האלבומים של מרץ 2011 !

האלבומים של פברואר
האלבומים של ינואר
פעם שלישית זה לא רק גלידה, זו כבר התחלה של מסורת. מצא-חן-בעיניי וגם בעינכם הפורמט, אז הנה שוב הסקירה של האלבומים של החודש. יש גם נגן ובו אוסף שירים מתוך האלבומים של החודש. לא תמיד מופיעים בו השירים הכי להיטים באלבום, את אלה תוכלו למצוא בד"כ בקישורים ל"עוד שירים". אבל בכל זאת אלה שירים פרימיום ואולי אפילו יותר מייצגים. אין כאן ממש דירוג, אבל הסקירה מתחילה מהאלבומים היותר בולטים ו/או היותר אהובים ולאט לאט נרד לדברים שפחות דחוף לשמוע. והפלייליסט של החודש:



Low - C'mon אני בדרך-כלל צריך וצורך מוסיקה עם אוקטן אנרגטי גבוה, אז התחלתי להקשיב ל-Low כמו ספר לפני השינה, ואח"כ גם בבוקר כשרק מתעוררים, ואח"כ עוד ועוד. זה נשמע כמו קאנטרי בהילוך איטי, אבל זה כבר מתפתח לסוג של רוק. יש אפילו שם לסגנון הזה: Slowcore. השיר הפותח Try to Sleep אולי רומז משהו, אבל הוא מספיק מעניין בשביל שתרצו להקשיב לו עוד ועוד. You See Everything הוא כבר הרמוניות שמזכירות לי חלון אפור שדמעות של גשם מתדפקות עליו. Witches הוא גלי גיטרות איטיים הנשברים אל החוף, Nothing But Heart הוא מסע אל העורקים הראשים, אוטוסטרדות הדם וחדרי הלב- אני מניח שהבנתם איזה סוג של יופי יש פה.  השיר בפלייליסט Witches

Keren Ann - 101 קרן אן משלנו - היא אפילו גרה עכשיו (גם) בתל-אביב עם בן-זוג ישראלי. בגיל 13 היא ירדה עם הוריה לצרפת, וזהו אלבומה החמישי. היא מצליחה מאד שם וגם אצלנו, למרות שהיא בכלל שרה באנגלית. שיר הנושא  101 נכתב בהשראת בנין בן 101 קומות בטאיוון שבו ביקרה, ואחד מי-יודע של ליל הסדר. מבחינה מוסיקלית אן עושה שירי פופ די פשוטים, אבל עם דגש על טאצ' בהפקה, שמוציא את זה כמו ציור אבסטרקטי על בד קאנבס בצבעים רכים. אלבום מושלם מלא רגישות ורגש, שמוקדש לאביה של אן שנפטר השנה. השיר בפלייליסט Steange Weather ועוד שיר

Elbow - Build a Rocket Boys   זה מתחיל כבר בשיר הפתיחה The Birds בן שמונה הדקות (!), שיר שרק בדקה 3:26 מתחיל להתפתח. אלבו מזכירים לנו שמוסיקה צריכה לקבל את הקשב הראוי לה, את ההתעמקות והאזנות החוזרות הנדרשות.  מה שהכי יפה וראוי להערכה, הוא שהאלבום הזה  הגיע אחרי ההצלחה הפנומנלית של האלבום The Seldom Seen Kid שהיה אלבום פלטינה כפול. Elbow כנראה הלהקה שהכי קרובה למה שנקרא רוק קלאסי, מבלי להישמע סבנטיז. הכי הם נשמעים לי, כמו בנים של פיטר גבריאל. וזה אלבום החובה השני של החודש הזה.  השיר בפלייליסט The Bird, ועוד שיר

Strokes - Angles האלבום הזה זכה לקטילה רבתית בהרבה מאד מקומות, בעיקר בגלל שקזבלנקס שלח את הקלטות של השירה שלו במייל. זה פרט שאכזרי לגלות אותו, כי כשאומרים לך את זה, אפשר באמת לשים לב שהקול שלו מרחף מעל פני הצליל. אבל, הריחוק הפיזי של הסולן הכרימזטי איפשר גם דמוקרטיה סגנונית וססגונית, שעושה את האלבום הזה למה שהוא. בלי קשר לכל מה שהתרחש מאחורי הקלעים זה אלבום פרימיום. הרבה רפרנטים לדברים אחרים יש באלבום החדש: Two Kinds of Happiness נשמע מושפע מלהקת The Cars של שנות השמונים, Taken for a Fool נשמע קלאש, Games אלקטרוני ניו-אורדר, Call Me Back הוא בוסה נובה מודרנית שמזכירה את דורטי קולם (שוב שנות השמונים). Gratisfaction נשמע כמו מחווה רולינגסטונס, Life is Simple on The Moonlight נשמע שילוב של גיטרות פט מאטני, עם מחזמר רוק. דווקא בכיף.השיר בפלייליסט Two Kinds of Happiness

Glasvegas - Euphoric Hearbreak הלהקה הסקוטית האהובה עליי, בעוד אלבום מלנכוליה אופורי שנותן מקום לרחמים עצמים בריאים, וקצת רגשות של גברים חזקים. השיר בפלייליסט Change שקט ולא אופייני לאלבום אבל הוא הכי יפה בו, ועוד שיר


Fleet Foxes - Grown Ocean from Fleet Foxes on Vimeo.

Fleet Foxes - Helplessnes Blues אלבום שני ללהקה שהצליחה לעשות הייפ ללבוש חדש של צלילים עתיקים. נערי המקהלה נשמעים כבר פחות ביץ' בוייז ויותר סיימון וגרפנקל. השאלה הגדולה שעולה היא איך זה שצליל הסיקסטיז הרוקי הזה כל-כך מצליח בשנת 2011 ? כנראה שהעולם זקוק לאיזה סיבוב על משהו אקוסטי כל כמה זמן. ככל שהמודרנה והטכנולוגיה מתקדמים, אנחנו כמעים לפשטות, לחזרה לשורשים ולטבע.  את אלבום הבכורה שלהם, היה לי קשה יותר לעכל. הוא נשמע לי מאולץ, אבל בסופו של דבר נכבשתי, קצת אחרי כולם. עוד לא התרגלתי לכל השירים ב- Helplessness Blues, אבל אני יודע שאני אוהב אותם (בלשון עתיד). קודם כל מפני שאני אוהב את סיימון וגרפנקל, וחוץ מזה בגלל שהשירים יפים. חוץ מזה שאני אוהב את שם האלבום, והוא מאד מתאים להם. השיר בפלייליסט Bedouin Dress ווגם Bettery Kinzie, ולמעלה קליפ, ועוד שיר

REM - Collapse Into Now  אני לא בטוח שאפילו אוהדי הלהקה מסופקים מהאלבום הזה: או שהם מרוצים מעוד כמה שירים של להקתם האהובה, או שהם מאוכזבים מכך הלהקה הזו כנראה גמרה כבר את הסוס. אפשר למצוא כאן כמה שבבים של שירים טובים, אבל הרוב, לטעמי (ולא רק), חלש. השיר בפלייליסט Every Day Is Yours To Win  ועוד שיר  

Joy Formadale - The Big Roar זו היתה יכולה להיות, אולי, הלהקה הטיפוסית שמנגנת ב-MTV Rocks, לשעבר MTV 2. במקרים רבים רוק גיטרות שוגייזינג, הוא בעצם לא רוק, אלא פופ שמנוגן עם גיטרות שוגייזינג. אבל בואו לא נעשה להם עוול: Joy Formadale הם ליגה גבוהה של שוגייזינג, ולא רק לחובבי הז'אנר. The Big Roar מכיל מושלמות מוסיקלית שבין פופ לרוק, ושירים מעולים. אם הוא היה נוצר בניינטיז אז הוא היה נחשב לאלבום מופת. אז חדשנות אין כאן, אבל זה נשמע מספיק מעודכן, למרות הכל. השיר בפלייליסט Whirring

Bill Callahan - Apocalypse ביל קלאהן ממשיך להפנט אותנו עם הקול עמוק שלו בשירים שהולכים למקום עמוק יותר, השיר בפלייליסט Drover, ועוד שיר

Timber Timber - Creep on Creeping on  טימבר טימבר מנסים לעשות אלבום  אפל, כל השירים מ-Bad Ritual הפותח וכלה ב- Black Water מנסים לבנות אלבום שהוא ממלכת אופל. מבחינה מוסיקלית זה אלבום שהכי קרוב ל-Low. השם המתחכם של השיר  Too Old to Die Young, אולי רומז יותר מכל על האלבום הזה, זה הכל בכאילו. אין כאן מספיק עוצמה: זה לא מספיק טווין פיקס, ולא מספיק אלפרד היצ'קוק, אפילו לא מספיק טום ווייטס או ניק קייב - שבכל שיר יש לו יותר שחור מזה. בסך הכל זה אלבום שמאוד נעים להקשיב לו והוא לא רע בכלל, אבל אפשר גם לוותר.

The Dodos - No Color עם כל הערכה שיש לי ללהקה הזו, הסגנון המוסיקלי שלהם שבו הם נשמעים כאילו כל הכלים הם תופים. מי שאוהב את הלהקה, אז נראה לי שלא יתאכזב. שירים טובים אחד-אחד, אלבום טוב, רק שהחיים שלי מספיק דופקים לי בראש, אני לא צריך שגם המוסיקה תעשה לי את זה. השיר בפלייליסט Don't Try and Hide It (היחיד שהם התאפקו בו עם התופים)

David Bowie -Toy אלבום גנוז של דיוויד בואי משנת 2001. זה היה אמור להיות האלבום האחרון שלו בלייבל וירג'ין, אבל בגלל בעיות זכויות יוצרים הוא לא יצא לאור. זה אלבום שאריות מחוממות, ומיותר לחלוטין.  במקום זה יצא שנה אחריו האלבום Heathen, המומלץ, לכו עליו !

Art Brut - Brilliant !Tragic !  יצא להם אלבום מבריק ! טרגדי ! טרם הספיקותי להקשיב לו, אבל אני מניח שזו חדשה מרעישה לחלקכם, במיוחד אחרי שהם הופיעו בארץ. אני לא מתכוון להעמיד פנים שאני אוהב אותם. יש להם שירים טובים שאהבתי פה ושם, אבל הדיבור שירה האינטלקטואלי של אדי ארגוס, נשמע לי כמו חפירה אחת גדולה.

Avrile Lavigne - Goodbye Lullabye  יחסית לכוכבת פופ, הקנדית הזאת, יכולה להוציא מעצמה כנות המלווה בנימה מעט יותר רוקית מהרגיל. באלבום "שלום שירי-ערש" היא מבטאת שלב נוסף בבגרות המוסיקלית שלה. מצד אחד אין כאן להיטים כאלה דביקים, מצד שני בימים אלה שליידי גאגא עושה פארודיות, ופורנוגרפיה, Avrile נותנת המון כבוד לפופ. הייתי יכול אפילו לאהוב את זה מאד, אילו הייתי נערה צעירה ומתבגרת, אבל אני לא.

  The Kills  -Blood Presures התחלתי להקשיב לאלבום הזה עם המון אופטימיות, הסינגל הראשון מתוכו, Satellite, היה כל-כך טוב, הצליל המנסר של הגיטרות שנשמע חדש, למרות שזה גיטרות, ובכלל שיר טוב. ואז האלבום הדי סתמי הזה...
.
Noah and The Whale הרבה יותר מש-REM מאכזבים, נוח והליויתן איכזבו החודש. הפופ המתקתק שלהם ידע תמיד לשמור על גבולות שלא יגלשו לסכריניות, לפנות אל כל ילדי האינדי בגובה העיניים, ולתת סחורה שהיא מספיק איכותית, גם כשהיא פופ. הפעם הם יצאו עם שיר מעולה שנשמע מתוק מידי, אבל סלחנו לו על זה. אח"כ הגיע אלבום שצריכים שתי כוסות מים ליד, כשמקשיבים לו, או לפחות מיץ אשכוליות סחוט טרי. לשמיעת שיר

Death Cab For Cutie - Codes & Keys אין לי ספק שהלהקה הזו היא הכי אוברייטד בסביבה של "עונג שבת". מחוץ לסביבה הזו היא כנראה מתחת לכל ראדר שהוא. יש להם אלבום חדש. אני לא מתלהב.

The Pain of Being Pure at Heart - Belong בהחלט שאפשר לתת ללהקה הזו, שנשמעת כמו חיקוי דהוי של הסמיתס, קרדיט על התמדה. עוד אלבום שלהם שמנסה ומצליח להישמע הקול שהכי יכול להגדיר אינדי-בריטי, אבל קצת חלול.

EP's שיצאו החודש:
Burial, אלכס טרנר - המעולה, אנימל קולקטיב - שמעייפים אותי

אם אתם חובבי מיינסטרים אז יצאו החודש גם אלבומים הבאים: ללהקת האימו Panic ! At The Disco  - הקשבתי וזה מאכזב. לבריטני ספירס - שטרם הקשבתי, והאמת שאני מתלבט אם כן ומתי לעשות את זה.

לאהוב זה הורג

יש מלא מחקרים בזמן האחרון שאומרים שכאבים ריגשים, כמו של פרידה למשל, זהים בהרגשה לכאבים פיזיים. אני חושב שכל אחד מאיתנו הרגיש פעם שזה נכון. ומי שלא ,אז איך לא? בקליפ למטה של Aloe Blacc נראה כאילו מייקל ג'קסון קטן רוקד ליד איך שמייקל ג'קסון היה צריך להראות כשהוא בוגר, אילולא ריטש את עצמו לדעת. עצוב לחשוב שכל מה שמייקל ג'קסון עולל לעצמו, היה רק בגלל הכאבים שהיו לו בלב. מיד איך שראיתי את הילד הזה רוקד, חשבתי לעצמי: האם הוא נהנה? האם הוא עושה את זה כי הוא רוצה? נראה לי שכן.

Glasvegas - אופוריה של שברון לב

"Pain Pain - Never Again" זה הקטע הפותח של האלבום החדש והמעולה של Glasvegas. חגגתי איתם ואיתכם את יומהולדת ה-40 שלי לפני שנה וחצי, ואני שמח מאד שיש להם אלבום שני עכשיו. כי אם כבר לחגוג מלנכוליה אז עם אופוריה, ועם להקה שנותנת את כל הלב. אני מת על הצליל שלהם שנשמע כמו עירבוב של קלידים מאייטיז עם גיטרות מהניינטיז. אני גם אוהב את זה שהם סקוטים: יש להם  מבטא שנותן ארומה, וגם האבולוציה של הרוק הסקוטי כפי שהיא מתבטאת אצלם, מאפשרת נקודת מבט נוספת על מוסיקת רוק. בדיוק כמו שבמוסיקה השבדית/ הקנדית/ האוסטרלית/ האמריקאית התרחשה אבולציה שונה. שנה וחצי אחרי גיל 40 והתובנה החדשה היא שהתחושה של הגיל הזה דומה מאד לתחושה של גיל 21 , כשאתה גומר את כל המטלות שהטילו עליך הוריך: גן-בית-ספר-צבא, ואתה שואל את עצמך: ועכשיו מה? בגיל 41 אתה גומר את כל המטלות שהטלת על עצמך: לימודים-קריירה-משפחה, ואז אתה שואל את עצמך: ועכשיו מה?

האלבום  Euphoric Heartbreak מתחיל אופורי, וככל שהוא מתקדם הוא שובר לך את הלב עוד ועוד, השירים היותר טובים בו מופיעים בסוף: Euphoria Take My Hand, Lots Sometimes והפנינה Change, שהוא פניה אל אמא. ככל שאני מתבגר אני מבין שלכבד את אמא ואבא שלך - זה בעצם לכבד את עצמך. כי בסופו של דבר כל חוט השידרה שלך עשוי מהאהבה שלהם.

ביל קלאהן - אפוקליפטי

לא יודע אם שמתם לב לכך, אבל להיות סינגר-סונגרייטר עם גיטרה בשנת 2011, זה די אאוט. ג'יימס בלייק, קרן אן ואפילו רדיוהד ואיירון אנד וויין מסמנים את שנת 2011 כשנה שההפקה והחדשנות המוסיקלית מובילים בה. לא בגלל זה ביל קלהאן קורא לאלבום שלו "אפוקליפסה". אלבום בן 7 רצועות - ארוכות כל אחת בדרכה, מעוררות מחשבה כל אחת בדרכה. הקול של ביל קלאהן מהפנט, הוא נשמע כמו ניל יאנג החדש. למרות שזה שקט יש כאן הפקה: טבעית הגיונית ובריאה. לא האלבום הכי טוב שלו, ובכל זאת אני אוהב גם Apocalypse. סינגר-סונגרייטר או לא, אם זה פרימיום זה פרימיום.

Bill Callahan - Baby's Breath

בק וסוניק יות' - זה הולך ביחד?

הופרדו בלידתם

ת'ורסטון מור הגיטריסט של סוניק יות' מוציא שיר חדש, לקראת אלבום חדש, שהפיק לו בק. לפעמים מיידעים כאלה ממש מיותרים, כי השיר הזה הוא כל-כך מקסים ופשוט בפני עצמו, וכל רוח הסלבס מיותרת לחלוטין. נשמע כאילו מצאו רצועה אבודה של ניק דרייק, פשוט תענוג. כאן תוכלו לראות את תורסטון מראיין את בק, כששניהם היו יפים וצעירים, וכאן השיר:

Thurston Moore - Benediction

לואי ארמסטרונג ופרנק סינטרה עושים דת' מטאל

[תודה לגלי גונן] השיר What a Wonderful World של לואי ארמסטרונג הוא כנראה אחד השירים הכי מאוסים והכי שחוקים שאנחנו מכירים. פעם זה לא היה כך. אני זוכר שאני גיליתי את ארמסטרונג מתוך קלטת שאבי הביא איתו מניו-אורלינס. למרות תסמונת אוהל הדוד תום -זה היה משב חיובי של ג'אז שנכנס אל תוך חיי. באותה הזדמנות התוודעתי לריי-צ'ארלס, ואח"כ לג'אז היותר מורכב והאינסטרומנטלי כולל בירד, דיוק אלינגטון, מיילס דיויס. יותר מאוחר התחלתי להקשיב לאלבומים של פיוז'ן שהקלטתי מחבר שאהב לשמוע ג'אז. לפעמים, כשאני חושב כמה דברים יש עוד להנות מהם בחיים, אז אני ממש רוצה לחיות (סתם משפט שיצא, לא צריך להזעיק אחות).

אני בדרך-כלל לא מביא לכאן דאחקות, אבל אני חושב שזה מאד ראוי. מישהו לקח קטע ישן של לואי ארמסטרונג ופרנק סינטרה והכין במיוחד על זה קטע דת' מטאל. זה לא בדיוק מצחיק, זה עובד על מקום אחר של הומור שלא הכרתי שקיים עד היום. ברור שזו בדיחה, זה גם נראה שלואיס ארמסטרונג ופרנק סינטרה שותפים לה. אני רוצה לצחוק, אבל המוסיקה הזו עשויה באופן יותר מידי טוב ורציני, שאני לא מצליח לצחוק בגללה. אני הולך להקשיב לקצת דת' מטאל ! (לא באמת... נראה לכם?).

Friendly Fires - חדש !

Friendly Fires - Live Those Days Tonight

התרגום של השם של הלהקה הזו, אף פעם לא יכול להישמע אופטימי במדינה כמו שלנו, אבל המוסיקה שלהם כן ! להקה שמחזיקה את אחד השירים הכי האהובים עליי אי-פעם (Paris), שיר אשר האפיל על כל דבר אחר שהם עשו אי-פעם. אבל השיר Live Those Days Tonight שמתחיל קצת מהוסס, הופך לדבר בהחלט ראוי בפני עצמו ומלהיב ביותר. ואני לא חושב שראיתי אי-פעם הופעה של להקה בתוכנית טלוויזיה שנראיית כל-כך חיה.

בקרוב יהיה להם אלבום חדש, וזה נשמע מבטיח מאד.

נבדק ונמצא פרימיום - חד פעמי

Stanton Warriors - Turn Me Up Some

כל החיים האלה חד-פעמים, ומתכלים נורא מהר. כל-כך הרבה דברים התרחשו השבוע שזה פשוט נורא מוגזם: בת 80 ובן 16 חולצו מבין ההריסות של רעידת האדמה ביפן, מהומות בסוריה, נשיא בכלא, פיגועים, יום כדור הארץ, רקטות על אשדוד ובנות אליצור רמלה זכו בגביע אירופה בכדורסל.

גם כמות האירועים המוסיקלים השבוע בלתי נתפסת, ובהמשך החודש יועברו סקירות נוספות של מבול האלבומים החדשים. במקביל יש גם הרבה מאד קליפים טובים בזמן האחרון. אני נהנה לראות את כולם, וגם רוצה לשתף אתכם. כדי שלא יהיה עומס, אז מה שיהיה מעכשיו, שהדברים הכי פרימיום יהיו גלויים למעלה - העקרון המנחה העיקרי שגם השיר יהיה מדבק. למטה יש אפשרות ללחוץ על החצים >> ולראות את כל מה שנשאר על רצפת העריכה הוירטואלית - למי שרוצה להרחיב את דעתו.

1. למעלה יש קליפ שיכול להיות קליפ השבוע בכל שבוע. יש בו שלושה רקדנים וירטואוזים עם שלושה סגנונות ריקוד שונים: קלאסי, דיסקו והיפ-הופ והעריכה של הקליפ היא כזו שמראה את המשותף בינהם - גדול !

2. אני בטוח שלפחות פעמיים ביום אתם יושבים וחושבים, איך זה מרגיש להיות במנהרת רוח. אז הנה יש לכם הזדמנות ללמוד מנסיונם של אחרים:

Skream — Where You Should Be


3. יש עוד כמה אנשים חוץ מכם ששמעו או ראו את הקליפ של השיר הבא. אין לי הסבר למה הוא מושך אותי כמו מלכודת דבש. בקליפ עוד מסיבה (שלישית השבוע) הפעם לנשים בלבד.

First Love, Last Rites - I'm gone


4. הקליפ הבא לכאורה פשוט, אבל יש משהו בו שיחד עם השיר עובד.

Manchester Orchestra - Simple Math

5. בניגוד לכל השירים החד פעמים שנשארו על רצפת העריכה, השיר הזה של רובין יחד עם טדיברז, לא נתפס בשמיעה ראשונה, ודורש עוד ועוד האזנות. כמה שיותר.

Teddybears 'Cardiac Arrest' feat Robyn 


6. העסק נהיה מאד מאד גבולי - אני מניח שיש מספיק מבינכם ששמו לב שהגענו עד לכמעט דיסקו. ואם כבר, אז הנה שיר דיסקו חדש ודווקא נחמד - לא לכל אחד.


THE AIKIU - 'THE RED KISS' from AbracadaRecords on Vimeo.


נישוקים חיבוקים וקרציות !

נותר על רצפת העריכה>>

BSP - קליפ השבוע

קליפ השבוע שלי הוא השיר הבא של  British Sea Power, יש בו סיפור אהבה, הפגנות של ירוקים, מסיבה פרועה, עירום וציצים, וגם השיר טוב - ומה אנחנו צריכים יותר מציצים? אח"כ חשבתי שדברים כאלה אי-אפשר שיהיו בארץ. אנחנו לא עד כדי כך מופרעים. במיוחד עירום ברחובות עם הערבים והדתים זה לא הולך. במחשבה נוספת, איפה בדיוק זה יכול להיות ? באנגליה? אולי בהולנד וסקנדינביה.

British Sea Power - "Who's In Control" from British Sea Power on Vimeo.

Anna Calvi - בלאקאאוט

יש שירים שאיך שאתה שומע אותם ברגע הראשון אתה מבין שיש פה משהו אחר. אנה קלבי הוכרזה כמועמדת של ה-BBC לתואר "הצליל של 2011". היא אנגליה, ולמדה לתואר במוסיקה. אביה איטלקי, ולכן, היא טוענת לטעם מוסיקלי מגוון. . בתחילת השנה היא הוציאה אלבום בכורה שנקרא פשוט: Anna Calvi.  בסינגל הראשון היא חידשה את איזבל של אידית פיאף.השיר Blackout הוא הסינגל השני והמלהיב מתוכו.

סטרוקס - פרדוקס השמיעה בציבור

העטיפה הנוראית של השנה

הסטרוקס מוציאים אלבום חדש - ניגשתי להאזין אליו בתחושה, של : "נו, מה הם יכולים עוד לחדש?". בשנת 2011 הסטרוקס הם כבר להקה ותיקה, ומוסד תרבותי, ואחרי הסינגל הראשון (והדי, חזרה למקורות) Under Cover of  Darkness זה נשמע כאילו הם מגדילים את הרפרטואר שלהם, כדי שיהיה להם עוד אלבום למכור, ועוד שירים לנגן בהופעות. בראיונות שהם עושים לתקשורת הם לא מסתירים את הקושי שלהם לעבוד אחד עם השני, הגיטריסט שלהם ניק ולנסי סיפר לפיצ'פורק ש-75% מהאלבום הוקלט ע"י הלהקה ביחד, השאר הושלם בהקלטות נפרדות. אז לחצתי פליי לא דחוף, ולא מתרגש ו...תדם ! הפתעה ! נכון שאין כאן את הראשוניות הבוסרית שהם הביאו ב-  Is This It, אבל Angles נשמע כאילו כל מה שהם עשו עד-כה היה בשביל לכתוב ולהקליט את האלבום הזה.

הרבה רפרנטים לדברים אחרים יש באלבום החדש:  Machu Pichu  נשמע סקא Two Kinds of Happiness נשמע מושפע מלהקת The Cars של שנות השמונים, Taken for a Fool נשמע קלאש, Games אלקטרוני ניו-אורדר, Call Me Back הוא בוסה נובה מודרנית שמזכירה את דורטי קולם (שוב שנות השמונים). Gratisfaction נשמע רוק סבנטיז אמריקאי - כמו איזו מחווה לרולינגסטונס, Life is Simple on The Moonlight נשמע שילוב של גיטרות פט מאטני, עם מחזמר רוק. המלאכה הזו, של לקלף את הקליפות של השיר, ולהתענג על כל  רובד לא ממש נחוצה. אני אפילו קצת מצטער שאני עושה אותה, אני מעדיף שהאוזן תתפוצץ מכל קשת הטעמים, ותהמם אותי מעונג לא מוסבר. מצד שני אין כאן שירים שאפשר לשיר במקלחת, בכל זאת צריך את התרגום של המוח לקצוות הרגשות.

מחוץ להקשר התרבותי - The Strokes נשמעים ב- Angles בסאדר. הייפ יכול להיות עסק מאוד מתעתע - מצד אחד הוא מעלה את הציפיות לשמים, מצד שני: מי היה מקשיב לאלבום הזה, אם כולם לא היו מקשיבים לו ? וזהו פרדוקס השמיעה בציבור.

להאזין לכל האלבום חופשי-חופשי.

דיויד בואי והתחפושות

כבר כתבתי כאן בעבר, ובהרחבה, מדוע דיויד בואי הוא אמן התחפושות הגדול ביותר של המוסיקה. הוא החליף כמו זיקית המון תדמיות, וגם עשה מוסיקה שהתחילה מגלאם רוק ונמשכה עד דיסקו, ובדרך היה מאד אפל. אתמול תוך כדי שוטטות הגעתי לאתר שבו מרוכזים כל הקאברים שהוא עשה אי-פעם לשירים. קצת קשה לתפוס איזו כמות של קאברים הוא עשה, וזה מוכיח שוב איזה אמן תחפושות הוא.  במיוחד כשרואים את מגוון האמנים השונים כל-כך, שהוא עשה להם כיסוי: קורט ווייל, ג'אק ברל, איגי פופ, ג'ורג גרשווין, צ'אק ברי, וולווט אנרגראונד, המוג'וס, הסטוג'ס,  הפיקסס, הביץ' בוייז, המי, הקצפת, הרולינג סטונס, החיפושיות, סוני ושר, מוריסי, ניל יאנג, ואפילו - לא להאמין -סיימון וגרפנקל, ג'ון לנון, וברוס ספרינגסטין. מה שיפה אצל בואי שהוא בעת ובעונה אחת גם נשמע נאמן למקור, וגם תמיד מביא איתו את הצבע שלו. כבר שנים רבות, שאני אוהב את השיר הזה:

David Bowie - Don't Look Down

ובשביל השוואה הנה המקור המעולה גם כן של איגי פופ.

להמשך>>

אין מוסיקה לא טובה, יש רק גבר שלא שתה מספיק

עדלאידע
בערב יום שישי היינו במסיבת פורים של היישוב. הדי-ג'יי היה אותו די-ג'יי של הבת-מצווה של הבת שלי, ואני חושב שזה אומר הכל. אם רק הייתי יודע שבאותו הזמן מתקיימת "מסיבת מנדט" בסינקופה, יכול להיות שהייתי מצליח לשנות תוכניות. זה לא שהמוסיקה היתה כל-כך גרועה, היא פשוט לא היתה מוסיקה שאני שומע, אלא מיינסטרים ממוצע - הצלחתי להתחבר בעיקר לשירים כמו "תחת שמי ים תיכון" של שלמה ארצי ול-"אין מקום אחר" של מפלצות התהילה (שאני מאד אוהב).  אז שתיתי - זה לא עזר, זה נהיה רק יותר קשה לרקוד,  בגלל הכבדות. בבוקר זכיתי להאנג-אובר מפואר, כזה שלא היה לי שנים. כל השאר די נהנו, והתחברתי להנאה שלהם (משהו שפעם לא הייתי מסוגל לעשות), ולכן היה אפילו כיף.

למעלה קליפ של מסיבה ביתית מופרעת ומוצלחת. אני בדרך-כלל לא מתלהב מקליפים כאלה, אבל הקונסטרסט בין השלג הקפוא של קנדה לבין ההשתוללות בפנים, וכל האוירה יצא מאד מוצלח בפעם הזאת - שתו מים ! ותזכרו: אם מקיאים אז לא על הריפוד במכונית ! (אלא-אם-כן מדובר במונית).

ספיישל פורים: ליצן עצוב, וליצן עצבני

חג פורים שמח ! הפעם בנבדק ונמצא פרימיום  ספיישל פורים מלא  קליפים מצחיקים ומבדרים במיוחד לחג פורים. אני הולך להצחיק אתכם, לקרוע אתם מצחוק, ולבסוף יהיו כמה ליצנים עצובים או עצבנים לקינוח, בשביל הגיוון.

1. למטה שלוש אחיות חננות שעוברות יום פורעני במיוחד, אבל בשביל לא להדאיג אחת את השניה, הן מספרות שהכל בסדר. מי שלא צוחק מזה אין לא לב, או לבלב. מישהו יודע אולי באיזה איבר של הגוף נמצא החוש-הומור ?

2. קצת הומור ספלסטיק נמוך לא הזיק אף-פעם, אבל הסבתות האלה ממש גדולות. זו בכלל פרסומת למשהו. נחשו למה?



3. משום מה, לפני פורים אין קדחת קניות כמו לפני פסח וראש השנה, למרות שבכל זאת יש משלוחי מנות, וגם תחפושות זה לא דבר זול. אבל אילו היו קניות לפורים - הכי מצחיק היה לעשות אותם כך:

Cloud Nothings – “Nothing’s Wrong”


4. להתחפש לשמן והרזה? זה עובד? פעם זה גם הצחיק אותנו, מה קרה לנו בדרך? אם יש משהו שמחזיר את התמימות לבן-אדם זה חגים כמו פורים שבו אנחנו בעצם אמורים דווקא לחטוא קצת - לך תבין את החג הזה.

Fat Tony: Nigga U Ain't Fat


5. אם כבר חטאים - אז זו בדיוק הדרך. הנה קליפ שבעצם עונה על השאלה שבאייטם 4. "מה קרה לנו בדרך? " קליפ מצחיק בטירוף, וגם מטורף. וגם היא מטורפת. טירוף, כבר אמרתי?
Die Antwoord - Rich Bitch


6. זאתי עושה תמיד קליפים הומוריסטים, ואני גם אוהב את Yelle. יש כאן שני שירים לא חייבים לראות עד הסוף


YELLE - Safari Disco Club / Que veux-tu .

להמשך >>

לאהוב מהצד - אלכס טרנר, אלקסיס טיילור, תום יורק

פרוייקטי צד הם בדרך-כלל מעניינים ומעוררים סקרנות, לפעמים מדובר במתופף המתוסכל אבל הרבה פעמים מדובר דווקא בסולן שהוא גם כותב השירים העיקרי, שיש לו עוד מה לומר מעבר למסגרת הלהקה. אפרופו מתופפים - שבוע שעבר הודיע מתופף של להקה מפורסמת לשעבר שהוא פורש ממוסיקה - קוראים לו פיל קולינס. וואחד פרוייקט צד הוא עשה. גם הקיור התחילו כפרוייקט צד של רוברט סמית' מסוזי והבאנשיז, ותראו איך הגולם עלה על יוצרו.
בד"כ פרוייקטי צד באים בתקופה שלהקת האם נמצאת בהפוגה, או לכל הפחות בעצימות נמוכה, במקרים שלפנינו המצב קצת שונה, מדובר בארקטיק מאנקיז, הוט צ'יפ ורדיוהד שנמצאות בפעילות שיא עכשיו:

1. לאלקסיס טיילור מהוט צ'יפ יש פרוייקט צד עם להקה שנקראת About Group- הצליל יותר חם ולא אלקטרוני, והשיר החדש מתוך אלבום שני שבדרך (כן,כן) נקרא You're No Good ויש לו סיפור מעניין: במקור היה שיר סול בשם הזה של Harvey Averne Dozen שיצא בשנת 1967, ואז המוסיקאי המנימליסטי Terry Riley הפך את כל השיר ב-1996 באמצעות אילתורים על לופ של טייפ למשהו אחר לגמריי . About Group מבצעים את השיר קרוב יותר למקור. דרך-אגב הבת שלי בת ה-12 וחצי יכולה לעשות הולה הופה עם 5 חישוקים, ממש כמו בקליפ.



2. רק לפני שבוע הארקטיק מאנקיז הוציאו סינגל חדש וכבר הנה, אלכס טרנר מוציא EP   סולו משלו שהוא פסקול של סרט  שנקרא Submarine, המבוסס על ספר בשם זה. פחות גיטרות ויותר אישי - ומזכיר גם את החיפושיות. אני יכול לומר שבמקרה של אלכס טרנר אני אוהב את המבצע, ואת איך שהוא מבצע לא פחות מהשיר. וזה כל העניין הרי בפרוייקטי צד - האישי.

3. אנחנו עדין תחת השפעה חזקה של פסטיבל רדיוהד ושיחרור האלבום החדש, והנה כבר תום יורק ממהר להוציא פרויקט צד יחד עם Four Tet ו- Burial. נשמע מוגזם? בהחלט, וגם יפה.

Thom Yorke, Kieran Hebden (Four Tet), and William Bevan (Burial) -Mirror

Thom Yorke, Kieran Hebden (Four Tet), and William Bevan (Burial) - Ego

Pnau - האמת !

Pnau - The Truth

אני מקשיב לשיר הזה כבר למעלה חודש, ולקח לי חודש להשתכנע שהוא באמת פרימיום. Pnau האוסטרלים הדהימו אותנו עם Embrace, Come Together ו- Baby ואחרי כמה פרוייקטים משותפים ומצויינים עם Groove Armada ו-Empire of the Sun, הם חזרו בשיר The Truth, וקליפ שאני מקווה שהוא רק האפרטיף,  למרות, שכאמור, הוא פרימיום בפני עצמו.

לשיר כמו ונוס: Kate Bush

בשנת 1985 חזרתי מותש מבית הספר, נשכבתי על המיטה ונרדמתי, מערכת הסטריאו היתה דלוקה וניגנה ללא הפסקה, כמו שהיא תמיד ניגנה באותם ימים, ואז נכנס לי אל החלום השיר Running Up That Hill , שהושמע ברדיו בהשמעת בכורה. התעוררתי, התלבשתי מיד, ורצתי לקנות את התקליט Hounds Of Love. יש אלבומים שלמרות שהם מצליחים מסחרית, ולמרות שהם זוכים להערכה - Hounds of Love מדורג במקום השלישי ברשימת האלבומים של כל הזמנים ע"י QMagazin- הם עדין ממשיכים להישאר אלבומים אישיים. בהרגשה שלי , עד היום, Hounds of Love נכתב והוקלט ע"י קייט בוש במיוחד בשבילי.
קייט בוש היא אישת פלא (על משקל ילדת פלא), והפלא הגדול יותר, והבלתי מובן מאליו, שהיא הצליחה לתעל את כל הכישרונות שלה ליצירה מופלאה. קייט בוש היא גם זמרת עם מנעד קולי של 4 אוקטבות, גם רקדנית, גם מלחינה וכותבת את מילות השירים, ובמקרה של Hound of Love היא גם הפיקה את כל האלבום בעצמה.
למעלה תוכלו לראות DVD באורך מלא על האלבום הזה, ועל תחילת הקריירה של קייט בוש. החלק המדהים ביותר של יצירת Hounds Of Love, הוא השימוש הכמעט ראשוני בסמפלרים ובמקצבים מורכבים, ויצירת יש מאין של שפת מוסיקה חדשה. Running Up That Hill נולד הרבה לפני שהיה טכנו, ולפני האסיד וההאוס, והוא נשמע עד היום אלבום אל-זמני. קייט בוש הקליטה אותו במשך כמה שנים, באולפן פרטי ומשוכלל, שהיה קרוב לביתה. כנראה שזה מה שצריך בשביל לעשות פריצות דרך במוסיקה: הרבה זמן אולפן, חלוציות ושאיפה לגעת בבלתי ידוע.  יכול להיות שזה מסביר למה בעולם האינסטנט-מוסיקה, שמיוצרת בעידן האינטרנט, הסופר-דיגיטלי, אין איזו פריצת דרך משמעותית לדבר חדש ולא מוכר. האלבום יצא כשהיו עוד תקליטים וצד א' שלו שונה מבחינה קונספטואלית מצד ב'. מה שעוד מדהים לגלות ב-DVD הוא שהשירים מורכבים מכמה אקורדים פשוטים, ומה שעושה את הכל כל הקסם הוא.. טוב, תצטרכו לראות את הסרט.

 

נ.ב. ממש במקרה נודע לי שקייט בוש תוציא בקרוב אלבום שבו היא מבצעת מחדש שירים מתוך האלבומים "The Sensual World" ו-"The Red Shoes", מ-1989 ו-1993 - האלבומים הללו באמת מפוספסים בעיקר מכיוון ההפקה, כך שזה יכול להיות מעניין מאד.

Elbow - אלבום חדש

בימים אלה כשאפילו להקות רציניות, כמו רדיוהד, זוכות להייפ מקוצרר וממוקד בן יומיים, להאזין לאלבום של Elbow - הנטול כל שירי נצחונות - זה דבר שדורש התייחסות סובלנית. זה מתחיל כבר בשיר הפתיחה The Birds בן שמונה הדקות (!), שיר שרק בדקה 3:26 מתחיל להתפתח. אלבו מזכירים לנו שמוסיקה צריכה לקבל את הקשב הראוי לה, את ההתעמקות והאזנות החוזרות הנדרשות - וזה די תענוג.   מתוך החלטה מודעת הקשבתי לאלבום הזה שיר אחרי שיר, לכל שיר הקדשתי כמה ימים (כי כל שיר ראוי לכך) ורק אז עברתי הלאה. כמובן שנשברתי באמצע, אבל בכל זאת זה היה שווה את המאמץ, כי בסופו של דבר כך נגלה האלבום נגלה במלוא תפארתו. החצי הראשון של האלבום די סוחף Lippy Kids, With Love, Neat Little Rows הם שירים קליטים. Jesus is a Rochdale Girl חוצה את האלבום עם שיר שקט שמנוגן בגיטרה, עם הבלחות של קלידים, שמוסיפות עליו את הפצפוצים הטעימים שאנחנו כל-כך אוהבים בשירים. ואלה רק חמשת השירים הראשונים - יש עוד מסע שלם לחצות, לטפס בהרים של יצירה. עכשיו אני כבר מקשיב לכל האלבום כיחידה אחת. מה שהכי יפה וראוי להערכה, הוא שהאלבום הזה Build a Rocket Boys ! הגיע  אחרי ההצלחה הפנומנלית  של האלבום The Seldom Seen Kid שהיה אלבום פלטינה כפול. אלבו זכו בעקבותיו בפרסים כמו פרס מרקורי ב-2008, הלהקה הטובה ביותר באנגליה ב-2009, וגם כלהקה עם התרומה המשמעותי ביותר למוסיקה ב-2009  - פרס המעונק ע"י NME. השיר One Day Like This היה שיר הנושא של נבחרת אנגליה במונדיאל 2010 - ומה יותר הצלחה מזה.  Elbow כנראה הלהקה שהכי קרובה למה שנקרא רוק קלאסי, מבלי להישמע סבנטיז. הכי הם נשמעים כמו היורשים החוקיים של פיטר גבריאל. אלבו עושים אלבומים לנצח, ומהו הנצח לעומת כמה ימים בחיים שלכם.

אוקרביל ריבר - חדש !

אוקרביל ריבר בשיר חדש ואדיר Wake and Be Fine. הייתי בהופעה שלהם שהיתה שנה שעברה בארץ. זו אולי ההופעה הכי טובה שהיית בה בחיים שלי ושלא נהנייתי - לא הכרתי מספקי טוב את השירים' וגם הסגנון שלהם לספר סיפור ולמשוך את השירים כל-כך הרבה, מקשה עליי. אבל השיר הזה, כאמור, טוב.

יש הרבה שירים חדשים שמסתובבים בחוץ ואני לא חושב שהם מספיק פרימיום להתפרסם כאן, אבל בכל זאת שווה לציין, ואם בא לכם לבדוק אז, הנה:
Broken Bells - Windows
Unkle Ft. Nick Cave - Money and Run
The Pains of Being Pure at Heart - Belong
TV on The Radio - Caffeinated Consciousness

גרפיטי פיצוץ !

הקליפ הזה הוא מחווה לאמן הגרפיטי הפורטוגלי, אלכסנדר פרטו, שלאחרונה פיתח טכניקה של גרפיטי באמצעות פיצוץ הטיח. הצילומים בהילוך איטי עם השיר הזה מהפנטים. יש המון תמונות של היצירות שלו כאן. אפרופו טיח, זה מה שאני עושה בחיים שלי. היית שותף להקמת הדבר הזה, אני מאד גאה בכך. כשאתה קם כל יום בבוקר ומרגיש שאתה חלק מדבר שהוא יותר גדול מעצמך, אין דבר נפלא מזה.

Orelha Negra - M.I.R.I.A.M. X Vhils aka Alexandre Farto from Vhils on Vimeo.

כל הטראש המזרחי הזה

הכותרת של הפוסט הזה היא בעצם פראפרזה על המשפט "כל הג'אז הזה". מאז שחר ההיסטוריה של המוסיקה הפופולרית, כשמוסיקת הג'אז היתה עדין סווינג שנועד לריקודים, נשמעה ביקורת על חוסר איכות, ועל רמה ירודה של מוסיקת העמך, שנקראה בשל כך: מוסיקת פופ.  הביקורת הארסית שנשמעה לאחרונה ע"י יהורם גאון על המוסיקה המזרחית העכשווית, מעוררת מחדש את הנושא הישן הזה. אני חושב שכולם יסכימו שהמוסיקה המזרחית החדשה היא "טראש", קצת קשה לכולנו לקבל את המילה "זבל" כי היא בוטה מידי, אבל השפה העברית קצת מוגבלת, ויהורם גאון כנראה פחות מתחבר לסלנג אנגלי, וכך יצא שלא לגמריי הבינו אותו. אני לא מקשיב למוסיקה מזרחית מרצון מאז גיל 7, אבל כאזרח מרצון במדינה הזאת, אני לא יכול להתעלם ממנה, לגמריי. יש במוסיקה המזרחית לפחות כמה ניסים (ואני לא מגזים) שמצדיקים, ומשבחים את קיומה. המוסיקה המזרחית מקרבת אותנו למרחב הערבי שבו אנו חיים, היא מקרבת בינינו, בין העדות השונות והמוצאים השונים, והיא גם מקשרת אותנו למקורות היהודים שלנו, לניגונים הספרדים, ולתפילות היהודיות באשר הן. יש צדק, ואפילו יופי בכך, שבסופו של דבר, המוסיקה הזו הפכה לזרם מוביל במוסיקה הישראלית. קצת חבל שהרוק הישראלי נדחק לשוליים, אבל אני חושב שמוסיקת הרוק תחזור למיינסטרים כשיהיו מוסיקאים מספיק חזקים שיעשו את זה, או כמו שחמי רודנר אמר, על איפה הילד: " אנחנו רצינו להיות הלהקה של המדינה", בינתיים אני לא רואה להקה אחרת שרוצה בזה, ולכן זה לא קורה.

הזמר המזרחי החדש הוא פופ ירוד, שעושה שימוש בלחנים פשוטים, ובמילים נבובות, יש בו גם שירים שיותר מתאמצים, אבל אי-אפשר להשוות את "המוסיקה הים-תיכונית" של ימינו לצלילי הכרם, לצלילי העוד, לזהר ארגוב. אי-אפשר להשוות את האיכות של "בלבלי אותו" לנסיונות של אבנר גאדסי לעשות בלוז מזרחי, לשילוב של רוק ומוסיקה מזרחית של אהוד בנאי -האלבום "קרוב" שלו הוא אחד האלבומים החשובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית, והוא גם אחד האהובים עליי אי-פעם. אי-אפשר להשוות את משה פרץ, לשילובים של מוסיקה מזרחית שעושה ברי סחרוב, ובטח לא למה שעושה הברירה הטבעית. גם יהורם גאון בכבודו, עוד בקזבלן היה אחד הראשונים שהכניס צליל "ספרדי", למוסיקה הישראלית. ועוד לא ציינתי את שושנה דאמרי, מאיר אריאל, יהודה פוליקר, אפילו האריס סאן היה  גאון ! אבל קובי פרץ? בחיי שטראש.

בשביל השוואה, כמה דוגמאות למוסיקה מזרחית פרימיום (שאני מאד אוהב):
צלילי העוד - סורו
צלילי הכרם - אני גדליה
אביהו מדינה - יעקב התמים (אל תירא ישראל
אריס סאן - ערב ערב (זוג ופרד)
אבנר גאדסי - נפרדנו כך

וגם פעם היה טראש מזרחי: איתן מסורי - חפלה

נבדק ונמצא פרימיום: אפלה מאירה

זה בכוונה בשחור-לבן

אוטוטו פורים, ובפורים תקבלו מנה הגונה של קליפים הומוריסטים וצבעונים שיעשו לכם שמח לחג, אבל בינתיים הצטברו שירים פרימיום ששיגעו אותי השבוע. האוירה יותר אפלה, או לפחות שחורה לבנה:

1. להקת The Raveonettes היו כאן כבר בבלוג, הם צמד דני שעושה שוגייזינג, והשיר בקליפ למעלה Recharge & Revolt הדליק אותי. גם אחרי 10 האזנות לא הצלחתי למצוא פזמון, אבל זה לא משנה. אולי אפילו להיפך

2. עדין בסקנדינביה, שיר חדש ומעולה ל- Fever Ray מתוך פסקול לסרט Red Riding Hood, השיר נקרא The Wolf איך לא?

3.עוד באותה אוירה, Tying Tiffany בשיר Show me what you got. מזכיר את קריסטל קסלס.



4. הקליפ החדש של דירהוף הוא מספיק אפל וקודר ולפחות מפוצץ ראשים ומשפריץ את כל המחשבות שלהן.



5. גילית את אמריקה שסקס מוכר. אבל לא רק אני גיליתי, בזמן האחרון יש כל מיני קליפים עם רמזים מיניים עדינים. אני חושב שכשזה נעשה בטוב טעם, אז אין בכך שום דבר רע. להיפך, המודל של סקס מועדן שנראה מבוסס על אהבה, עדיף על כל האופציות האחרות שהאינטרנט מאפשר. השיר הזה נשמע כמו שזירו-7 היו עושים דאב סטפ, והוא בכלל ישראלי - ממש יפה.

J.Viewz - Oh, Something's Quiet (feat Kelli Scarr)

נישוקים חיבוקים וקרציות ...

Robin Pecknold - סולן הפליט פוקסס

בקרוב מאד יוציאו הפליט פוקסס אלבום חדש (שיר אחד מתוכו נשמע כאן לאחרונה). בינתיים הסולן Robin Pecknold הוציא EP עם שלושה שירים שמנוגנים רק בגיטרה. באחד מהם מתארח Ed Droste מהגריזלי בר (ועושה קולות רקע). יואב קוטנר אמר פעם על שירים כאלה שכתב פול סיימון, שזה מאד חשוב לכתוב אותם. אני לא יודע אם זה מאד חשוב, אבל זה בהחלט מאד יפה, ומתאים ביותר ליום חורף שכזה.

Robin Pecknold tracks by One Thirty BPM

Prince - גאון בפעולה

אבות המזון של הבלוג הזה הם: החיפושיות, מוריסי, דיויד בואי, פרינס, פיקסיז, הבוס, פול סיימון. מכולם, אני מרגיש תמיד צורך להסביר את גדולתו של פרינס. אז בזכות איתן טובי הגעתי ל-DVD מלא, שגם אתם יכולים לצפות בו, על השנים הגדולות של פרינס. קטע גאונות קטן שמדברים עליו בסרט: מהשיר When Doves Cry הוא הוריד ברגע האחרון את הבס ליין, והשאר היסטוריה.
בזמן שפרינס היה בשיאו, היתה מוסיקה שחורה והיה פרינס. אף-אחד לא חשב כמוהו, ניגן כמוהו ועשה מוסיקה שדומה למה שהוא עשה. ההשפעות שלו מליטל ר'יצארד ועד ג'ימי הנדריקס לא מאפילים על היכולת המופלאה שלו לשלב פאנק, פופ ורוק ביחד.
ולמטה אפשר לראות אותו מבצע יחד עם סטיווי וונדר בהופעה שהתקיימה בפריס שנה שעברה, את השיר Superstition - גדול !

ואם אשה תהיה נשיאת ארצות-הברית, כמה היא תרוויח?

מי שחי מספיק שנים על הארץ הזאת (הכדור/ישראל) , יכול להעיד שבכל תקופה ישנה תחושה מסולפת שאנחנו חיים בתקופה נורמלית, אפילו הייתי אומר בתקופה מתקדמת. לפני חמישים שנה אבא שלי ראה את אחיו הגדול חוזר מהצבא עם רדיו טרנזיסטור ביד - כולה טרנזיסטור חורק, לא אייפוד, אפילו לא ווקמן - אבל לעומת הרדיו שפורפרות שהיה אז, זו היתה המצאת המאה
התחושה המסולפת הזאת נכונה גם לגבי מעמד האישה. בכל דור יש לנו הרגשה שהנשים חופשיות ושולטות בנו ובמצב, ושיש להן אלף זכויות, ובכלל: הכל תלוי רק בהן. יש לנו גם דוגמאות של נשים מצליחות בעולם העיסקי והפוליטי, לדוגמא: מנכ"ל בנק לאומי, גליה מאור,נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, ובל נשכח את ציפי ליבני, והמכשפה שלה: דליה איציק. התחושה היא שיש שיוויון ,שהכל פתוח ושהשמים הם הגבול. דרך-אגב, אני מכיר מישהי שעובדת עם גליה מאור מקרוב, והיא אומרת שיש לה אינטליגנציה ריגשית מעולה - תכונה שהיא "נשית" בעיקרה  ואשר מוכרת, כיום, כיתרון בולט למנהל.
העניין הוא שרוב הנשים לא רוצות להיות גליה מאור, וגם לא דורית בייניש, וגם לא חברות כנסת, ולא מנהלות ולא ראש ממשלה. זה עדין לא אומר שהן צריכות להרוויח פחות !  נשים רוצות לעבוד בתחומים שבאופן טבעי אנחנו מחשיבים כחשובים ביותר עבורנו ועבור ילידנו, ואני לא מתכוון לדיילות. נשים רוצות לעבוד בחינוך, בבריאות וברווחה. הן בוחרות בכך, כי אלה מקצועות שהבהן הן יכולות להביא לידיי ביטוי טוב יותר את התכונות הנשיות. הן בוחרות בכך, כי בדרך-כלל זה יותר נוח לגדל כך ילדים (שהם גם של הגברים), ולקיים חיי משפחה. אפשר לטעון שאם נשים בוחרות מקצועות עם משכורות נמוכות, אז שלא תבואנה בטענות, אבל המצב הוא שבכל מקצוע שבו נשים בוחרות, אז גם המשכורות צונחות.  עובדה היא ששכר המורים, העובדים הסוצאילים והאחיות בארץ נמוך ביותר, ועובדה שרוב המורים, העובדים הסוצאילים והאחיות הן נשים.  אמא שלי עבדה כמטפלת בנעמת, כיוון שמהשכורות כל-כך מגוחכות, והמאמץ כל-כך רב, יש מחסור בידיים מטפלות, וכשאימי פרשה לפנסיה, מאד-מאד רצו שהיא תמשיך לעבוד, אבל היא סרבה - כבר לא יכלה עוד. גם מנקות, מלצריות וקופאיות מרוויחות מעט, והשאלה היא למה?

במקצועות גבריים מסורתים , כמו: נגרים, קצבים, מצילים ואפילו עובדי תברואה המשכורות הולכות וגדלות. במקצועות "גברים" , שבהם המשכורות הולכות ויורדות, גברים ישראלים לא מוכנים לעבוד יותר. מקצועות אלה עברו לידיים זרות - בחקלאות, בבניין ואפילו במסעדות אין יותר גברים ישראלים. ללא שום קשר להכשרה הנדרשת, או להשכלה, המצב הוא שאנחנו מוכנים לשלם יותר למקצועות "גברים". כדי להצדיק את מעשינו, אנחנו בעצם אומרים שאילו רק הנשים ישנו את תחום עיסוקיהן, יושג השיויון המיוחל. הנורמה היא שנשים פשוט מקבלות פחות שכר. זה לא שהן מוכנות לכך, זה לא שהן מסכימות לכך, זה פשוט המצב, וצריך לשנות אותו. ואם בכל זאת אשה תהיה נשיאת ארצות הברית, כמה היא תרוויח?

The National

בהזדמנות זו אני רוצה לציין את הבלוג "הכצעקתה". זה בלוג שנותן ביטוי לתחושות של נשים/בנות אשר מוטרדות מינית או מאויימות מינית (לפעמים במבט, לפעמים ברמיזות לגיטימיות, אבל פוגעות). ברוב המקרים, גם אם לא מדובר בהטרדה מינית במובן המשפטי של המילה, אפשר להבין את הכותבות, ולהזדהות איתן. יותר מכך, אני חושב שחוק ההטרדות המיניות, עם כל החשיבות שלו, הוא לא תחליף לביקורת חברתית על התנהגויות נלוזות. כשהייתי ילד בכל מקום שאליו הייתי הולך היה חשש לפרץ אלימות בלתי מבוקר. בקולנוע הפושטקים היו מגלגלים בקבוקים, והסבירות למכות היתה 90%, זה השתנה לא בגלל חוקים - כי גם אז היה אסור ללכת מכות ברחוב - זה השתנה בזכות דיבורים, מודעות ושינוי דפוסי התנהגות.
ועוד דבר קטן: אני שונא את זה ששינו את יום האם והפכו אותו ליום המשפחה. נשים הן אימהות, ואימהות הן ההורה היותר דומיננטי. אני לא חושב שצריך לשנות את זה, ומגיע להן מעט הכרת תודה על כל האהבה שהן נותנות, אם לא שכר.

ארקטיק מאנקיז - חדש !

Arctic Monkeys - Brick By Brick

שיר חדש של הארקטיק מאנקיז לקראת אלבומם הרביעי. בהתחלה תראו את הוניל מתנגן, אח"כ אותם על רקע שקיעה בים, וגם קצת תמונות על איך עושים תקליט. אל תצפו למצוא לבנים או משהו כזה. זה מה שיפה בסינגלים: השיר הזה כחלק מאלבום, היה יכול קצת להיעלם, אבל כשנותנים לו את הכבוד, ומתרכזים, אז מוצאים בו את כל הפינות הנחמדות, למרות שהם לא אומרים יותר מידי חוץ מ"בריק ביי בריק", ו- "איי וונט טו רוק אנ רול".

קרן אן - בשיק ישראלי

בבלוג "על הספה" פורסם לא מזמן מאמר על מחקר שמוכיח (נו בקיצור) שאנשים מרגישים תחושת שובע גדולה יותר, אם הם טורחים ומכינים את האוכל בעצמם. חלק מתהליך ההשמנה שעובר על המערב נובע מכך שהאוכל מגיע יותר מידי מוכן עד לפה. תמיד חשבנו שהבעיה היא בעיבוד החומרים, ובעודף סוכר, שומן ונתרן - וזה נכון - אבל מעבר לכך, עצם העניין של להמתין לאוכל, להכין אותו, ולייצר חווית אכילה מלאה יותר - מוריד בקלוריות. במילים פשוטות: לאכול לאט, ולהזדיין בסבלנות - זה משתלם.

אני, כמובן, מיד עשיתי את ההקשר המובן למוסיקה. אין ספק שבעבר כשהייתי חוסך לירה ללירה לקנות תקליט, ומחכה לכך במשך שבועות, ואז גם צריך לבחור בין כמה, העשיר את החוויה. מצד שני, תמיד השלמנו חוסרים בצורה אחרת: היינו מחליפים תקליטים, מקליטים אותם על קסטות, ומה לא? אני זוכר שהייתי מקליט מהרדיו שירים שרק יצאו לאויר, ומאזין להם באובססיה במשך יומיים, ואז כשכולם היו מתחילים רק להכיר את השיר, הוא כבר ממש נמאס לי.

אני נזכר בכל זה בהקשר של האלבום החדש של קרן אן, בגלל שבהאזנה ראשונה לאלבום, כשהיו לי עוד 4 אלבומים בתור להקשיב להם, הרגשתי תחושה של ריקנות. הנחתי לאלבום יומיים, ואז קראתי את הראיון שעשה לה גל אוחובסקי בטיימאאוט, ואח"כ כשחזרתי מעושר בידע להאזין, הוא נשמע לי הרבה יותר טוב.

אז ככה, קרן אן היא ישראלית שגרה מגיל 13 יחד עם הוריה בצרפת. היא מוציאה עכשיו את אלבומה החמישי, לאחר הפסקה של 4 שנים, והיא מאד מצליחה בצרפת וגם אצלנו, למרות שהיא שרה בכלל באנגלית. לאחרונה היא עברה לגור בישראל עם חברה הישראלי בתל-אביב, ולדעתי זה אחלה. מבחינה מוסיקלית אן עושה שירי פופ די פשוטים, אבל עם דגש על טאצ' בהפקה, שמוציא את זה כמו ציור אבסטרקטי על בד קאנבס בצבעים רכים. אני לא יכול להגיד שאני אוהב את 101 בכל זמן שהוא. יום שישי בצהרים, או יום שבת בצהרים זה זמן נפלא שבו האלבום נשמע ממש טוב. אהבתי במיוחד את All The Beautiful  Girls. מעניין במיוחד הסיפור על שיר הנושא, שנכתב בעקבות ביקורה בטאייוון, במסגרת סיבוב ההופעות שלה. שם היא עלתה להשקיף על הנוף ממגדל טאפה  בן 101 קומות. בעקבות הביקור היא החליטה לכתוב שיר שסופר מ-101 לאחד ולכל מספר היא אימצה אסוציציה מתאימה. זה מסתיים באחד מי יודע. כל האלבום מוקדש לאביה שנפטר לאחרונה. היא עושה יוגה ורצה מרתון. עוד משהו שחסר לכם לדעת ? יש רגעים שהיא נשמעת כמו סוג של לאונרד כהן.

Keren Ann - All The Beautiful Girls

נבדק ונמצא פרימיום: תלוי מזג-אויר

עמק השלום וכל מה שאתם מפסידים בחוץ

במוסיקה אין תחזית שבועית, מקסימום אפשר לעשות סיכום של מה שעבר באותו שבוע, אבל בדיעבד אפשר להרגיש שמה שארע, משתנה כמו מזג- האויר. השבוע היה ברדיו פרימיום להמונים סיכום של כל האלבומים-פרימיום של פברואר וגם פוסט על ההבדל בין מוסיקה לועזית לעברית.  בגזרת האלבומים החדשים שיצאו להאזנה השבוע, די התאכזבתי מ"נוח והלויתן", ובמיוחד התאכזבתי מ- REM (בכל זאת יש בו שיר אחד סביר - קיפצו לשמוע). אם לא אלבומים חדשים, אז יש שירים חדשים פרימיום לשמוע !  הפעם בנבדק ונמצא פרימיום פלייליסט עם קופסת להיטים אינדית לוהטת של שירים חדשים-חדשים, שאם להודות על האמת - כל שיר בנפרד לא כזה פיצוץ, כמו המקבץ של כולם ביחד (שהוא כן פיצוץ!)- נסו ותווכחו:

בזמן האחרון חזרתי לרכב על אופנים בשטח. מי שגר למרגלות עמק השלום ואין לו אופניי הרים משול למי שגר לרגליי האלפים ואין לו מחלקיים או סנובורד לסקי. בשישי שעבר רכבנו מעמק השלום לנחל תנינים, גבעת הרקפות, נחל שלף, הר חורשן, נחל דליה, חזרנו דרך שדות האירוסים שבאזור נחל עין-תות והביתה. כל השדות מוריקים ופורחים (אפילו בנגב), וחשבתי לעצמי שזה כנראה הדבר שאני הכי אוהב לעשות בחיים, אבל אז נזכרתי שאני הכי אוהב מוסיקה, והכי אוהב לרקוד עם הילדים שלי בסלון. לכבוד זאת הפעם בנבדק ונמצא פרימיום הקליפים יהיו עם נופים, ומזג-אויר מתחלף כדי שתוכלו להיות גם בבית וגם לראות את הבחוץ מפנים. רק שבקליפים האלה אין כל-כך אביב, אז בכל זאת אולי כדאי לצאת מהבית:

Walkmen - While I Shovel the Snow

The Walkmen - "Orange Sunday" (Lisbon B-side)

Jonathan Jeremiah - Happiness

L'Altra - Nothing Can Tear It Apart

נישוקים, חיבוקים וקרציות !