אתם יכולים להבין לבד מהמגוון הרחב של הסגנונות שמובא לכאן, שאני אוהב שזה מגוון. יותר מכל אני אוהב שמערבבים סגנונות ושיוצרים דבר חדש. (אני גם אוהב להתמסר למוסיקה מבלי להגדיר ממש באיזה סגנון היא מנוגנת, במין תמימות, שלא לומר בורות, בלתי אמצעית, אבל כיוון שאני כאן ואתם פה, אז אני מרגיש מחוייב להסברים, כי זה מה שאני היית מצפה ממקום כזה). Bran Van 3000 הם צירוף של כל הפיתויים שמוסיקה יכולה להציע לי: הם גם אופטימיים, מרוממי רוח, גם קנדים, גם יצירתיים וגם מערבבים את כל הסגנונות המוסיקלים שאתם יכולים לעלות בדעתכם. ויקיפדיה מגדירה אותם כהרכב אלקטרוני וזה באמת הבסיס, אך האלבום החדש שלהם The Garden מכיל: פולק, סול, Fאנק, רוק גיטרות, פופ, היפ-הופ, קאנטרי, רגאיי, מוסיקה ערבית, ספרדית ואפילו טאבלות הודיות. זה נשמע כמו מסיבת גן כייפית מלאה בהמון אורחים, שאני לא ממש מכיר אבל שבא לי להכיר. מהעשור הקודם יש להם שני שירים שאני ממש ממש אוהב: Astounded וגם Drinkin in LA. לכן שמתי לב שיצא להם האלבום הזה, שיש לומר שצריך לקחת אותו בקלות.
מילים הם דבר מחייב. הם גם דבר מאד מעניין, ומראה משהו על המוח האנושי. למשל, המילה 'בחיוב' - ממתי היא הפכה ממשהו חיובי לכסף שמישהו לוקח מאיתנו? את המשפט הזה כתבתי לפני כשבוע ורק עכשיו הבנתי שזו תוצאה של שטיפת המוח שאני עובר מכותבי הטורים בתקשורת המודפסת, שטוענים "שצריך לכבד מאד את המילה הכתובה". מה שהם בעצם מתכוונים הוא ש: "כתיבה היא מקצוע ותשאירו אותה למקצוענים" או במילים יותר מפורשות: "כתיבה היא הפרנסה שלנו ומה פתאום שכל מיני בלוגרים חובבנים (שלו יודאים לנכד ולפסק) ינסו לגזול אותה מאיתנו". גם אני הייתי מרגיש מאויים, אילו כל מיני חובבנים היו מתחילים להתעסק במקצוע שלי. במקרה של העיתונאים החשש מוצדק: כבר היום אפשר להרגיש את זה ברחובות, שאף אחד לא מוכן לשים שקל בשביל עיתון. "ישראל היום" המוצלח מחולק בחינם, מעריב וידיעות בבעיה, "הוידאו הרג את הרדיו-סטאר", האינטרנט את התקשורת הכתובה. לא פלא שיאיר לפיד חושב לעבור לפוליטיקה - עוד מעט הוא ישאר ללא פרנסה.
ההנאה הגדולה ביותר שלי היא לקרוא ביקורות של מוסיקה בעיתונים. אני מאד אוהב לקרוא את גל אוחובסקי, גון בן-ארי, וגם באינטרנט את עמי פרידמן וניב הדס - תענוג ! ובכל זאת, חייבים לשים לב עד כמה התקשורת עסוקה בעצמה. בדקתי בכל ענף הבניה ובכל חברת חשמל, ודנה ספקטור לא מעניינת את אף-אחד, ולא מדברים עליה. גם אף אחד לא מכיר את השם המפורש: רן שריג. יותר מעניין אותם לשוחח על הרומנים בחברה שלהם. הבעיה של כל התקשורת שהיא חושבת שהיא כזאת מעניינת, כל-כך מעניינת - יותר מכל מה שהאנשים האפורים, עושים במשרות האפרוריות שלהם. החדשות הן שיש לנו חיים ! הקיצוניות השנייה הינה כל התוכניות על כסף שיש בזמן האחרון בטלוויזיה, גם זה עושה לי בחילה. ולהשקיע בנדל"ן עכשיו? אחרי שהרכבת כבר עזבה את התחנה? לא הגזמתם? ודרך-אגב, באותו הזמן שבונים את פרוייקט היוקרה של גינדי, בונים בארץ את כמה מהמתקנים החשובים ביותר בתולדותיה, בהיקפים של מליארדים, ואף אחד לא מדבר על זה: רכבת בין תל-אביב לירושלים שתעבור במנהרות באורך עשרות קילומטרים, מתקן התפלה נוסף, כביש עוקף קריות, מגדל אישפוז בן 20 קומות בירושלים, בית-חולים חרום ראשון בתל-אביב, בית חולים חרום אזורי בצפון, שני היכלי ספורט בגודל של יד אליהו בתל-אביב ובחיפה. וכל זה קורה ממש עכשיו, תחת השלטון, הלא סקסי והבלתי מפורגן בעליל של ביבי-ליברמן ואלי ישי. מה לעשות? איפה התקשורת כשכל זה קורה?
והפעם בנבדק ונמצא פרימיום:
1. קריסטל פייטרס הספרדים בהופעה בטלוויזיה, נשמעים כל-כך טוב. וכל כך אקוסטי ומלא חדוות חיים, ושונה מאיך שהם באלבום (שהוא גם כן טוב).
2. שיר חדש לדאפי: Well Well Well מזכיר לי כמה אני מייחל לשיר חדש מאיימי וינהאוס. כנראה שכבר לא יהיה בקרוב. בשיר הזה גם מרגישים את ההבדל בין המקור (איימי), לחיקוי (דאפי - שיש בה גם קצת מדולי פארטון עם הקול הצווחני הזה מהאף , רק בלי החזה). הקליפ מזכיר את הפרסומת ההיא לקסטרו שבו יעל אבוקסיס הראתה את המעיל להוא, על רקע רדיוהאד (כשנזכרים בזה זה נשמע ממומצא לחלוטין. לא להאמין שהיה דבר כזה, כמו הפרסומת שהיתה פעם לאשכוליות ולא להיות). דאפי הזאת רק בת עשרים וכבר נראיית כמו דודה. אני מחכה עדין לאדל.
3. קצת קשה להסביר למה השיר החדש של קייט נאש Later On, מאד מהנה, אבל לא ממש משגע אותי. באיזו נקודה סר חינה. לא לגמריי, אבל הרבה פחות. זה קורה לכל אומן, שיש עליות וירידות. מה שמתאים לבחורה בת 20 לא מתאים כמה שנים אחר-כך. זה קרה, למשל, במטריקס ל-Carrie-Anne Moss, ששיחקה את טריניטי, כשחזרו לחלק השני והשלישי פתאום שמו-לב שהיא התבגרה. גם פול מקרטני ואפילו לאונרד כהן חוו שנים של חוסר רלוונטיות בלתי מוסבר, והנה עכשיו הם הכי הכי שבעולם.
4. לתופף עם קמח, מים ורטיקלים, פרצופים חצי רטובים, קליפ ושיר מעניין ללהקה אוסטרלית בשם מספרי נייר.
5. לקריסטל קסלס שמצליחים לעשות אלקטרוניקה בלוו פיי, יש קליפ חדש, לאחד השירים הקליטים באלבומם שיצא השנה.
אני בד"כ לא מביא קליפים רק בגלל ההייפ אבל זה מחויב, למרות שאני ממש לא מתלהב. עוד שני קליפים של להקות שעושות מוסיקה אלקטרונית:
6. הפלייטינג לוטוס בקליפ שמזכיר לי יותר מכל את הקליפ Money For Nothing של דיירסטרייט (שמתקשר לנושא בתחילת הפוסט). השיר נקרא Kill Your Co-Workers שיש רגעים שזה יכול להישמע כרעיון נפלא.
7. וקליפ החתולים המדובר של Holy Fuck שמנגנים מוסיקת דאנס עם כלים אקוסטים בשיר Red Lights.
הפוסטים של אחרים שאהבתי השבוע הם :
8. הסולן של Iron & Wine מככב אצל קנדי בשיר חדש ומתאים ביותר לסתיו שאוטוטו יגיע: Half Moon.
Sam Beam - Half Moon 9. מרציאנו ידידי מתרוצץ בפסטיבלי מוסיקה כנציגנו הרישמי, בחזרה, בהיתרו הוא נתקל בשלט הבא, וגם הביא אותה באחלה שיר, דאנס באלקני ערבי. לי זה נשמע מאד מרוקני.
10. החיים שלי יותר מעניינים ממני: (אפרופו ערבים) השבוע הייתי עסוק בראיון עם ערן צור, הייתה לי דודא לחורף, אכלתי בשתי מסעדות טובות, נכנסו לי ברכב מאחור ונתפס לי הצוואר, ולכן אני קצת בבית וכותב הרבה. למשל, כתבתי בתגובה בפייסבוק על השאלה: "מה אנחנו מייחלים לעצמנו בעוד חמש שנים?", "שכל הנשים תראינה כמו בר רפאלי ושהערבים יחיו בארצם ואנחנו בארצנו" - יש מישהו שלא מסכים עם החלק השני של המשפט הזה? באותה הזדמנות גילית שאחרי שפינו את השוק הסיטונאי בתל-אביב למען משפחת גינדי, רוצים לפנות גם את כרם התימנים. שלידעתכם היתה השכונה הראשונה בתל-אביב עוד, לפני שהיתה בכלל תל-אביב. סגנית ראש העיר, שמתנגדת בכל תוקף למהלך, אמרה שזה לא הוגן ושזה לא בסדר ושהתימנים צמודים לקרקע שלהם, ממש כמו הערבים. אז זה לא ממש נכון, כי כידוע התימנים, באותו הדור, הביאו הרבה צאצאים, ברוך השם, ולכן הם היו חייבים לגור במקומות נוספים. סבא שלי למשל שעלה ב-1916, ירד מהאוניה ישר לכרם התימנים, ואחרי חמש שנים התחתן עם סבתי (שהיתה בת 13) ועבר לגור עימה בעיר אחרת שם הם גידלו את 14 ילדיהם. בכל מקרה, תראו איזה כיעור עשו בעיתון הארץ, מדברי סגנית ראש העיר. זה אפרופו התקשורת הכתובה.
ואם אתם רוצים ממש להתעמק, שלא לומר לחפור, קבלו את זה:
וידוי קטן: אני מתעלף בסרטים שיש שבהם דם. תמיד נדמה לי שאני היחיד שזה קורה לו, אבל אז מסתבר שהמוכרות במזנון כבר מכירות את התרגיל, והן מציעות לך מיד שקית סוכר ולהרים את הרגלים למעלה, תוך כדי זה שהן מספרות לך שאתה החמישי שזה קורה לו השבוע עם הסרט הזה. זה קרה לי כמה פעמים בחיי, הדוגמא הכי מייצגת היא סצינת הפתיחה הרווויה בדם של "ראיון עם הערפד" בכיכובם של הכוסונים טום קרוז ובראד פיט. אבל, את הסרטים של טרנטינו עם כל השפריצים של הדם, אני עובר כאילו כלום. בפעם הראשונה זה היה בהקרנת טרום הבכורה של "ספרות זולה". לא ידענו למה אנחנו נכנסים, כי אף-אחד לא ידע מה זה הסרט הזה, שאמור היה להיות "הצדעה לתסריטים של שנות ה-40". המסך בקולנוע "גת" בחיפה היה ענק ואנחנו בשורה שלוש- הקלוזאפ של המזרק ישר לפנים, ובכל זאת יצאתי חי. באותה שנה יצא גם הסרט Natural Born Killers, של אוליבר סטון וראיתי אותם ברצף. ההבדל הוא שמהסרט של טרנטינו יצאתי בהרגשה שראיתי יצירת אומנות, למרות כל האלימות המצולמת באופן במפורש, ומהסרט של אוליבר סטון יצאתי בהרגשה שעברתי שטיפת מוח - דווקא בגלל שברגע שהוא מגיע לרגע האלימות עצמו, הוא עשה מניפולציות עם סרטוני אנימציה וכדומה. בעיקרון אני נגד קדחת האלימות, שלא לומר הפורנוגרפיה של האלימות, שפשתה בקולנוע ובאומנות בכלל. אני חושב שזהו קיצור דרך מכוער, שלא לומר ברוטלי, אל נפש האדם, ויש בכך השחתה במידה כזו שאני חושב שאולי באמת יותר עדיף לחרדים, שמשמרים את נשמתם הרכה (דרך-אגב מי שלא הכיר בימיו מוסלמי הדוק ותמים- לא פגש נפש טהורה וזכה בימיו). טרנטינו עושה את זה כל-כך טוב, אינטלגינטי ומודע לעצמו, שאתה מיד סולח לו על הכל, במיוחד אחרי הסרט "ממזרים חסרי כבוד". יכול להיות שהוא מייצג את קצה תנועת המטוטלת של התקשורת בימינו, עם כל טיפוח הסטריאוטיפים, עם כל ההקצנה בהצגה החזותית של הדברים, עם כל ההשטחה של הרגשות, והוא- הוא זה שמביא את המשיח במו קציניותו.
האמת שלא היה לי חשק לשמוע את השיר החדש של ליקה לי. אחרי שהתלהבתי והתאהבתי נרגע לי הכל. בכל זאת עברו שנתיים וחצי, ומה שהיה סוד שמור ליודעי דבר, הפך לסוד גלוי לשאינם יודעים לשאול. הקול הקטן והחמוד שלה, כבר לא כזה מקסים כשהיה, ההופעות שלה על כל במה והדואטים איתה בכל אלבום שמישהו מוציא - הוציאו קצת את החשק. אתה הרי לא באמת רוצה להיות חבר של נערת הסטרפטיז (זו היא שקוראת לעצמה יצאנית בשיר החדש). אז לא מיהרתי להקשיב לסינגל החדש שלה (שיצא לפני שלושה ימים בסה"כ), אלא המתנתי יומיים. יש לו גם קליפ פורמלי ומשעמם, אבל על הרקע של הסצינה מקיל ביל הוא הכי אקשן שיש.
מאז שיש אינטרנט נכנסו המון בלונדיניות לחיי, ואחריי כמה שנים גם התחלתי להבדיל ביניהן. חילופי העונות עושים לי דיכדוך ומלנכוליה, באביב אני בדיוק בקטע ההפוך. יכול להיות שהסתיו הוא דודא לחורף, בלי הענן ובלי הרוח המייבב, הסתיו הזה הוא הכי מדומה שאפשר, אז למה? למה להיות עצוב בגללו? Our Broken Garden הוא שם הבמה של הקלידנית של להקת Efterklang (למעלה אפשר לראות את הרגלים שלה, ומשהו שמזכיר עלי שלכת), הרעיון הוא פסטורליה נורדית ומסתורין. הסינגל מתוך אלבומה החדש יצא גם בוידאו שבדרכו השברירית מרפא לי או מרפד לי את העגמומיות (הגיטרה שבסוף הורסת).
וגם להקת האם בהופעה יחד עם סטודנטים, יאללה רד כבר גשם !!! כי צריך לשטוף הכל..
היום עם כל כמויות הרווקים שמסתובבים חופשי בעולם, התפתחה תרבות שלמה של נגישות לנשים ולגברים, צריך לדעת כיצד לפנות, איך לשמור על פאסון ומתי לרגש. למעלה קליפ של GA-IN היפנית, שיש לה תפיסה אחרת לגמריי. השיר הוא משהו שמשלב אוירה של שאנסון צרפתי עם דאנס.
אנחנו עורכים ראיון ברדיו פרימיום להמונים בעקבות האלבום החדש שיצא לאחרונה בשם "כל מה שאנושי" והופעה שראיתי לאחרונה בתרבותא ורציתי לשאול על ההבדל בין סגנון ההגשה בין האלבום לבין ההופעה: בהופעה אתה מנגן חלק גדול מהשירים רק בגיטרה בס וחלק בגיטרה אקוסטית וזאת בניגוד לאלבום שמופק בצורה יותר פופית, רציתי לשאול אם יש פה איזו הסקת מסקנות מהאלבום להופעה?ההופעה בתרבותא זאת הופעת סולו ההופעה נקראת "לגמריי לבד", וכשאני בא לבד אני בא עם הכלי שאני דומננטי בו שזו גיטרה בס, שגם מלווה אותי מאז הנעורים, אז נוח לי להגיש את זה משם. זה לאו דווקא מתוך איזה הסקת מסקנות כמו שמתוך המציאות הזאת של לבוא לבד. לבוא לבד זה מאד מאתגר גם אותי וגם את הקהל, מפני שצריך לדמיין הרבה.. גם את הצלילים. המילים והכוונה מוגשים לך בהופעה בלי שום ליווי ובלי שום רקע, ישר הדבר עצמו. רק המילה עצמה, ומשם צריך לצאת למסע שלו. כשאני בא עם ההרכב את זה באמת יותר דומה לתזמור של האלבום.
אני שואל את זה גם כי לאחרונה יצא אלבום חדש של ניל יאנג שנקרא Le Noise שהפיק לו דניאל לנואה, לי זה נשמע כמו המשך ישיר של זה. באלבום של ניל יאנג יש בעיקר גיטרה חשמלית ודיסטורשן ואצלך זה כמו צעד אחד קדימה, כי אצל ניל יאנג זה בכל זאת גיטרה חשמלית, ואצלך זה בס וזה עוד יותר גולמי.כשמנגנים לבד על הבס אפשר לנגן בו הרמוניה. התפקיד שלו בהרכב הוא לנגן צליל אחד - לנגן את הטוניקה. אבל אפשר בבס הגבוה לתת הרמוניה ואני אוהב לעשות את זה, אל תשכח שאני גם מלחין של חלק גדול מהשירים ולכן אני יודע מה יכול להחזיק ומה לא יכול להחזיק ואיך יכול להחזיק.
אני יכול להגיד שאני באתי להופעה עם אישתי בהרגשה שבאנו להופעת בידור של מיטב השירים של ערן צור, ומהר מאד הבנתי שבאתי להופעה של אומן. וחלק מהשירים.. למשל עין הסערה, הסינגל מהאלבום החדש, כשניגנת אותו רק עם גיטרה בס, פתאום לא נשמע כזה פשוט, פתאום הוא נשמע הרבה יותר עמוק, מבחינת הגוונים שלו והצורה שלו, והשאלה בעצם למה לא בהקלטות של האלבומים חלק מהשירים הם כאלה?כשאני בא להפיק שיר באלבום אני לעשות אותו מתוזמר, אני אוהב לעבוד עם המוזיקאים ולעשות את זה עשיר. זה משהו אחר להפיק באולפן שיר, מלנגן אותו לבד בהופעה. נכון שהרבה פעמים שירים שהם מצליחים תופסים הרבה פעמים כיוון שנקודת המוצא שלהם, מאיך שאני מגיש את זה בפעם הראשונה לאנשים שעובדים איתי, ואחרי זה הוא תופס צורה אחרת: לפעמים משקל שונה, אוירה שונה, וכשאני בא להופעת סולו, אז אני כמובן רוצה לחזור לנקודת המוצא. וזה מה שעשיתי עם השיר בעין הסערה שבהתחלה הוא היה בלדה אישית יותר, מעין צלילה כזאת, והפקנו אותו קל יותר לפופי יותר, כמו שאתה אומר, ואני מרוצה מאיך שהוא יצא מהאלבום.
גם אני אהבתי. אני חייב לומר בהזדמנות זו על ההופעה שהיתה הופעה מעולה ומומלצת אני עדין חווה את ההופעה כמה ימים אחרי. ואני מאד מאד אוהב את השיר בעין הסערה, וכיוון שאני קרוב לגילך, אני גם מאד מזדהה, ורציתי לשאול כיוון שאתה שר "נכון שאני גבר, אבל אני רגיש" למה דווקא עכשיו? הרי יכולת לכתוב שיר כזה גם לפני עשר שנים. זה מתחבר לי גם לסידרה מחוברים ולכל הגברים הרגישים שהרגישות שלהם יוצאת פתאום.אני לא יכולתי לכתוב את השיר הזה לפני 10 שנים. לפני 10 שנים כתבתי את "הוא והיא" ואת "ירח מלא" ושירי אהבה, שהאהבה בהם היא בעצם כמיהה. במהלך העשר שנים האלה אני פתאום הפכתי לאבא ובעל, ואני לוקח את החיים מנקודת מבט אחרת, התחלה אחרת.
אבל רגיש תמיד היית?
כן, הרגישות תמיד הייתה אבל בשירים היא לבשה צורה תוקפנית , לבשה צורה אלימה ולבשה צורה ארוטית. להגיד את המילים האלה לפני 10 שנים לא הייתי מסוגל. כנראה שהייתי צריך את כל הזמן הזה.
צריך יותר אומץ לשיר שיר כזה, מאשר לשיר שיר כמו "בחצרות בחושך" (של להקת טאטו)?תשמע, אומץ זה בכלל לא סיג מהבחינה הזאת. מה שיש להגיד זה מה שיש. אני לא צריך אומץ מרגע שעליתי על הבמה. גם האומץ לעלות לבמה אינו כרוך מבחינתי בכאבים או התרגשויות שמפתלות אותי, זה משהו שאני עושה אותו. אני עושה אותו כבר הרבה פעמים. יש תמיד את הריגוש של האנשים שיושבים מולך בקהל ואתה עומד מולם, זה לא עניין של אומץ, אבל זה עניין של גיל. אני גם תמיד חיפשתי דימויים.. חיפשתי ללכת למקומות רחוקים והנה המילים האלה "אבל יש לי רגשות" שהן מאד מאד בסיסיות, הם לא דימוי אלא הדבר עצמו, זה כנראה היה לי קשה.
שזה פשוט על השולחן?
הרגע של החדירה הוא בכתיבה וההלחנה אח"כ זה כמו שז'אק ברל אמר: "כשאני כותב אני אדם, כשאני מבצע שאני קוף". כי הקוף חוזר אחריי בן-אדם. אתה חוזר על מה שכבר החלטת. אני זוכר את מה שהחלטתי, אני זוכר את המילים שבחרתי, אני זוכר את האוירה, המקום של היצירה הוא המקום שבו אתה צריך, אולי לא אומץ, אבל מאמץ אנרגטי נפשי חזק ומשמעותי בשביל שזה יקרה. בשביל שהמילים יצופו ויעלו, ולכתוב ולשיר אותם ושיהפכו לשיר.
רציתי לשאול על תחילת דרכך עם להקת טאטו בשנות השמונים, הייתם חבורה של בוגרי רימון שהופיעה בפינגווין, שם גם הקלטתם אלבום בהופעה, אלבום מחתרתי, אינדי, השמיעו ממנו גם שירים ברדיו פה ושם, אתה יכול לספר קצת מה הם שנות השמונים בשבילך, לצעירים שחושבים שזה רק דוראן דוראן? על האווירה הגותית שהיתה. נראה לי שזה השפיע עליך עד היום.כן. נכון. דארק-אייטיז זה מוזיקה שאני עד היום אוהב. חצי מגיל העשרה ועד גיל עשרים וחמש הייתי בשנות השמונים, ולמוזיקאי אלה שנים קריטיות. אני התחלתי אז לנגן ולכתוב. אני גדלתי בעצם על פינק פלוייד וג'נסיס בשנות השבעים ואז באו באנגליה ואמרו שזה כבר דינוזאורים, ובא הפאנק שחרב את זה, ואז החלו הניצנים של להקות ששואבות גם מפה וגם משם, להקות של הניאו רומנטיקה כמו דפש-מוד ובאוהאוס, וקיור. בדארק אייטיז יש את האווירה האפלולית הזו עם איזה כובד מסויים. כשהייתי בגיל ההוא זה דיבר אליי בדיוק. הייתי די מיוסר ומתלבט והפוך, ואיך שלא תקרא לזה. בפנים בנפש, מבחוץ חייתי מאד פשוט איך שאני חי היום, אבל בפנים היו סערות שהיו, הדארק אייטיז מאד דיבר אליי, לקחתי משם הרבה.
בלהקת טאטו (שניגנה אז) אני ככותב מחשיב את האלבום כאלבום שלי..
כתבת שם חמישה שירים ושרת שנייםארבעה. הרבה דברים שכתבתי בגיל העשרה מצאו את עצמם ללהקת טאטו, למשל חתוך תוכן הוא שיר שאני כתבתי. זו היתה ההתחלה: דברים שהיו לי במחברות מגיל 18-19, מצאו את המקום שלהם בלהקת טאטו בגיל 23.
רציתי לשאול על הנושאים של השירים, אפשר לראות את זה גם בשירים של להקת טאטו: "בדידותי", מדבר על הנפש הגברית הפנימית שבו יש את מוטיב המיטה שחוזר בהרבה שירים, אפילו בשיר קיץ אתה מתחת לשמיכה, ומהצד השני "בחצרות בחושך" שגם צונזר ברדיו בזמנו, שזה כל ההתעסקות במיניות ובפרברטיות. את החלק הראשון אני מבין, את החלק השני אני לא מבין מעין הוא בא?הפרברטיות?
כן, למה ההתעסקות הרבה שלך בנושא זה בשירים?באותו תקופה, זו היתה תקופה הכי אנרגטית בחיים מהבחינה הזו. ועד היום אני חושב שמין זה מרכז של כל בנאדם, גם אם זה מדוכא באיזשהו מקום, כי "גם אם אתה שותק זה פוליטי". לדבר לשם משם ולשם זה לדבר לסוג של מרכז. לסוג שהוא אנרגטי מאד, ומגוון וגם החלק הפראי החייתי ,החלק הבלתי נשלט, החיה שבאדם, המקום האימפולסיבי והמקום המסוכן.
והמיטה?כן, זה מפתיע אותי שאתה אומר. אבל עכשיו שאתה אומר..יש עוד שירים שאני במיטה.
אתה הרבה במיטה (אני צוחק)אני? כמו הרבה אנשים. אני והחברים שלי מבלים שליש מהחיים שלנו במיטה (צוחק).
אני מתכוון עריםיש כתיבה במיטה שמתנהלת. אם יש לי רעיון ואני לבד אז אני הרבה פעמים, סוגר את הראש.. או עושה אמבטיה מנסה לשים את הגוף במצב נייח ושהמוח יעבוד. נייטרלי לגמריי. לכבות את החושים, את החוש של הראייה ושל השמיעה ולהתרכז בקול הפנימי.
איך אתה כותב שירים? קודם מילים או קודם מנגינה? כי אתה, יש לומר, גם כותב סיפורים קצרים, וגם סיפרת אחד מהסיפורים בהופעה שלך.אני גם פרסמתי רומן בשם "בית אשמן", ובקרוב אני אפרסם תרגומים שלי מצרפתית לעברית, אני מתעסק הרבה בספרות אני קורא המון אני גם עוסק כמוזיקאי עם סופרים ומשוררים היום, ויש לי גם באלבומים שירים שכתבו אותם משוררים, כמו אתגר קרת, כמו יונה וולך אני גם מלחין שירים שאני לא תמיד מקליט. למה? כי קודם כל אבא שלי היה מורה לספרות.
אתה למדת בבי"ס טכנולוגי?לא. אני למדתי באורט בקריות, היו לי מורות לספרות טובות אבל אני התחלתי לקרוא בשנים אחריי בי"ס. וגם השתדלתי שלא יפריע לי מה שלמדתי בבי"ס, כי זה בד"כ מפריע. אני לא חייב לדבר ולנתח ספרים שאני קורא. אני גם לא אוהב לעשות את זה. אני אוהב לחוות את החוויה. ספר הוא בן הדף לבין מי שקורא אותו. בעייני זה פלא, זה גם כמו מוזיקה.
אז כשאתה כותב שיר זה קודם מילים או קודם מנגינה?במקרים הכי טובים (אני מתכוון בהרגשה שלי) יש לי שורה או שתיים או לפעמים אפילו 4 שורות ובתוכם גלום איזה רעיון במקרים הטובים אני יכול לקחת אותו הלאה לחלק השני לקומה השניה או למרפסת. הרבה פעמים קורה שיש לי רק חלק אחד. עם השנים אני הבנתי שזה קריטי הרגע של ההפריה שאני אבוא אחריי כמה ימים. אם זה שוכב וזה חתיכה משמעותי אז זה בד"כ נשכח.
אתה היום גם מורה בבי"ס רימון שבו למדת, ורציתי לשאול על ההבדל בין טאטו שיצאו מרימון לעומת המוזיקאים שיוצאים היום מרימון כמו קרן פלס ומירי מסיקהאני למדתי כשפתחו את בי"ס. יש גם אחרים כמו איה פייגלין (כל החתיכים אצלי) ויש כל מיני אנשים. רימון זה בי"ס גדול ויש בו 600 סטודנטים אז יש ויש. יש אנשים שגם מבצעים מוזיקה קלאסית מודרנית. התקופה היתה שונה, מי שמחזיק מעמד במקצוע הזה וממשיך להקליט אלבומים וממשיך ליצור זה המבחן לדעתי
בהופעה אתה הזכרת שבשיר "כרמלה גרוס ווגנר" שוואגנר הוא בעצם אמן מתוסכל ורמזת גם ואמרת "בסוף ידעתי שזה יגיע", וזה מאד הפליא אותי כי אני בדקתי בגוגל ויש 181,000 תוצאות למילים "ערן צור", שזה מחצית מהתוצאות בגוגל ל"שלמה ארצי". וגם נזכרתי שמכל הלהקות שהיו בשנות השמונים (כגון: דורלקס סאדלקס, ג'ובנייל דליקוונסי, נושאי המגבעת, פופלקס, פלסטיק ונוס) פתאום הבנתי שמכולם רק אתה שרדת פחות או יותר. והיום יש סצינה של מוזיקת אינדי ולהקות אינדי צעירות, ואינדינגב ומה אתה יכול להגיד שסוד ההצלחה, שממשיכים כל הרבה שנים עם יצירתיות ועם נוכחות ותודעה והכרה והצלחהאני חושב שאתה צריך לעשות מה אתה עושה טוב. אין בזה קסמים. זה המון סבלנות והמון רצון. הצורך הזה לכתוב ומה שאני רוצה להגיד לבוא לשיר את זה לפני אנשים ולהקליט שירים, זה צורך מאד בסיסי אצלי, אם אני לא עושה את זה אני חולה. זה גם העבודה של החיים שלי. אני לא יודע איך אחרים. יש אנשים שהתחילו יחד איתי והם עובדים. כל אחד מוצא את הנישה שלו. יש גם כאלה שמתו למשל ענבל מלהקת המכשפות.
שמתי לב שמאד גיוונתי לאורך השנים בהרכבים ובאלבומים: טאטו, כרמל גרוס ווגנר, רביעיית מסנר ואלבום עם שירי יונה וולך, שינוי המסגרות והאנשים שאיתם אתה עובד את זה גם כן חלק מהדרך להמשיך לחדש ולשרוד וליצורהרבה פעמים עשיתי אלבום ומיד אחרי זה "הסאונד סיסטם", האנשים שעבדתי איתם נפוצו לכל עבר, זה גם קרה עכשיו עם מה שאנושי
אני שואל אם גם זה מה שמפרה ?אני חושב שכן. לאנשים שכותבים בכל אלבום חדש צריך להתחיל מאפס כל פעם מחדש, צריך "לעלות את ההר הזה", ואם יש מישהו שאומר בו תנגן איתי, ואז מצאתי בית ומצאתי בן אדם, וזה קצת גודל והופך להיות אלבום. אני חושב שלפגוש כל פעם מישהו חדש זה נחוץ. זה טוב. אני חושב שזה הכרחי. כשאני מסתכל אחורה לנקודות שלא עשיתי את זה אני מצטער. תמיד טוב להתחיל עם אנשים חדשים, כל עוד זה לא להקה.
אם אתה שואל "מה מחזיק?" אז יש כל מיני נקודות של שירים באלבומים שהוצאתי, שאני יכול לחבר קו שמוביל מאחד לאחד למרות שהם שונים לגמריי.נגיד "הוא והיא" לא יכול להיות בכרמלה גרוס ווגנר- שם היה הנער הצעיר עם האנרגיה החזקה והאפלה, אחרי זה היה המבט האורבני הרומנטי יותר
בעצם אתה עצמך משתנה?כן, אם מצליחים להגיד בכל תקופה של חיים כמה מילים נכונות עליה אז זה מה שבעצם משנה. אני צריך לפחות שיר אחד או שנים חזקים מספיק ואז אני מתחיל את העבודה הסזיפית על אלבום
ואילו שירים היו באלבום האחרון "כל מה שאנושי"?"עין הסערה" ו"מישהו מביט בי מלמעלה", שכתבתי בשלהי האלבום הקודם בעקבות מלחמת לבנון השניה. ואז הגיע השיר של אתגר קרת "בחוץ"
איך הוא הגיע?במופע מחווה לאתר, הסתבר שאתגר יש כמה טקסטים של שירים שנפל לי לידיים, ואיכשהו קלטתי את זה כמלחין וזה היה מאד קל, ומיד בהופעה בנתניה ביצעתי את השיר וראיתי כמה שזה טוב לי וטוב לקהל ומאז זה הפך לשיר מרכזי באלבום.
אני שמתי לב שיש לך המון שירים שפורצים למיינסטרים, לרדיו ולתודעה הכללית, ואחרי זה יושבים בהופעה כזאת אינטימית וזה כאילו שניי ערן צור. זה פתאום ערן צור המוזקאי אינדי, האומן, ולא המוזקאי הבידורי, ואתה כאילו חי בשני רבדים בהצלחה. ואני שואל: אם יש לך עצה מניסיון החיים שלך למוזיקאים צעירים שרוצים לפרוץ לרדיו. יש היום הרבה להקות צעירות ואתה לא רואה שאף-אחד מהן מגיע לתודעה הכללית. אמנם באינדינגב היתה הצלחה רבה והגיעו 3500 אנשים אבל בסופו של דבר הקהל הרחב בכלל לא מכיר אותם. אז איך בעצם עושים את זה? הרי גם טאטו היתה להקת שוליים כזאת והיא הצליחה להגיע לרדיו? הזמנים השתנו?
הזמנים השתנו, עכשיו נהיה הרבה יותר קשה. לתקשורת המרכזית מאד מאד קשה לחדור עם תכנים שהם לא פשטנים ולא מכוונים לקונזנזוס
אבל מצד שני בשנות השמונים היו מעט מאד ערוצי תקשורת, היה ערוץ אחד בטלוויזיה, היתה רשת גימל ולא היה ערוצי רדיו מקומים, ולא היה אינטרנט. להיכנס לרדיו זה היה לעבור חומת ברזל, אבל ברגע שאתה ברדיו - הצלחת.כשאני יושב מול סטודנטים ועולה השאלה הזו, אני פתאום קולט שאני בן 45 ואני את ההתחלה שלי עשיתי לפני הרבה זמן ואני לא בדיוק יודע איך זה לעשות את זה היום. חלק הולכים בקיצורי דרך כאלה ואחרים, וחלק הולכים בדרך הקשה. כל אחד צריך למצוא לעצמו... זה הכל עניין של נחישות ושל להמשיך לעשות את זה. ולעבוד על זה, ולהמשיך ולנסות. לי גם אמרו הרבה פעמים "לא !". עד שאני הצלחתי להשיג חוזה הקלטת ל"כרמלה גרוס ואגנר" בנענע דיסק אכלתי חצץ. אין מה לעשות אתה חייב להאמין בזה, לתמוך בזה וללכת עם זה עד הסוף. לפי התקופה שלך . אתה צריך לדעת איך הדברים קורים, ולהשתמש באיך שהדברים קורים. ולכוון לזה, לא ביצירה אלא בביצוע שלה - לא להתייאש, ובסוף זה קורה. ואז דלת אחת שאפילו לא חשבת שהיא הנכונה פתאום נפתחת. זה מה שקרה לי עם השיר נשל הנחש שהזמינו אותי לבצע בסרט שורו (הסרט שהביא לנו את איבגי).
וסיפרת בהופעה שהגשר בין יקנעם לבין רמת ישי (ליד פארק הדיג) הוא הגשר שאתה חושב עליו כשאתה שר את נשל הנחש.נכון, בכל הופעה אני מספר סיפורים אחרים. וזה מה שיפה בהופעת יחיד, ואחרי זה אני גם נהנה מזה, ליצור את הדיאלוג עם הקהל.
מרגישים את זה בהופעה שאתה נהנהחיפשתי להנות. להיכנס לתוך התכנים ומאיפה הדברים באים. זה מעניין.
שאלה אחרת לגמרי: אילו מוזיקאים השפיעו עליך?המון מוזיקאים: רוג'ר ווטרס, פיטר גבריאל, מיילס דיוויס צארלי מינגוס ג'וני מיטשל, פיטר מרפי, רוברט סמית', סוזי והבאנשיז, בוב מארלי, לו ריד, דיויד בואי, דיויד סלביאן גם בספרות ובשירה יש וזה מכאן עד לשירת המאה 17
ולאיזו מוזיקה את מקשיב בשנה האחרונהאני מאד אוהב את להקת אינטרפול ואני נוסע לאמסטרדם להופעה בעוד כמה שבועות. הם הזכירו לי את דארק-אייטיז אבל הם לוקחים את זה משם למקום הרבה יותר עדכני. הכתיבה של הטקסטים מאד מעניינת. אהבת את שרלוט גינסבורג שעבדה עם בק. וגם גיל סקוט הורן, גם קצת ארקייד פייר שלא בדיוק הטעם שלי, שהם עושים עבודה מאד יפה, האלבום הקודם של קינקס לאון. אני אוהב רוק.
באיזה הופעות היית השנה? היית בג'ואנה ניוסום?לא והצטערתי. אבל לא יכולתי להגיע גם כי הופעתי באותו ערב. הייתי את ההופעה של אל.סי.ד. סאונדסיסטם ומאד נהניתי. אני גם ידעתי איזה לחץ היה עליהם לא לבוא לפה ולכןהיה לזה עוד ערך.
אז אני רוצה לסיים את הראיון, כשהתכוננתי לראיון הבנתי הרבה יותר את ההישגים שלך את היצירה שכבר מאחוריך ועוד לפניך. אם התרגשתי כשהתחלתי להתכונן לראיון אחרי ההכנה הבנתי בגלל מה. ואני מאד מודה לך על הראיוןתודה רבה לך.
זה כבר שני של The Phenomenal Handclap Band כאן בבלוג. הראשון הוא הסול גראג' האופייני לשנה זו בשיר Baby, הם מברוקלין ומנהטן. בקליפים שלהם יש אלמנט של פשיעה. סוג של סטייה? אני מכין אתכם השבוע לקראת משהו נחשו מה?
זה מזכיר את וולווט אנדרגראונד. זה מזכיר גם את The XX. אישה-סינית זו, היא להקה מברלין ויש להם גם שיר בשם אביבה (לא לילדים) שבו הם מבקשים ממנה בשלישיה (זה לא רק שאנחנו חושבים על הגרמנים שהם עסוקים כל הזמן בסקס, הם חושבים עלינו כנראה אותו הדבר). Party Girl, לעומת זאת, הוא שיר יפה, על ילדת מסיבות שלא מסיבבה לה ולא פרטיידה לה. דיכאון ניו-וייבי נחמד ומדוד. ויש גם את הקליפ למטה שהופך את הלהקה הזו למעניינת ביותר.
ויש להם גם אלבום חדש שאפשר להאזין לו כאן (תודה לדיסקאבר)
זכרונות ילדות הם דבר מופלא. את בגין והשלום עם מצרים אני זוכר כחלק בלתי נפרד מחיי, למרות שהייתי כולה בן 9. באותה תקופה ישראל זכתה בארווזיון וגם בגביע אירופה לאלופות. בשנת 1976 רינה מור היתה למיס יוניברס, והראנו לכפר הגלובלי שגם לשכונה שלנו יש מה להציע. מלחמת יום כיפורים, לעומת זאת, שהתקיימה רק כמה שנים קודם לכן, לא זכורה לי כלל, חוץ מכך שאבא שלי צבע את הפנסים הקידמים של הסובארו שלו בצבע כחול שקוף (זו היתה השנה הראשונה שהביאו סובארו לארץ). בדיעבד, קישרתי את זה להאפלה שעשו על כל הערים, כדי שמטוסי האוייב לא יזהו היכן הן. כיום, עם כל הטכנולוגיה המתקדמת, זה נשמע טיפשי, אבל אז זה היה, כנראה, אפקטיבי, גם בגלל שכמעט לא היו מכוניות. כשהייתי ילד בשנות השיבעים ההורים שלנו סיפרו לנו איך הם חיו בתקופת הצנע. לנו בקושי היה במכולת גבינה צהובה, גבינה לבנה וקוטג', אבל הם ידעו לספר לנו על תלושים, ועל אבקת ביצים שקיבלו במקום ביצים ועל אבקת עוף שהם קיבלו במקום עוף. בשנות השבעים היו קונים בכל בוקר חצי לחם שחור או חצי לחם לבן (לא פרוס !) ועדין לא היה דבר כזה שנקרא יוגורט. הגלידה היתה נמכרת מאוטוגלידה שהיה מוכר גם את חבילות הגלידה. הגלידות היו ארוזות בעטיפות קרטון והיו רק שני סוגים: שוקו וניל או פונץ' בננה. קרטיבים היו רק אסקימו לימון וארטיק לוקס. אני לא מדבר על כך שלא היה פקס, מיקרו או אינטרנט. לא היה לנו אפילו טלפון! לא היה טיימר לבויילר, ואף אחד, ממש אף אחד, לא חשב שכדאי לשים משהו בפריזר חוץ מגלידות !
שבוע שעבר שוחררו סוף-סוף הפרוטוקולים של מלחמת יום כיפורים, וזו גם היתה הזדמנות להיזכר בכמה מהדמויות המיתולגיות של המדינה הזאת: משה דיין, בר-לב, יגאל אלון, גולדה מאיר, אבא-אבן. יצחק רבין ופרס היו האחרונים שבהם, ובאותה תקופה, הם היו עדין מאחורי הקלעים. ובכל זאת היום אנו זוכרים רק את רבין (בגלל רצח), ואת פרס (בגלל הותק). את מה שאני חושב על רבין כתבתי כבר בעבר בעקבות ביקור במוזיאון רבין:" אי-אפשר שלא לאהוב ולא להעריך את האיש: הצניעות, המסירות לתפקיד, אהבת הארץ שהיתה בו, ובעיקר הביישנות הכבושה שלו עושים את זה. מרוב צניעות אין אפילו תמונת פורטרט נורמלית אחת שלו בעולם הזה." אבל יש לי גם המון ביקורת עליו. הביקורת העיקרית היא שהתדמית של המנהיג הדגול שדבקה בו נבעה מכך שהוא היה קבלן ביצוע של מהלכים היסטורים, מתוך היגררות אחריי המצב, מתוך ראייה "פרגמטית" ולא מתוך חזון עצמאי שהוא ייצג. זו לא היתה האג'נדה שבשמה הוא נבחר, או שבשמה הוא האמין, עד שלא היתה לו כביכול ברירה. הוא החליט שלעשות שלום עם הפלשתינאים זה אומר להביא את ערפאת ליהודה ושומרון, הוא שהחליט שבכדי שלא יהיו פיגועים צריך להביא לכאן עובדים זרים (כן, מה ששמעתם ! עובדים זרים זו המצאה של רבין !) אבל אייקון הוא אייקון, ואנחנו משליכים עליו תכונות שאנחנו חושבים שצריכים להיות לו. כשהוא חי הוא היה הביטחוניסט שפנה לשלום, ולאחר שנרצח הוא בעצם קידש את השלום.
הזכרון של ג'ון לנון דומה מאד לזכרון של רבין, הוא זכרון שמועצם בגלל הרצח. הוא זיכרון של אייקון. כשלנון נרצח הייתי בן 11, בקושי ידעתי מי אלה החיפושיות, כלומר הכרתי אותם כלהקת פופ, ולא כמה שתואר לאחר מכן ב"מסע הקסם המיסתורי" של יואב קוטנר. החיפושיות הם ללא ספק ממעצבי המאה הקודמת, לא רק מבחינה מוסיקלית, אלא גם מבחינה היסטורית וחברתית. אבל כמו רבין גם ג'ון לנון, כדמות עצמאית ,לא היה הדמות הכי חשובה במוסיקה של התקופה שלו, כל עוד הוא חי. ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ואפילו פול מקרטני היו יותר חשובים. אני זוכר שכשג'ון לנון נרצח, נרעדו אמות הסיפים של העולם כולו. ההתרגשות אחזה גם בי. הרגשתי שנפל דבר. הוא היה המפורסם הראשון שנפטר בימי חיי, ונושא ההתנקשות הוסיף עוד מימד של קדושה. עם הזמן הכרתי אותו יותר, ובדיעבד כאילו היה תמיד חלק מחיי. ייחסו לו המון תכונות מופתיות שהאמנתי להן, בגלל ההתמסרות המוחלטת של המוסיקה של החיפושיות למהפכת האהבה של שנות השישים. ג'ון לנון מצידו הוציא את אימג'ן וגם בנה לעצמו תדמית של אני שם זין על המימסד, ועושה מה שבא לי כממשיך דרכם של אומנים כמו פיקאסו. אישיותו האגוצנטרית, המגלומנית והניירוטית יצרה תמהיל שכל אחד יכל גם להתפעל ממנה, וגם להיזדהות איתה דרך השירים. כמנסח שירים וכמנסח תרבות, אתה בכל זאת מצפה לקצת יותר מהמלך, אבל כמו דמויות מיתולגיות מהתנ"ך וכמו משה דיין, הוא היה בעיקר אדם, בשר ודם, עם יצרים ופחדים, דמות שאפשר להתחבר אליה. אני מאד אוהב את השירים של ג'ון לנון, ואני חושב שהוא גאון. מזל שהחיפושיות התפרקו כשהם עדין בשיא, כי כך יצא שהיצירה שהם השאירו נגמרה כשהיא מושלמת (במובן של פרפקט). בדיעבד, הפירוק של החיפושיות אפשר לנו גם להבין יותר טוב את כל אחד ממרכיביי המשוואה בנפרד, את תרומתו ואת חוזקותיו של כל אחד מחבריי הלהקה. אנחנו צריכים להודות למישהו על שנתן לנו את האפשרות בזאת. מזל גם שג'ון התחיל להרכיב את המשקפים העגולים האלה, אחרת מי היה זוכר אותו? ג'ון לנון היה צריך להיות השבוע בן 70, והוא נרצח כשהיה יותר צעיר ממני, וואיי כמה שזה מפחיד.
השיר הזה שג'ון לנון שר Working Class Hero, נוגע לי בלב, יותר מהרבה שירים אחרים שלו. חשבתי שג'ון לנון כזה. היום אני מבין שלא ממש. בארץ גם אי-אפשר להיות גיבור מעמד הפועלים, כי מה זה אומר בכלל? להיות ירוחם משל? להיות עמיר פרץ? להיות צ'רלי ביטון? להיות מסעודה משדרות? כאן לא אנגליה, לטוב ולרע. היום אתה מנהיג פועלים ומקים הסתדרות, מחר אתה ממסד וצריך לנקות לך את האורוות. היום אתה צ'רלי ביטון ומחר את משה פרץ.
מסוג השירים שמגדירים איך מוסיקת אינדי נשמעת היום. זה כל-כך מדוייק בהגדרה, שהוא כבר לא אמור לעניין, ובכל זאת השיר הזה רץ לי בראש, נכנס לי לתאים, חלק מה-DNA. איך אומר החרטטן אייל שני על סלארי: "שלטן עלוב שכמותו". הלהקה מפורטלנד, הם עושים פופ אקספרמנטלי, ונראים היפסטרים לחלוטין.
שבת בבוקר, בפינה חדשה עם שירים שאני כתבתי. אתם מוזמנים לאהוב.
כאסח
צרכה לי לצרוח : רעב ! (RAHAV) ושרתי בכוח כאב/ (KAHAV) לא כאב. (KAHAV) שתיתי כוס מים - חצי נחמה- ואין לי עדיין את כל העוצמה: כאב! כאב! כאב ! (KAHAV) כל הזכויות שמורות
1. אנטוני הגרטי היה כבר פעמים עם השיר הזה פה, בפעם הזאת אפשר לראות אותו מופיע, וזה כזה פרימיום שאתם חייבים להתפעל.
2. ברנדון פלאור סולן הקילרס הוציא אלבום חדש שאני לא מתכוון להאזין לו, כי זה עוד צעד בהתמסחרות של הלהקה הזו, אבל כשנתקלתי בשיר הפופי הזה שלו, אמרתי "נו לא ממש טוב, אבל גם לא ממש אפשר להימנע". בסוף יש תחושת בחילה קלה כמו אחרי מנת פלאפל המטוגנת בשמן משומש, אבל תוך כדי זה מושך.
3. יכול להיות ששמתם כבר לב שהפוסט הזה ממש לא מחייב. רובי ולייאמס חזר השנה עם אלבום חדש ולא ממש מצליח. או להיפך: ממש לא מצליח. הוידאו לשיר הזה הוא סיפור הומואי מלבב. אותי זה מביך.
5. לא רק טריפים של סמים, גם טריפים של מטוסים - חברי Clear1 בפוסט על אמנים שמתו בתאונת מטוס: רוני ואן זאנט, אוטיס רדינג, באדי הולי ועוד. מטוסים פעם היו ממש גרועים, מסתבר.
6. מתוך האייפוד רעב עוד שיר בסגנון החדש שהומצא השנה ושנקרא, צ'ילווייב:
האלבום של מארק רונסון שנוי במחלוקת: חלק מהללים, אחרים לא מתחברים למלאכותיות של העיבודים המודעים לעצמם יותר מידי. אפילו שם האלבום Record Collection, אומר את זה. קבלו אותו למעלה יחד עם בוי ג'ורג שככמו סיימון לה-בון, משתתף באלבום. מה שעושה כאן מרק רונסון, עם כל השותפויות הנחמדות האלה, הוא בעיקר הכשר לכל זמרי הפופ של שנות השמונים, שזה מאד יפה מצידו, ועל הדרך אני חושב שבוי ג'ורג' מביא אותה באחלה שירה, ובפרימיום של שיר. מי מכם היה מזהה אותו בלי הכובע, האיפור, החולצה המנצנצת ופיאות הלחיים?
מימוש עצמי, רוחניות, אני מרגיש את זה בעיקר בריקודים של האשה בקליפ. לפני כעשר שנים ראיתי הופעה של מאיר בנאי בהאנגר ליד באר-שבע ששימש כקומונה של חבר'ה צעירים, שמה שהם עושים לפרנסתם חוץ מלהשכיר את ההאנגר להופעות לחברות היי-טק הוא לרקוד לפניהם, ריקוד שאמור להיות "מודרני", והוא מאד לא מקצועי ומזכיר את הריקוד של הבחורה הזאת. תארו לכם 6 אנשים רוקדים דבר כזה ביחד. מה שאני רואה באשה בקליפ הוא מה שכולנו מנסים להשיג בפייסבוק ובדה- מרקר וזה קצת תשומת לב וביטוי אישי. משהו שנובע מחסכים? או דווקא להיפך: מכך שיש לנו אוכל לאכול ומיטה לישון בה? זה מעורר בי תהיות לגבי חזרה בתשובה של אנשים, פתאום הם מנסים להבין בשביל מה בכלל הם חיים, וגם למצוא בית חם וקהילה. נסיעה באופנים וסטירת לחי הם דרך מצויינת להתחיל קליפ כזה.
השיר מצא-חן בעייני לפני הוידאו, אבל גם הקליפ מלא חטאים. שיר וקליפ שנותנים משמעות חדשה לגמריי למושג חטאי נעורים. רק עברו שבועיים מיום הכיפורים, וכבר במקום כתבות על עשרת הדברות, העיתון מוצף בטורים אישיים המתארים כמה חיי הנישואים כובלים, וכמה קשה לגדל ילדים . גם אני וגם אישתי נכנסו לחיי הנישואים בשביל להיות ביחד, ומצאנו את עצמנו עסוקים מידי מכדי להתראות יותר מידי, אפילו בסופו של יום. גם אנחנו חשבנו שכאשר יהיו לנו ילדים נמשיך לחיות את חיינו באותה הצורה, עם כל השטויות שהיו לנו בראש, ושחשבנו שהם הכי חשובים בעולם, כמו: קריירה, לצאת לבלות בפאבים ולפגוש חברים (יש כאן אירוניה למי שלא הבין). מי שמנסה להמשיך לחיות עם ילד כאילו אין לו ילד, הוא מכחיש יילדות סידרתי. הוא מכחיש את ילדותם של ילדיו ומכחיש את ילדותו שלו. יש זמן בחיים שאתה הופך לפחות חשוב ממישהו אחר. זה לא ברור למי שלא נמצא בתוך זה. אני לא חושב שיש ילד שמובן לו כמה הוא חשוב להוריו. מצד שני לא מפסידים כלום, אלא מחליפים דברים: אף פעם בחיי לא טיילתי כמו שאני מטייל כשיש לי ילדים, ואני לא עושה את זה אף פעם לבד, תמיד יש לי אותם. וחוץ מזה שכך הכרנו המון חברים חדשים. הפסקתי לעשן, התחלתי לחשוב על דיאטות בצורה רצינית, וגם למדתי לדבר עם אנשים מבוגרים. האמת שאף פעם לא אהבתי ילדים, עד שנולדה לי אחת, ועכשיו אני אפילו אוהב ילדים של אחרים. אני רואה בהם את הפלא, אני רואה את ניצוץ היהלום שבהם, אני רואה כבר איך הם יהיו כשיגדלו, אבל אני מצלם אותם כמות שהם, ברגע הזה, עם הבוסריות, עם שמחת החיים. אני גם רואה אותי בהם. כבר לא מקנא בילדים אחרים, כבר יותר סולח, ומשתדל למצוא זמן לכתוב על זה. בוא נאמר שאני רואה בילדיי את היצירה הכי גדולה שלי, לא תמיד יש לי סבלנות אליהם, אבל כמעט תמיד הם לפניי.
אתמול, אולי בפעם הראשונה בחיי, שמתי לב שאני מרוצה מעצמי, יותר נכון אוהב את עצמי, דווקא עכשיו? עם הכרס? לא יודע למה חיכיתי בדיוק...ואולי זו רק אשלייה.
היום ה- 10.10.10 ולא היה יום משהו. בכלל לא מיוחד. חוץ מזה שהשתתפתי באחת מיציקות הבטון הגדולות ביותר שהיו אי-פעם בישראל: 7,000 מ"ק, 30 שעות, 900 משאיות עם ערבלי בטון, 5 משאבות בטון. והרבה מאד אנשים. היה 10. קצת חבל לי שאף אחד לא כותב על דברים כאלה טובים באינטרנט. אז הנה אני כותב.
אז כולם באינדינגב, חוץ מאיתנו, כי פחות סביר שיש מישהו באינדינגב עם מכשיר טלפון נורמלי שיכול לגלוש עד לפה, אבל אולי עוד נתבדה. מתחילים להריח את תחילת החורף ובעיקר את סוף השנה המוסיקלית הנפלאה הזו. היום בדיוק חשבתי על זה שכתבי הספורט שמשדרים ברדיו את חדשות הספורט , למשל במדור הספורט של "בוקר טוב ישראל", נשמעים נורא טרחנים. הדיווחים שלהם כל-כך רחוקים מכל מה שספורט מרגיש או מייצג. בעצם למה אין בכל בוקר מדור לחדשות המוסיקה? למה רק מה שנעשה באנ.בי.איי ו/או הישגיי ליגת הכדורגל העלובה שלנו, כל-כך חשובים שצריך להקשיב להם בכל יום לפני חדשות הדס שטייף? אבל עדיף ככה, חבל שיהרסו גם לנו את התענוג. מוסיקה צריך לאהוב כמו יין, ולא כמו צ'יפס עם נקניקיות. והפעם בנבדק ונמצא פרימיום:
1. למעלה Foals בוידאו חדש עם אופי. אני לא חושב שראיתי פעם וידאו מהסוג הזה, שהוא כולו במה ומשחק. מזכיר לי שזה הזמן לאוורר את האלבום שלהם שיצא השנה.
2. . The Man - People Say: אני חייב להודות שאני מושפע ממה שאנשים אוהבים ועושים. למשל האינדינגב הזה, אני רוצה להיות שם, אבל מה אני אעשה שם?
3. Local Natives- Wide Eyes: הקליפ והשיר שיתן לכם כוח להילחם בכוחות הרשע ובכרישים. רומנטיקה מוזרה כזאת.
4. Cloud Nothings - Hey Cool Kid: מצחיק ! נגיד שאתם חנונים, מוכשרים מאד בעבודה על ג'וייסטיק ורוצים לשחק כדורסל כמו אלופים, מה תעשו?
5. HOLLERADO - AMERICANARAMA: אפרופו אינדינגב, לא רק OKGO עושים קליפים זולים, אפשר בכל מיני דרכים, למשל זו.
במצב הרוח המלנכולי שעובר עליי (עקב ירידת הטמפרטורות בשתי מעלות, והדיאטה שלאחר החגים) השיר הזה מתלבש עליי בול. לא מחבק מידי, לא מדכא מידי, לא דורש יותר מידי . וולף פארייד הוציאו אלבום השנה שנשמע בסגנון של The Walkman ושל The National שני האחרונים יותר טובים אבל יש להם קליפ חדש לשיר טוב מהאלבום הזה, והנה הוא פה.
אלבום שמסתיים בקטע באורך של 25 דקות, אינו יכול להיתחמק מלהיקרא 'אלבום קונספט'. קטעים כאלה, של 25 דקות, מראש דוחים אותי, כי הם נועדו לכישלון, וגם ה-EP החלש, שיצא רק לפני חודש, עיכב אותי ביציאה אל האלבום החדש והמצויין של סופיאן סטיבנס, Age of Adz, שיש לבטא: Age of Odds. אם הייתי יכול ליצור אלבום אחד בחיי הייתי רוצה שהוא ישמע ויראה כך. לא בגלל שהוא מושלם (לעיתים הוא אפילו מתיש), אלא בגלל שהוא יצירתי על גבול המשוגע, ומצליח לערבב מוסיקה אלקטרונית, עיבודים תזמורתים ופולק (גם את האלבום הזה הייתי מת להוציא, ובעצם עוד הרבה אלבומים).
שם האלבום הוא על שם יצירה של רויאל רוברטסון, אמן עם סכיזופרניה-פרנואודית (אמיתית, ולא כמו שלכם יש מהמורה למתמתיקה/בוס/חמה). הוא יוצר פוסטרים בדוגמת העטיפה של האלבום, שמוצגת למעלה. כיאה לסכיזופרן ביצירות שלו יש חייזרים, מפלצות וסצינות מיום הדין. Age of Odds מתעסק באהבה ובפירדות ובאישה: ומה לעזאזל את רוצה אישה?
מה שמוזר, כשם האלבום, שדווקא כאשר סטיבנס עשה פולק הוא התעסק בנושאים פוליטים, בתיאור מדינות, כמו באילינויס ועכשיו עם הסאונד המומצא ההזוי הזה הוא עוסק באישי ובנבכי הנשמה הטרופה. וכמה רגש יש בתוך כל האקספרמנטליות הזו.
ברוך השם יש קוראים קבועים לרדיו פרימיום להמונים (3 במספר..סתם יש הרבה יותר), אחד מהם שמו יובל לוי, אשר כתב שאלה המתאימה במיוחד לקראת פסטיבל האינדינגב הקרב ובא (הכל מפורסם בהסכמתו) : "בחודשים האחרונים אני מנסה לעשות את צעדיי הראשונים בתעשיית המוסיקה. לא כיוצר, אלא באספקט העסקי של העולם, משום כך, אני שומע להקות והרכבים רבים, הולך להופעות של אמנים מוכרים יותר או פחות, ומנסה למצוא את זה שאהיה מוכן להשקיע בו את זמני הפנוי, ללא שום הבטחה להחזר, מלבד האמונה בכשרונו. אני אתן קצת רקע מוסיקלי על עצמי: גדלתי על הברכיים הקרות של המטאל, משם המשכתי אחורה, לשנות השישים, השבעים, ולכל אומן שעד היום כבר גידל שיער ארוך ולבן, ביליתי כמה שנים בז'אנרים האלקטרוניים השונים, ובשנים האחרונות חזרתי בשמחה אחורה. אל הרוק. קצת מנוסה יותר וקצת בוגר יותר. מוכן לשמוע שוב את המוסיקה על גדלתי מחד, ומוכן לבדוק ולקבל כל אומן חדש וצעיר מאידך.לדאבוני חטאתי בחטא הקיטלוג. כשאני נתקל באומן חדש (לי) אני שומע את כל הדיסקוגרפיה שלו, קורא עליו באתרי המוסיקה השונים, ומנסה להגדיר מהו, ואיפה הוא עומד על הסקאלה המוסיקאלית הזו שמלווה אותי בחיי.ואז הגיע האינדי. הוא הגיע עוד מזמן, עם סוויד ובלר, בשנות התשעים (הייתי אז במטאל, לא כל כך התחברתי, אבל למזלי עבר קצת זמן מאז), ונראה שהיום שכל אומן שייך או לזרם הים-תיכוני או לסצנת האינדי. החלטתי לפרוק את התסכול שלי על הכתב, ולנסות ולחקור, מה זה אינדי, מאיפה הגיח המונח, מה הוא ייצג פעם ומה הוא מייצג היום. איך באותו סגנון, נכנסים אסף אבידן, גבע אלון, קרולינו, קיצו, אלקטרה ועוד רבים אחרים שהסאונד שהמגברים שלהם מפיקים שונה לחלוטין אחד מהשני.ידוע לי על הקשר ל"לייבל העצמאי", אבל ידוע לי שכיום ההגדרה הזו כבר לא נכונה." ניסיתי לענות כך: המושג אינדי נוצר בשנות השמונים כאשר הממסד המוסיקלי, כלומר חברות התקליטים, היו מאד חזקות ומאד מומסחרות ומאד מיינסטרים- ממש ההפך ממה שקורה עכשיו. הן קבעו מה ישמע ומי ישמע, לשבט ולחסד, כאשר העיקרון החשוב ביותר היה הרווח הכלכלי. כתגובת נגד צצו חברות תקליטים עצמאיות Independent שהוציאו אלבומים של להקות שלא מצאו את מקומם במיינסטרים. מכאן נולד המושג אינדי שגם פרח, דרך-אגב, בקולנוע ובעוד זרמים אומנותים. בהמשך החברות העצמאיות הפכו ליותר ויותר מצליחות , זאת בעקבות ההצלחה של הלהקות שהיו חתומות בהן, והיה להן יותר כוח, וגם אפשרות להפיץ את המוזיקה ברדיו, בטלוויזיה ובעוד ועוד תקליטים. בהתחלה מוסיקת אינדי היתה בעצם שם נרדף למוזיקת שוליים, או למוזיקה אלטרנטיבית, וגם אז היא כללה טווח די רחב של סגנונות. בהמשך להקות כמו הקיור, הסמיתס, באוהאוס, טוקסידו מון, וגם להקות אמריקאיות כמו : סוניק יות' והפיקסז, מיצבו את האינדי כרוק בסגנון מוזיקלי שאפשר לכנותו: כפוסט-פאנק ואם לדייק אז פוסט-פאנק מעורבב במעט ניו-וייב. אבל כבר בשנות התישעים כאשר אואזיס ובלר האנגליות, ו- REM האמריקאית, שהתחילו כלהקות אינדי הפכו למצליחות כל-כך, ובעצם הפכו למיינסטרים, המושג הפך להיות פחות ברור, ואין פלא שאתה מתבלבל. במקביל חברות תקליטים מבוססות התחילו להחתים ולהפיץ מוסיקה של להקות "אינדי". בעשור האחרון הנושא הפך להיות יותר מגוחך, כאשר קולדפליי שזכתה בתחילת העשור בגראמי כלהקה האלטרנטיבית של שנת 2002, הפכה בסוף העשור ללהקת המיינסטרים המצליחה ביותר.
כיום, אני חושב שמכנים מוסיקה כמוזיקת אינדי במקרים באים: א. כאשר להקות מנסות להפיק, להקליט ולהפיץ מוסיקה באופן עצמאי. במקרה הזה חוץ ממוסיקה קלאסית, כמעט הכל הולך.. ב. כאשר מוסיקה נשמעת מספיק שונה/מוזרה/ניסיונית/לואו-פיי כדי לא להיחשב מיינסטרים, ועדין להיות בגבולות של המוזיקה הקלה, הדוגמא הכי קיצונית היא: ג'ואנה ניוסום, ובקצה השני: ניל יאנג ג. מוסיקה שנשמעת כמו הסמיתס, כלומר: להקות פוסט פאנק צעירות ד. כל התשובות נכונות
נ.ב. אני מת על השיר שבקליפ שלמעלה ואינני זוכר של מי הוא (בסוף גילו לי: McDonald And Giles - Flight of the Ibis). אני רק זוכר שיש לי אותו מוקלט בקלטת ישנה מציפוריי לילה של יואב קוטנר משנות השמונים. בקלטת שלי אחרי השיר שלמעלה בא השיר הזה. ויש גם את השיר הנפלא הזה, שמשלים את הסידרה.
זה לא כל-כך פשוט כמו שזה נראה להעתיק סגנון, האייטיז עוד לא עזבו אותנו וכנראה שאף פעם לא יעזבו אותנו לגמריי, עשור שבו נולדו האינדי וההיפ-הופ, עשור שבו יו-2 עיצבה את הסאונד של כל להקות הרוק, עשור שבו הפיקסז ניסחו מחדש את רוק הגיטרות, לא עוזב כל-כך מהר. Hurts, היא להקה שמנסה לעשות שילוב של הניאו-רומנטיקה (ספנדאו בלט, דוראן דוראן) ושל הגל החדש האלקטרוני משנות השמונים (דפש-מוד, יאזו, הליגה האנושית), מבחינה סגנונית זה ניסיון מעניין, מבחינה מוסיקלית זה בתכלס פופ. השיר למעלה יפה. כל השאר על אחריותכם.
סנואו פטרול, הגיטריסט של REM, המתופף של בל אנד סבסטיאן (נשמע כמו התחלה של בדיחה) ועוד כמה חברים, בסופרגרופ שמנגנת אמריקנה, Tired Pony. לא מת על הכל, אבל זה נחמד בכל זאת. אני מניח שחלקכם מאד יאהבו. וגם השיר למטה עם זואי דשנל, תענוג !
John Legend & The Roots הוציאו אלבום שהוא כולו מחוות לשירי סול משנות השישים והשיבעים. רוטס הוציאו אלבום שכולו ראפ שכולם אוהבים, ג'ון לג'נד שמנסה להיות מרווין גיי חדש, הופיע במופע הפתיחה של המונדיאל והוא די מלוקק, אבל איכותי. ביחד הם מחדשים שיר של ארקייד פייר Wake Up, ולמרות שהם לא משנים לו לגמריי את הצורה, הוא נשמע לגמריי שלהם. וזה מעורר מחשבות על כמה שארקייד פייר גדולה, וכמה שהרוטס ואפילו ג'ון לג'נד טובים. ביצוע נפלא.
שלום חברים, כמעט סוף-סוף עונת החגים ואח"כ תגיע השיגרה הגדולה. אני לא מפחד מחגים, הם לא מרתיעים אותי, ועל שיגרה אני יכול בכל יום. אחד הדברים שקורים לך לאחר שאתה חוזר מחופשה ארוכה מחו"ל היא שאתה לרגע מערער על כל סדר החיים הרגילים שלך, מעניין למה זה לא קורה לי אחריי החגים? אתמול בשמיני עצרת היתה שמחת תורה, ובחג הזה קוראים את מה שנקרא: תיקון הגשם, ומאותו הרגע אנחנו מתחילים להתפלל ולייחל לגשמים. זו תפילה שאפשר לקרוא אותה רק בארץ, ולו מן הסיבה הפשוטה שבשום מקום אחר האקלים ומזג האויר אינו מתאים לתפילה זו. באירופה יורד בחורף שלג, בדרום מזרח אסיה ובהודו יש מונסונים, בדרום כדור הארץ העונות בכלל הפוכות, וזה מבלי לדבר על ארצות הבלטיות וסקנדינביה ששם הכל קר כל הזמן. אין גם טעם להתפלל לגשם, היכן שהגשם מגיע תמיד ובאופן עודף ומלא, אלא רק בארץ ישראל שבה הגשם לעיתים מבושש לבוא, ובאמת יש טעם להתפלל בעדו. ברור שכדאי לבנות מתקני התפלה ולחסוך במים בכל מקרה, אבל תפילות עוזרות לאדם להתכוונן לדברים הנכונים, ולשם כך הן נועדו. כשאדם מתפלל לגשם, הוא חושב על גשם, ועל עבודה, ועל הברכה שבגשם, ועל עשייה ויצירה. הפעם בנבדק ונמצא פרימיום, כרגיל כמה קליפים שנבחרו עבורכם בקפידה (ולא על-ידי איזו מכונה, כמו שנעשה באתרים אחרים) :
1. Jukebox The Ghost - SCHIZOPHRENIA : השאלה שעולם בעקבות הקליפ הזה (שלמעלה), למה בעצם לא פלזמה?
2. CLOUD CONTROL - THERE'S NOTHING IN THE WATER WE CAN'T FIGHT : השיר הזה רודף אחריי השנה, שמעתי אותו בכל מיני מקומות, והוא מדבק כזה, אז אני מעביר אליכם הלאה.
3. Re:Enactment - Problematic : אוסטרליה לאחרונה הרבה כאן, וזו להקה ושיר כזה שרוצה לעשות דווקא..השירה, הסגנון..מסיבה..ההתחראות...
4. Chapel Club - All The Eastern Girls : הם נשמעים כמו עוד להקה אנגלית, אבל השיר טוב, אז מה איכפת.
5. David's Lyre - Tear Them Down : ולסיום, שיר מקפיץ, שלא יהיה משעמם לרגע.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
