חיממה את ההופעה. במילים אחרות הרבה מסגרות וקיבעונות נשברו כאן בעשרים השנים האחרונות, הז'אנרים התערבבו, ההיפ-הופ והדאנס נולדו, ובחורה ניגרית בשם Nneka גרה בגרמניה ומופיעה בישראל. ההופעה של Nneka הייתה מעולה, היא בצעה בו את רוב השירים מתוך האלבום האחרון שלה ,No Longer At Ease שהוא חלק מהסט To and Fro (שכולל גם את האלבום הבכורה וגם קטעי דמו והופעות). מוזיקלית זה נהדר. השילוב של רגאיי, היפ-הופ, סול ומוזיקה אפריקאית הוא כל-כך נכון. תוסיפו לכך את תחושת השליחות שיש לה לגביי כל נושא אפריקה, הכנות התמימה, בתוספת אידיאולוגיה של "אני ואתה נשנה את העולם", ותקבלו מנה של אותנטיות צרופה. אפריקה, או יותר נכון הבעיות של אפריקה ,לא מספיק משווקות בעולם. אין לובי של נפט מאחוריהם, הם לא מהוות איום כלכלי כלשהוא על אירופה או אמריקה, אז מה איכפת להם. לא התפלאתי על -כך ש-Nneka דיברה על הצורך להגיד אמת, על שחיתות, על כוח להמונים. יש כאן דמות שאפשר להגיד עליה שהיא בוב מארלי חדשה. אם למישהו יש ספק שהבעיות האמיתיות נמצאות בכל מדינות העולם השלישי ולא אצל הפלשתינאים אז חוסני מובארק הסיר ביום שבת בראיון מיוחד לידיעות אחרונות את כל המסכות. לדידו, אין סיבה שנתנגד לזכות השיבה, כי בלאו הכי אין מקום למדינה יהודית במרחב הערבי, כמו שאין מקום למדינה מוסלמית כמו קוסבו באירופה. וזה בא ממלך של מדינה ערבית נחשלת, שלא צועדת לשום מקום, למרות שנים ששופכים עליהם האמריקאים וכל העולם כספים. בחזרה להופעה: נהניתי עד בלי די, לא הספקתי להתוודע מספיק למוזיקה שלה לפני ההופעה, אבל השירים שלה מעולים. היא טרחה לתת הסברים לפני חלק מהשירים, ניסתה והצליחה להפעיל את הקהל, ההגשה והשירה מצויינים, כך שהחוויה של ההופעה משלימה, ואפילו היה בזה כיף מסויים להכיר אלבום מעולה ולראות את ההופעה באותה תקופה. הסאונד, הארגון (קפה בירה ובורקסים), וגם האוירה, היו מצויינים.
הקיץ הזה נפתח כבר באופן הכי רישמי שיש: הופעות, ילדים בקייטנה וחם. עוד מעט הכל נגמר, אבל אפשר לומר זאת על כל דבר. אז בינתיים נחגוג קצת על דברים קלילים לכבוד הקיץ. השבוע היה לנו:
1. שלומי שבן בביצוע המאה לסע לאט (יש כבר הקלטת וידאו טובה). 2. פרימיום בריבוע: וילקו, פייסט, פול (מקרטני וניל) יאנג. 3. שבדיות והרבה- 30 בנות שעושות א-קפלה יחד עם רובין, מלכת שבדיה. 4. אני הולך להופעה של Nneka באופן די ספונטני. יש לה אחלה מוזיקה. שילוב של אריקה באדו עם משהו יותר פופי. מוזיקה אפריקנית-סול-רגאיי-היפ-הופ. עדין לא עיכלתי את האלבום המשולש החדש שלה שנקרא To and Fro. הוא מכיל את אלבום הבכורה שלה, קטעי הופעות ודמואים, וגם שירים חדשים. המון מה לשמוע. צפו לביקורת הופעה בקרוב. אני לא בא לבד, אבל אני אשמח להיפגש אתכם בהופעה. 5. וגם שיר טראש-פופ שאני אוהב Release Me, מותר להרגיש משוחרר.
6. החיים שלי יותר מעניינים ממני: אז השיא של השבוע שייך לשבוע שעבר, ההופעה של אריק איינשטיין, וגם היום ההופעה של Nneka. אבל חוץ מזה פגשתי בן-דוד יקר שלי שנקרא ד"ר אבשלום אדם. זה נשמע כמו שם ממוצא וזה אכן כך, אבל זה שמו האמיתי -הממוצא שלו (תבינו לבד, או שלא) . לא כל שיבעים בני הדודים שלי ושיבעים נכדי הדודים שלי הם דוקטורים, אבל כולם יקרים לי. אבשלום הוא יועץ לאתיקה מסחרית לחברות גדולות, משהו ששרי אריסון שוכרת. אז תדעו שיש גם מקצועות כאלה ואמא שלו ז"ל, לא חשבה על זה בשבילו מראש, אני אפילו לא בטוח שהוא חשב על זה מראש, בעצם בטוח שלא.
7. למעלה להקה או צמד טיפשי, עם שם טיפשי 3Oh!3 בוידאו טיפשי, של שיר קייצי וטיפשי בשם קליל שנקרא: Don't . Trust Me. מה נתן לו את הרעיון הטיפשי שנבטח בו ?
8. שיר קייצי של להקה שבדית Le Kid לכבוד הקיץ. ממש עושה חשק ללכת לים:
9. VV Brown בביצוע אקוסטי במונית לשיר: כרישים במים, שכבר היה פה.
10. וזה מה שמצפה לכם ממכונת הכסף המתקתקת מדונה. האישה שהוכיחה שלא צריך כישרון כלשהוא מלבד אמביציה חסרת מעצורים, נרקסיזם מוגבר ומוכנות לעבודה מאומצת בשעות לא שיגרתיות. המופע שלה הוא הוכחה לכך שמוזיקה יכולה להיות בידור נטו, חסר כל נשמה. בכל זאת היא לא היתה מצליחה אם לא היו לה הרבה שירים טובים, שגם אני לא פעם אהבתי.
אני מרגיש חופשי ומשוחרר להקשיב לשיר Release Me של Agnes. כרקע לספינינג הוא מעולה. בכלל זה דיסקו פופ פרימיום. שמעתי שמשמיעים אותו בגלגל"צ, ועל זה אומרים: גם שעון שעומד מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה.
Nekka היא מוזיקאית נגרית החיה בגרמניה, והיא מופיעה השבוע בארץ. המוזיקה שלה מושפעת מסול, רגאיי, היפ-הופ ומוזיקה אפריקאית. פסטיבל של טעמים שחורים. השנה גם יצא לה אלבום חדש, שעוד לא גיבשתי דעה עליו כי הוא משולש ויש הרבה מה להאזין. בינתיים קבלו את השיר הנחמד שלמעלה. מייספייס, הביוגרפיה שלה.
יש לי הובי חדש. אני מפרסם בטוויטר מלא דברים טובים וכשאני רואה שאנשים מתלהבים זה מגיע לפה. אז הפעם שירה כרמל אהבה מאד את זה, וקבלו זאת כהמלצה ממנה. The Sweptaways הם להקה של שלושים שבדיות שעושות מוזיקת א-קפלה. יש להם גם הופעה עם מלא שירי פופ ידועים. אבל הכי כיף שהם מארחות למשל את רובין, שעם קול המיקי מאוס שלה תופסת את כל החתיכים. דרך אגב, רובין היא מלכה בשבדיה, משהו כמו מדונה ואיכשהוא היא כל פעם מצליחה להדליק אותי מחדש. אז בכל זאת יש בה משהו. למטה השיר מופלא The World Greatest ולמעלה עם רובין.
אם כבר אנחנו בהופעות, ולא שחסר לנו בארץ השנה טפו טפו טפו, קבלו שתי מנות פרימיום מופרזות במיוחד: 1. ניל יאנג מבצע את A Day In A Life יחד עם פול מקרטני. 2. וילקו יחד עם פייסט מבצעים את You and I אחד השירים היפים באלבום האחרון של וילקו.
אני עילג מידי בשביל להסביר כמה טוב זה עושה לי. אני לא יודע אם אני מתרגש מידי או שדווקא נרגע מזה. זה פשוט מושלם. יותר טוב מזה אין. יפה לראות את הזקנים האלה Keep on Rocking, וגם את וילקו ופייסט שכנראה איזה שיא שלהם.
מזמן אבל מזמן לא הצטמררתי כך. המופע "אני ואתה בפארק" ביום חמישי התחיל כמו קריוקי כוכב נולד למתקדמים, והסתיים בצמרמורות. כמו רבים גם אני אוהב את אריק איינשטיין אהבה עזה. הבחור לא רוצה לצאת מהבית בגלל בעיות נפשיות, כך אני מבין. בראיון מיוחד להופעה הוא אמר כמה דברים נורא חזקים: גם שהוא לא יכול להופיע כי הוא צריך בקבוק קוניאק לפני, וגם, בצניעות רבה, שנותנים לו הערכה רבה יותר ממה שמגיע לו. אז קודם כל שידע שהקוניאק השתפר מאד בעשרים וחמש שנים האחרונות, וגם שהוא כנראה לא היחיד שקשה לו. לפחות חלק מהאומנים שעלו אתמול היו מאד מאד מרוצים, ולא ברור ממה. עד שלא היו לי ילדים לא הבנתי שאנשים הם יהלומים. יותר נכון לא הבנתי שגם אני יהלום. מנצנץ פחות או מנצנץ יותר, אבל יהלום. אריק איינשטין לא מבין שהוא כזה. זה לא הכל בזכותו, הוא יכול להמשיך להצטנע. יש בריאה שהיא מביאה את מה שהיא מביאה, וכמו שלא בוחרים משפחה, לא בדיוק בוחרים באיזה קופסה לצאת. אבל זה הרבה מעבר לכך, זה האופי, הנשמה, הדימיון, הנסיבות, הארץ שבה אתה חי, העולם והתקופה שאתה חי בה, הם מעצבים אותך, פותחים לך הזדמנויות ואתה יכול לעשות כמיטב יכולתך או שלא. הייתי בהופעה לכבוד אריק איינשטיין בדשא. פגשתי שם את יעל ארד. היא לא היתה היחידה שבאה עם ילדיה. ישבנו כל ההופעה קרובים, אז בסוף אפילו החלפנו מילה, נראיית אמא טובה. זה לא שהיא מכירה אותי, אבל אני הרגשתי בדשא של VIP. היינו די קרובים לבמה. כשכנסיית השכל עלו היתה הרגשה שהביצועים עלו כיתה, ארכדי דוכין, נעם רותם עם תוכי יוסי, עלמה זהר, מוש בן ארי כולם ריגשו. אפילו שרית חדד שבאה בסוף לשיר סיום שהיה שמח וקצת חפלה, נתנה מה שהיה מאד חסר כל ההופעה. הקהל היה די מעפאן מהבחינה הזאת, בהופעה של M83 היו יותר מחיאות כפיים. ולפני הסוף עלה שלומי שבן ופשוט נתן ביצוע שלא שומעים במאה שנה. למעלה וידאו שמישהו הקליט, וכאן הקלטה פחות טובה אבל שאני יותר אוהב ומזדהה איתה. הנה מה ששלומי שבן אמר על זה לפני ההופעה. היה מעניין לראות את הוידאו למטה שהוצג בהופעה, שהוא סשן/חזרה של חבורת לול בקטע מאד ביטלסי. לצערי אין דברים כאלה יותר היום. כולם נהיו סינגר-סונג-רייטרס. אני חושב שהיה נחמד אם היתה איזו להקה טובה שהיתה עובדת וקצת נותנת לנו לראות את הקרביים שלה.
הרב הצבאי הראשי אמר השבוע שיותר טוב שבנות לא תתגייסנה לצה"ל. אני מסכים איתו. לרוב הבנות שירות צבאי זה בזבוז זמן. עדיף שבנות ישראל (גם חילוניות) תשרתנה בשירות לאומי, בבתי-חולים, במוסדות חינוך וכדומה. אני הייתי נותן פטור גמור לבנות שממשיכות ישר לאוניברסיטה. כי בכל זאת המונה דופק ולהתחיל ללמוד בגיל 21, ולחשוב על ילדים בגיל 25, ולחפש את המיועד עד גיל 31 ואז, פתאום הכל מאוחר מידי, סתם חבל. מי שרוצה בכל זאת מדים, הצבא יקבל אותה בשמחה. אין גם שום סיבה הגיונית שלא יהיה שירות לאומי חובה לכל אזרחיי המדינה. זה לא חייב להיות שלוש שנים, אבל משהו גם בחור חרדי, וגם בחור ערבי יכול לעשות למען הקהילה. בכל מקרה המצב שקיים כרגע, גם אם הוא נראה נסבל, יום אחד כמו המהומות באיראן, יתפוצץ לנו בפנים. כמה אפשר לסחוט רבע מהאוכלוסיה.
השבוע היה קצת יותר עומק ברדיו פרימיום להמונים: 1. רונה קינן בראיון בלעדי ומיוחד. לכבוד האלבום החדש שלה, הבאתי אותו שוב. הקשיבו לשיחת נפש נעימה שלי ושלה. 2. אלבום השבוע: השבוע היה השבוע שבו גילית את פליט פוקסס. שנה שעברה לא התחברתי אליהם. הם נשמעו לי מתוכנתים מידי עם כל ההרמוניות הקוליות המבוימות, סינטטים בשילוב של קרוסבי סטיל ונאש עם הביץ' בוייז, אומנים של אסטטיקה, של הפרטים הקטנים ללא רגש ונשמה. אבל השבוע לאחר שהקשבתי לגריזלי בר זה קרה. אני לא יודע אם זה טעם נרכש, כמו לבירה ולחילבה, או ליין להבדיל. שמא זה איזה סוג של סינכורניסטי - כשאנחנו חושבים שאנחנו שומעים משהו שחשבנו עליו, בעוד שלמעשה שמענו אותו קודם ללא משים. בכל מקרה פליט פוקסס התגלו אלי במלוא יופיים וזה כיף נורא. יש שם רבדים עמוקים שמתגלים בכל שמיעה. עוד עומק ועוד עומק, וזה כיף. כאן אפשר להקשיב לכל האלבום שלהם. 3. היה גם פוסט מיוחד לזכרו של מייקל ג'קסון 4. חזרות להופעה של M83 5. וגם קצת שירי קאנטרי ערש לפני השינה
החיים שלי יותר מעניינים ממני: השבוע הייתי בהופעה של M83. כידוע לכם גונזאלס הרוח החיה והסולן של הרכב הלהקה רוצה לחזור לנעוריו, שלא לומר תקוע שם נפשית. לאור מותו של מייקל ג'קסון אפשר לומר שעדיף להיות תקוע בשנות העשרה מאשר להיות תקוע בילדות עד גיל 50. האירוניה היא שבמועדון שצמוד לברבי התקיים נשף סוף שנה של ילדי כיתה י"ב. כולם הגיעו לשם עם לימוזינה . הבנות לבשו שמלות יקרות והבנים חליפות מהודרות. ממש מגעיל. אני לעומת זאת הגעתי להופעה עם בדלי, בתי, שוגייזר ובני ובנות זוגנו, כולנו בסוף שנות השלושים תחילת ארבעים מנסים להיות ולהרגיש נורא צעירים. ההופעה היתה ממש טובה, אפילו מעולה. שוגייזינג טוטאלי מלא בסים, נפוח ומהדהד. רק שהמוזיקה של M83 קצת מיושנת, אפילו הייתי אומר שזה B מיוזיק, על משקל B מובי. הסולנית של הלהקה אופרה בפס שחור על שתי העייניים כמו הקפטן השחור של סטאר טרק הדור הבא. היה שם מחשב אפל על הבמה, ומתופף מאחוריי פרגוד פרספקט שמכניס להכל חיספוס ועוצמה. זה היה קצת אירופאי, קצת יורומיוזיק, אייר לעניים. גונזאלס משחק אותה ג'ימי הנדריקס אלקטרוני ודי מצליח לו בזה.
אין ברירה, העשור הזה מתחיל להסתיים, ולכבוד כך יהיה ברדיו פרימיום להמונים פסטיבל סיכום העשור, בכל פעם סיכום של האלבומים הטובים של שנה אחרת. הולכת להיות חגיגה. שבוע שעבר היה סיכום של שנת 2009 שהיתה עד כה, ועכשיו אני חוזר קצת לשנת 2008. אז סיכום מסודר של כל האלבומים הטובים של שנת 2008 קיים למעשה פה. אבל הנה תימצות של זה, וגם מעודכן בפרספקטיבה של זמן. אזהרה אחת קטנה. כיוון שהסיכומים האלו יהיו מתומצתים אז זה בוודאי לא מכיל את כל מה שאפשר לאהוב. וזה גם לא מצעד להיטים, אלבומים עם להיט אחד טוב לא יכנסו. יהיו כאן המלצות חמות ודי בנאליות, לפחות בשבילי, עם קצת הפתעות. אם תרצו: מדריך קטן להאזנה. התעלמתי ממה שלא אהבתי אבל אני אציין שיש עוד אלבומים בולטים ב-2008 כמו ל פורטיהאד ואלבו, וגם מכאלה שאהבתי אך פחות כמו הוט-צ'יפ, ספיריטאלייזד, קאט-קופי
*Cold War Kids- Loyalty to Loyaltyרית'-אנד בלוז מעודכן אלבום שכאילו בכוונה, לא מתחנף בשום צורה, נשמע כמו נגינה בהופעה או באיזה סשן. עם הרבה אנרגיות חזקות שלא מתפרצות בבומבסטיות מיותרת. רית'ם אנד בלוז מאד אמריקאי אבל מהצד המחוספס של אמריקה. הצד של השיגרה הפשוטה של עיירות אמריקאיות באמצע המדבר, שמעולם לא הייתי בהם. מזכיר לי את הרולינג סטונס בתקופת הרית'ם בלוז שלהם. מזכיר לי גם את תום וייטס. מקום 20 לא מתאים לאלבום הזה, פשוט יש טובים ממנו. Cold War Kids - Against Privacy
Rachael Yamagata -Elephants - מרגש אלבום שנכנס לרשימה ברגע האחרון, בעיקר בגלל שיש בו מספר לא מבוטל של שירים מעולים ואפילו כמה מושלמים. אז מגיע לו. ימאגטה מזכירה את פיונה אפל ואת טניטה טיקארם. יש קו דק בין מוסיקה מרגשת לקיטש ויש קו דק בין מוסיקה נוגה לשיעמום. למזלי ימאגטה ברוב המקרים לא עוברת אותו. וכאמור יש בו לפחות שיר אחד אלמותי Elephants.
The Herbalister-Same as It Never Was - היפ-הופ-סול-ג'אזי מגניב כבר נגמר לי הכוח לשמוע מוסיקת היפ-הופ. זה נהיה טרחי, גולמני, פטפטני וסתמי. עד ששמעתי את האלבום החדש של Herbaliser שיצא השנה נקרא :Same As It Never Was. שם מתחכם שמתאים לתוכן האלבום. זה בעצם פארפרזה על Same As It Ever was. ה- Ever הוחלף ב- Never. ובאמת האלבום נשמע משהו חדש לגמריי אשר מבוסס על כל סגנונות המוסיקה השחורה שהיו עד היום. ג'אז, בלוז, לטיני, היפ-הופ וגם גוונים מוסיקה בלקנית ואפילו מוסיקה ערבית. אלבום רב תרבותי (אמרתי אובמה?).
My Morning Jacket -Evil Urge - אלטרנטיב קאנרטי למתקדמים להגיד שזה האלבום הכי קרוב לוילקו השנה זה יהיה עוול. להקת האלטרנטיב קאנטרי עשתה לנו את מה שלבק היה קשה לעשות. אלבום רוק פולק קאנטרי מגוון יצירתי עם יציאות בסגנון אבבא, Highly Suspicious הוא יציאה אחרת לגמריי שמזכירה את אנימל קולקטיב. כיף שאפשר לחזור אליו בכל שנה.
Mystery Jets -Twenty One -רוק-פופ אנגלי סטיייל אייטיז כן גיל נפלא 21. או שמא המאה ה-21? בכל מקרה השנה הזאת היתה המון שנות השמונים והאלבום הזה הכי שנות השמונים, אבל לא בגלל זה אהבתי אותו. הוא פשוט כיף, מאדנס אולי היו כייפים בשנות השמונים אבל הם היו על גבול הגרוטסקה, המיסטרי ג'טס פשוט כייפים. יש באלבום הזה כל-כך הרבה שירים טובים, בכל זאת אני יותר אוהב לשמוע אותם בבודדת ולא כאלבום. .
The Last Shadow Puppets -The Age Of Understatement - התזמורת הסינפונית של ארקטיק מאנקיז אומרים שהאוייב של הטוב הוא הטוב יותר, אבל הבעייה האמיתית היא שהאויב של ההצלחה הוא הפחד מהכישלון. אלכס טרנר הוא סולן הארקטיק מאניקיז. קרוב לודאי להקת הרוק המצליחה ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21. וללא ספק מגדירה איך נשמע רוק בתקופה זו. אבל אלכס טרנר לא פחד מההצלחה וכמו בן-אדם גדול הוא הקים הרכב אחר לגמרי The Last Shadow Puppets. שמושפע, לטענתו, מדיויד בואי של השנים המוקדמות מבחינה במוסיקלית, כמה סימלי זה. דיויד בואי הרי בכל אלבום חידש ועשה דבר שונה לגמריי. קצת יותר מידי כינורות בבת אחת אבל אחרי שמתרגלים לשירים אחד-אחד זה מעולה.
Lykke Li - Youth Novel - שבדית אישית לוחצת אני אוהב את ליקה לי היא פוגעת לי בלב. ליקה לי היא דוגמא שמקול קטן אפשר לעשות מוסיקה טובה, וזאת במגמה הפוכה לכל תופעת הכוכב נולד למיניה. יש בה רוח נעורים, היא חמודה, מקסימה. צריך לראות את ההופעות ברחוב ובנוחיות שהיא נותנת. זה פשוט משובב נפש (ואני כותב את כל זה בביטויים של אשמאי זקן). זה אינדי. זה שבדי. זה מלודי. זה כיף. הבעיה היחידה היא שההייפ סביבה גדול מידי. אני לא בטוח שזה עזר לה להגיע עם גלי הים אל תחנות הרדיו בת"א. אצלי היא כבר חצי שנה ב-HOLD עד שהיא תסיים להתחנף לכולם ותחזור אלי להתייחסות קצת יותר אישית ופרטית. וזה הכל אפלטוני תאמינו לי.
Rephael Saadiq- The Way I See It - סול אינסטנט וינטאג' אלבום סול מושלם של האדון רפאל הצדיק שמוכיח שפשוט יש לו את זה, והוא יכול בלי סוף לנגנן מוסיקת מוטאון יותר טובה מהמקור. הוא קורא לזה אינסטנט וינטאג'. זה שאתם מכירים את ג'יי זי ואתם לא מכירים את רפאל הצדיק זה כשל במערכת. ואפילו סטיבי וונדר מתארח אצלו באלבום.
Bon Iver -For Emma, Forever Ago - חורפי, מופתי בכל הרגש Bon Iver שייכים למה שאני קורא: "שבט דוב המערות". "הלהיטים" מתוך האלבום לא תפסו אותי לאורך כל השנה. הקשבתי והתבאסתי, וגם דילגתי כי זה היה די מדכא. אבל בסוף השנה הקשבתי לכל האלבום כמו שצריך ביום סגרירי באוזניות מתחת לשמיכה וזה פשוט תפס אותי ולא יכולתי להפסיק להאזין, שוב ושוב. אלבום מופתי ש-Bon Iver ציירו בצבעי מים אפרפרים חומים עם שירים מעולים, בהגשה כנה אם כי עגמומית וסוודרית. אני לא מבין למה יש כל-כך הרבה להקות צעירות כאלה, ואני חושב שרובן לא ממש עושות את העבודה (לדוגמא הבלון שנקרא Fleet Foxes-אז מה אם יש להם הרמונויות?), אבל זה יפה שיש כיוון כזה, שהוא לא מסחרי, שהוא מהנשמה, שגם ב-2008 לאנשים צעירים צעירים אין רק דיסקו בראש. וקשה מאד לדרג את זה, כי כשאתה במצב רוח מתאים זה השמים, וכשלא אז: "באמאשכם עזבו אותי עם הדיכאון הזה". אלבום מופתי אמרתי?
Infadels - Universe in Reverse - פופ-רוק מדליק את Infadels הכרתי לראשונה עם השיר המדליק Love Like Semtex שכבר חדר לי מתחת לעור והוא צרוב לי לעולמים בהארד דיסק של המוח. והשנה יש להם אלבום חדש עם הרבה שירים טובים שאחד מהם אפילו מזכיר את הנ"ל אך אף אחד מהם לא ממש באותה רמה של יצירת המופת הזאת. לאחר שהתגברתי על כך, התחלתי להנות מאלבום טוב עם הרבה שירי רוק/פופ כיפיים, כמו שאני אוהב, שמתאימים מאד לקיץ. כשהגעתי לשיר הנושא כבר התחלתי להמריא. ושמעתי את האלבום הזה די הרבה.
Adelle-19 - סול אישי בוסרי גם גיל 19 זה כיף. לא כמו 21 אבל גם. גם לא כמו הכיף של הגיל שלי. כשתגיעו תבינו. אדל היא התגלית הטרייה של 2008. באלבום הבכורה שלה היא מוכיחה שני דברים: א. שמוסיקה צריכים להתחיל לשמוע מבילי הולידיי ב. שאפשר לכתוב מוסיקה נפלאה בגיל 19. יש להיט באלבום שכולם מכירים Chasing Pavements. אבל מה שיפה בו הוא סיפורי האהבה הבוסריים שיש בהם איזושהיא נוסטלגיה ומתיקות סמיכה. ואני לא אוהב את דאפי וגם לא את לאורה מרלין אבל אותה כן.
Vampir Weekendגרייסלנד מודל 2008 בלי צחוק אם לא היה גרייסלנד של פול סיימון זה היה האלבום של השנה, אבל גם כך זה אלבום מושלם. מבחינת סגנון, מבחינת שירים. יצירת מופת שתשאר איתנו לעולמים. הבעיה שזה טריק משומש. מצד שני הם עשו את זה כל-כך טוב שנשאר רק לומר: אז מה אם גרייסלנד היה קודם? שמעתי אותו פחות ממה שמגיע לו כי הוא לא מפתיע ולא מסקרן עד כדי כך, אבל בכל עשרות הפעמים שהאזנתי לו הערצתי את האנשים שעשו אותו, למרות שאין להם צורה, ונהנתי בלי סוף. והנה אפילו פיטר גבריאל עושה קאבר שלהם כם Hot Chip
The Hold Steady - Stay Positiveרוק בטעם של פעם אם הייתי מאצ'ו ישראלי טיפוסי, קצת מיושן כזה אתם יודעים, שמעשן מרלבורו (כבר לייט), שהיה לו פעם אופנוע, שגדל במושב או בקיבוץ, ששירת בחי"ר, הייתי בטח אוהב את האלבום הזה. ולמרות שאני לא מאצ'ו פיצ'ו, אני מאד אוהב את האלבום הזה. אומרים במקרה כזה "אלבום עשוי היטב", אבל זה יכול להטעות, כי "עשוי היטב" אומר בד"כ שאין לו שפיץ, ויש לו שפיץ! יש בו שירים טובים, והוא זורם כמו נסיעה באופנוע בערבות האין סופיות של ארה"ב. אלבום הרוק של השנה בטעם של פעם אבל בהחלט לא עבש.
MGMT Oracular Spectacularממגנט ומלהיב הנבואה הספקטקולרית של MGMT ממג'מנטת. זה היה יכול להיות אלבום השנה אם לא היו טובים ממנו. הוא כאן לא רק בגלל שהוא כזה טוב. למעשה יש בו בסה"כ 4-5 להיטים כייפים מושלמים ועוד כמה שירים שלא שווים יותר מהאזנה אחת. אבל השירים האלה חוץ מזה שהם ממש טובים, הם כל מה שהכי 2008 שיש. בעוד 20 שנה כשישאלו מה היה ב-2008 זה יהיה כמו הליגה האנושית MGMT ו-HOT CHIP. אומרים ש- Mgmt מחקים כל סיגנון שיש, שהם עושים מוזיקה חייזרית וגלאם רוק- אלקטרו-גיטר- פאנק -סבנטיז-עתידני. לי הם מזכירים את הרולינג-סטונס ואת דיויד בואי. אז מה זה אומר על 2008. סלט?
She & Him -Volume Oneתמים וגאוני כשזה טוב זה טוב, וכשזה פשוט ומושלם זה גאוני. זואי דשאנל ו-M.Ward הכינו אלבום קאנרטי-רוק-פולק עם שירים פשוטים ושירה כנה בלי מניירות שפשוט עושים טוב על הנשמה בלי טיפת מאמץ או זיעה. וזה מספיק.
הסייחים היו במקום ראשון במצעד של 2008 לא רק כי באופן מושכל אני יכול לומר שמכל הלהקות החדשות (אנחנו בכל זאת ב-2008) הם עשו אלבום שהוא בעל סגנון ייחודי, חדש (!) שהוא ניו-רייב עם נגיעות ג'אזיות , ובעצם בזה אמרתי הכל: אין ניו-רייב ג'אזי, שהוא פאנק-דאנס מושפע מרוק-מאת' ומינימליזים פיכודלי. זה פשוט משהו חדש ומצויין, ומגובש (!) ושלא כמו Late Of Pier שעשו אלבום מתוזז, שלא כמו Of Montreal שעשו אלבום מחורבש, שלא כמו Mgmt שהם עושים משהו בעצם קצת ישן-חדש, ובכל מקרה חצי מהאלבום שלהם לא שווה, ושלא כמו פורטיהאד שעשו אלבום שקשה להאזנה - Foals עשו אלבום כייפי ובכל זאת רציני. לי זה נשמע הכי 2008, וכבר כתבתי ששומעים את משק כנפי ההיסטוריה. אבל לא בגלל זה הוא פה, אלא בגלל שהוא מופתי ויש בו שירים טובים, ואני פשוט אוהב אותו. אני מעריך שגם בעוד 20 שנה אני אשמע אותו, אם עד אז לא אתחרש לגמריי.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
