קריסטל קאסלס ורוברט סמית' - חדש !

רוברט סמית' מהקיור שר יחד עם הקריסטל קסלס שיר ישן משנת 1984 של להקת גלאם-פופ אלמונית מקנדה, שנקראיית Platinum Blond . לכאורה, זה מעורר כל-כך הרבה ציפיות שאמורות להתנפץ ברגע שתלחצו פליי. בכל זאת קריסטל קסלס עם רוברט סמית' ! ביחד ! רק להתאכזב אפשר מזה. אבל זה טוב מאד. השילוב בין הקול של רוברט סמית' העיבוד של קריסטל קאסלס והשיר הדי חביב הזה, מצליח. אם תקשיבו למקור תבינו קצת יותר את סוד הקסם של רוברט סמית'.

Crystal Castles ft. Robert Smith -Not In Love

חיפה - מדינת עולם שלישי

המאמר הזה נכתב כמה ימים לפני הדליקה:

בילדותי ובנעוריי גדלתי במרכז, באחת הערים שליד תל-אביב, שם חונכתי ובה עוצבה תפיסת עולמי. בצבא שירתתי בדרום, את לימודיי עשיתי בחיפה. אח"כ עברתי לאחד הישובים בגליל התחתון, ומאז אני גר ליד עמק השלום. בזמן האחרון אני עובד בירושלים ולמדתי להכיר אותה מקרוב. פתאום התחוור לי שמה שכולם אומרים באמת נכון, ושיש לנו כאן כמה מדינות: מדינת ירושלים הקדושה והלאומית, שהיא ההיפך הגמור ממדינת תל-אביב החילונית והשמאלנית. אפילו הטופוגרפיה שלהם שונה: ירושלים יושבת על הר, ותל-אביב במישור. ירושלים יושבת בלב הסכסוך וסובלת מכל העולמות, ותל-אביב קרובה לים כחול, אך רחוקה מכל קו ירוק. רק חיפה המנומנת היא מדינת עולם שלישי. היא המקום המשעמם נורא שבו אנחנו רוצים לחיות. בחיפה חיים ערבים ויהודים בדו-קיום ולעיתים קרובות בחיים משותפים. רק בחיפה יכולה נערה לעלות על מונית הנהוגה על-ידי נהג ערבי מבלי לחשוש. בחיפה יש גם חרדים ודתים, אך מעולם אף אחד לא שמע על מאבקים שלהם כמו בכביש בר-אילן. יש בה אפילו כמה כבישים שחסומים בשבת, וכדי לסדר את התנועה אחד מעורקי התנועה המרכזים בעיר הופך מכביש חד סיטרי לכביש דו-סיטרי בשבת. זה היה יכול לבלבל את הנהגים, אנשים יכלו להתקומם, אבל בחיפה זה עובר בשקט יעיל וללא שום כותרות. מצד שני בחיפה יש תחבורה בשבת, וזו אחת הגאוות של העיר הזאת .

חיפה היא ארץ אחרת, היא חילונית אך לא דווקנית. יש בה בילויים, ומועדונים, הצגות ומסעדות- הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. יש בה מרכזי פיתוח בקנה מידה עולמיים, וקמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות והטכניון. אבל היא לא תל-אביב, היא מדינה עובדת, ואין בה פקקים ביום שלישי בשלוש לפנות בוקר. חיפה היא כל מה שישראל רוצה להיות, אבל לא יכולה מעודף אמביציה ובגלל מסורות אחרות. הנוף של חיפה מרהיב: הנמל, המפרץ והים נראים מהכרמל כמו בתמונות. לנוף מאד דומה, לזה של נאפולי, אומרים באיטליה: "לראות את נאפולי ולמות". על אותו משקל, אפשר לומר: "לראות את חיפה ולחיות". כך אנחנו צריכים לחיות. רק בלי כל הזיהום הזה שבמפרץ - באמת שהגיע הזמן לפנותו.

מתנגן לי בראש השיר "חיפה, חיפה עיר עם עתיד", אולי השיר הכי פחות מאוס של הכותב יהונתן גפן והזמר והמלחין דיויד ברוזה. בכדי לא להמאיס אותו, אני לא אשמיע אותו עכשיו, אלא שיר של להקת חיל הים.

חיפה חיפה - מלים: דן אלמגור. לחן: בני נגרי.

קאט קופי

שיר חדש לקאט קופי. הקשבתי. ואז רציתי להקשיב שוב, ועוד פעם, כי זה לא בדיוק ברור מה יש כאן בכלל שמושך, חוץ מזה שזה מזכיר משהו של פליטווד מק. ועוד פעם..

Cut Copy - "Take Me Over" (Radio Edit) Premiere by modularpeople

תעירו אותי ביום ראשון

הקופיף הזה שבתמונה אינו שייך למאנקיז וגם ללא לגורילז ואפילו לא לאואזיס, אלא ללהקת The View. להקה סקוטית עם קצת מבטא, והעיקר שהשיר הזה Sunday לא מפסיק להתנגן לי בראש. אמיר אשר שם לב שזה מאד מזכיר את Enola Gay של OMD. רק שפה זה עם גיטרות. דומה אך נשמע אחרת לגמריי. כמובן שיום ראשון לסקוטים הוא יום מנוחה, ולנו זה יום עבודה מבאס [לי לא - יש לי נחיתה מאד רכה בתחילת השבוע], אבל השיר הזה יעשה לכם את היום.

The View - Sunday

בנות רעות

GIRLS // Carolina by TheArtOf...

החטאים שלי: אסלות

בכ"ט בנובמבר העיתונים היו יותר נקיים

אסלות

רק קראתי עיתונים
לא לא לא עיתונים
רק קראתי.
לקחתי עט והפכתי
כאילו הדיו הוא דמעות
והניר הוא ניר טואלט,
ושלחתי לתוך אסלות.
אסלות של אמת
אסלות של משאלות
אסלות בבקשה
אסלות כה מתוקות
ניירות של אמת
ניירות של פתרון
ניירות של קיום
ניירות ברורים - יסודות ההגיון
שלחנו אליכן בנאמנות אסלות
פחות או יותר
את כל הסודות

השיר הזה נכתב די מזמן אבל נראה לי שהוא מתקשר מאד למה שקורה היום בתקשורת. ואם יורשה לי, אני רוצה לומר שהדוקטורית עושה שירות דב לכל נפגעות התקיפה המינית, וחבל מאד שהן לא מבינות זאת. מי שמתהולל בשלישיות, ואז נזכר פתאום אחריי שנתיים, בעיתוי פוליטי מושלם, שתקפו אותו, ועוד מצהיר שהוא ממנף את הנושא, לא יכול להישמע, או להיראות טוב. לא מדובר בילדה תמימה בת 12. גם מתאור המקרה שלה, זה נשמע חד פעמי. "גהר" עליה, אמרה "לא", ונגמר. אני מניח שהיו לו סיבות די טובות לחשוב שהוא יכול לנסות לשכב איתה. אני מבין שהיא לא הסכימה לשכב איתו, אך היו לה מערכות יחסים כאלה בהסכמה עם גורמים אחרים. אז איתו היא לא רצתה. לא צריך. אני מבין מהעיתונים שבשנתיים שעברו מהאירוע ההוא, הוא לא הטריד אותה. ואת מה שאני עוד חושב עליה (מילה שמתחילה באות שהשביעית), אני לא אכתוב פה. מספיק שאומר שהכל מריח כמו מניפולציה על חשבוננו.

לגבי המשטרה שלנו ומוסדות השלטון: אף-אחד לא יוצא מזה טוב. גם כך אנחנו חושבים כבר שנים שאין צדק כאן, ואת זה אפשר לשאול כל עורך דין. ואסיים בבדיחה ששמעתי לפני שפורסמה הפרשה:
כשעורך דין אומר לך "כן" הוא מתכוון ל-"אולי", כשהוא אומר לך "אולי", הוא מתכוון ל-"לא" כשהוא אומר לך "לא" הוא לא עורך דין. כשליידי אומרת לך "לא" היא מתכוונת ל-"אולי" כשהיא אומרת "אולי" היא מתכוונת ל-"כן", וכשהיא אומרת "כן" היא לא ליידי.

נבדק ונמצא פרימיום - תחילת עונת הסיכומים

אני מניח שכולם יתחילו מיד בסיכומים, וגם פה מתוכננים כמה. בינתיים יש עוד דברים שמוכרחים גם בסוף נובמבר לעשות את השנה הזאת, והם מובאים לכאן רק לכבודכם:

1. הקליפ החדש והמזעזע של הקלקסונס - ראו הוזהרתם. לא בגלל שיש בזה יותר מידי סקס, אלא בגלל העיוותים באברי הגוף. זו הגירסה המפורשת לפרסומת: "כשאתה שוכב עם החברה שלך, אז אתה שוכב עם החבר של החברה שלך (איכס), ועם החברה של החבר של החברה שלך (אחלה).."

2. פעם שנייה שאני צריך מתווך בשביל להתלהב משיר של The Naked and Famous, שנשמע כמו חיקוי של MGMT. הפעם היה זה אמיר אשר, שעושה בדיוק מה שחשבתי לעשות פעם, וזה תוכנית רדיו שמסכמת את המוסיקה החדשה. בגלל שהטעם שלנו שונה יוצא שהדגשים שלו שונים לגמריי, וזה עוד הוכחה לכך שלהגיש מוסיקה זה הרבה עניין של טעם אישי, ולפעמים זה כל העניין (לפלייליסט המצויין של אמיר אשר) . בשבוע הבא יובאו כאן כמה שירים בעקבות השפעתו החיובית.




3. וואייט לייס, עושים שוגייזינג כזה, לפעמים זה מצליח להם יותר, כמו פה:

white lies - bigger than us from EL NINO on Vimeo.
4. אני מודה שהתפלאתי לשמוע ששוגייזר (גלי גונן) מחשיבה את סיניור של רוייקסופ כאחד מאלבומי השנה. המקרה הזה ישפיע על איך שסיכום השנה יראה כאן. הוידאו שווה:


That Go Röyksopp 'Senior' from Rokkit on Vimeo.
5. Sufjan Stevens Too Much - אם היה חסר לכם מימד חזותי לטירוף של האלבום החדש של סופיין סטיבנס, אז קבלו את ההשלמה הנדרשת. משהו לא פחות פסיכי מהשיר.



6. ולסיום קליפ חדש ללהקת הצ'ילוייב, אקטיב צ'יילד. אפרופו קדחת אייל שני - קליפ גם יפה וגם אופה.


שתהיה לכם פרימיום של שבת

זעם ותהילה: האלבומים הקלאסים- הסקס פיסטולס

מאמר שכתבתי ושפורסם באתר ערוץ 8, על האלבום הקלאסי של הסקס פיסטולס:

מוזיקה היא אף-פעם לא רק מוזיקה, ומוזיקה גם אף פעם לא מזיקה, גם אם נגנים אותה ברעש. יש משהו מבהיל בכך שלא רק הפאנק, אלא גם כל להקות הרוק הכבד החשובות יצאו מאנגליה: מלד זפלין ועד לאיירון מיידן. מוזיקה שממרקת את הזיוף והצביעות של עולם המציאות. כמה זעם אפשר להוציא מהממלכה הזו?
בשבוע שעבר וויליאם נסיך אנגליה התארס. זה היה כתוב בכל טורי הרכילויות וגם הופיע בכל מהדורות החדשות. המלוכה היא הדבר שמאחד שלטון עם רומנטיקה, טראש ופוליטיקה, סיפורי סבתא עם מציאות אנגלית מסובכת. המלוכה היא דבר מאד מוזר בעולם דמוקרטי, בעולם שבו השלטון נבחר ע"י העם, בעולם שבו כולם אמורים להיות שווים בפני החוק. גם אם מהפכת הפאנק לא ממש הצליחה להפיל את המוסד היקר הזה, היא לכל הפחות הצליחה להראות עד כמה הוא מגוחך. כשג'וני רוטן שר את השיר "God Save The Queen" ונעצר בשל כך, הוא אפילו לא שם לב שזה קרה בחגיגות היובל של המלכה, אלא רק אחרי שעצרו אותו ואת הסקס פיסטולס. זה סיפור כל-כך מושלם - מושלם הרבה יותר מזה המוכר לעייפה, שבו נסיך מתחתן עם נסיכה.
50 שנה אחרי הדאדאיזם, נולד הפאנק רוק, כאילו ז'אן ארפ לא היה מעולם. זה שהסקס פיסטולס היו שיכורים מידי ונרדפים מידי מכדי לשים לב בזמן אמת למהפכה שהם עשו, לא פוטר את כל השאר. איפה אנינות הטעם של האנגלים כשצריך אותה? ג'וני רוטן בטוח עד היום שכל מה שהם עשו היה מצחיק, רק שהבדיחה היא כנראה על חשבוננו. מבחינה מוזיקלית הסקס פיסטולס עשו לרוק ריסט. כל הרוק המתקדם, העיבודים הפומפוזים והיצירות הגדולות הפכו את הרוק בשנות השיבעים לנוד נפוח מידי בשביל מה שהוא מייצג, ואז באו ג'וני רוטן, גלן וסטיב וניסו לכתוב כמה שירים בזעם אירוני, וזה עשה את כל העניין. בדיעבד אין ספק שהחבורה הדי לא מפותחת הזו עשתה אומנות, ובסופו של דבר ניגנה אותה בכלל לא רע, יש טוענים שאפילו מצויין.



העיתונות הבריטית עשתה מכל הסנסציות שהם עשו מטעמים. זה די הרס להם וביטל להם הופעות, והעביר אותם מחברת תקליטים אחת לשניה. יכול להיות שאם הם היו פחות נחושים לא היה יוצא להם שום אלבום, אפילו לא אחד, ואז הכל היה נעלם ונשכח כאילו שלא היה, וכל השירים ברדיו היום היו נשמעים כמו שירים של הפינק פלוייד, ואלן פרסונס פרוג'ט או אבבא. כמעט מתבקש שאלבום הבכורה והיחיד של הסקס פיסטולס, Never Mind the Bollocks עורר סערה שהגיעה עד לבית המשפט. אפילו השם של האלבום ,שהוא למעשה ביטוי שגור בפי מעמד הפועלים באנגליה, נשמע לממסד כמאיים מידי. אבל בסופו של דבר הדמוקרטיה ניצחה, המלוכה הפסידה, וכל העולם השתנה. אחר כך הגיע הפוסט פאנק והאינדי, הכל בזכות הסקס פיסטולס שהוכיחו שאפשר להקיא בכבוד.

לסיים את השנה בטייפון

[תודה לאבי רזניק] יתרת השנה הולכת ומצטמצת לה, ואנחנו רחוקים מרחק נגיעה מעונת הסיכומים. וטוב שהעולם הגדול יתחיל כבר עם אלבומי הכריסטמס שלו, כי להאזין לאלבומים חדשים עכשיו זה קצת צפוף. בין לבין מתגלים שירים חדשים ולהקות חדשות שלא שמנו לב אליהם. למשל להקת Typhoon אשר מפורטלנד, אורגון ושאף יצא להם אלבום השנה, בשם Hunger and Thirst (שזה מתאר את המצב התמידי שלי). השיר CPR שלמעלה משגע. כל השאר, לשיפוטכם.

אדל - חדש !

כשעוברים מספיק מים בנהר אז הכל נראה אחרת. גם אדל, היא לא אותה אדל משנת 2008. אני עדין חושב שיש בה יותר אמת מאשר בדאפי, אבל הטריק של כל אחד הופך מהר מאד למוכר. הצד החיובי של המשוואה שאולי היא רק בתחילתה של קריירה מפוארת, ואז אין מה לדבר שצריך לתת לדברים אורך נשימה. השיר החדש שלה נשמע יפה, ואני מצפה לאלבום הבא.

ארקייד פייר בויז'ואל

אני לא מבין בדיוק את הקצב של ארקייד פייר. לקח להם קצת זמן עד שהגיע הקליפ הזה. כיאה לקלאסיקה ולאלבום עם משמעות הם לקחו במאי רציני שיעשה להם קליפ שיהיה שווה. ספייק ג'ונז גוייס לעניין והוא בהחלט הבין את הפרנציפ.
לסקירה של האלבום
לקטעים מהופעה מיוחדת

החטאים שלי: סתם התפרעות ריקה

סתם התפרעות ריקה

אני אהפוך אותך למפלצת גמדה
יורקת אש חמודה
אני אהפוך אותך לקרן שמש ירוקה
אני אטפס לאיזו פיסגה
רק בשביל לבעוט בכיסא
של אסקימוסי זקן שיושב ומחכה

אהבות הן סיבוב של גלגל ענק
כשיורדים ממנו אז מגיעים לתחתית
תירדי איתי לנצח
תירקי איתי לבטח
נשקי אותי במצח
סתם התפרעות ריקה
כל הזכויות שמורות

אי אפשר להכחיש שהשיר הזה מזכיר את הסיפור של דנה ספקטור, אבל הוא נכתב כמה וכמה חודשים לפני כן. שירים בד"כ עוברים דרכך כמו הקלישאה על הצינור, אתה מתחיל לכתוב מבלי להבין על מה בדיוק המילים, ואחריי זה אתה מתחיל קצת לסדר, והופ: מה? את זה אני כתבתי?

הכי מתאים לי לשים שיר ישן של ביורק. לא יודע איך עד היום לא נתתי לה במה בבלוג, ושאף פעם לא כתבתי כמה שאני אוהב אותה. אני מכיר את האלבום של שוגרקיובס, עוד כשרק יצא בשנת 1988. זה היה כשקנו לי את נגן הקומפקט דיסק הראשון. ולמטה השיר של ביורק שאני הכי אוהב- את הטאבלות, הכינורות..פרימיום אמיתי.. והקלידים שנוקפים את הזמן, זה חלום.

עוד חטאים:
האין-סוף הכי קצר, כאסח,יופי, הייתי פותר זאת בנשיקה, תהו ובבוהו, עד תום
ג'ינס של לוי, סקס מגן עדן, הצליל הבא

Bjork - Come to Me

נבדק ונמצא פרימיום: האמת היא השקר הישן

אנחנו חיים בתקופה כזו שמדברים הרבה, כותבים הרבה, יש רשתות חברתיות, יש איי-פון ועוד כל מיני סוגים של טלפון (שאני לא זוכר את שמם) שמקבלים מיילים, ובכלל שמח בפס הרחב. וכך יוצא שהאינטרנט, שהיה פעם מקום פרטי שבו כולם פיתחו אלטר-אגו ושם בדוי, הפך להיות המקום שבו כולם חושפים את עצמם עד ערווה. האמת היא השקר הישן, אבל אנחנו ממשיכים להשתמש בה, כי אין לנו משהו אחר להראות. אני רק רוצה לומר משהו קטן לפני שאנחנו מתחילים להאזין למוסיקה: "אני לא באמת מאמין למה שכתבתי כאן" (אני מקווה שהבנתם את ההומור הדק). מה שכן נשאר זה המון סקס באינטרנט, וזה עדין המקום שבו אפשר לראות הכל. אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום, סרטוני וידאו סקסים במיוחד (בטוב טעם - שום דבר גס):

1. Chromeo - Hot Mess - למעלה כרומאו, בקליפ שהוא פשוט חלום רטוב של כל גבר,כל שכן שוטר. השיר ממש לא ממש חשוב.

2.Hank & Cupcakes - Aint No Love Ft. Shane MauX - שיר רוקי נחמד יש לו קליפ ציצים עוד יותר נחמד.



3. Lykke Li -Get Some - אם כבר ציצים אז הקליפ הרישמי האמיתי של השיר הזה, יצא עכשיו והוא סקסי חריף.

4. Leather Hands - Vertical Lines, ואם כבר ציצים, אלה ממש שווים:



5. באותו עניין: אף פעם לא תהיתם כיצד מזדווגים דינוזאורים (אני יודע שעל זה אתם חולמים בלילות).

6. וכך נראיית האמת באינטרנט: מזכיר מאד ציטוט מהאלבום החדש של קניה ווסט: "פוסי ודת".

7. בטח שמעתם: שהחיפושיות התחילו למכור שירים בiTunes ובטח שמעתם שמייקל ג'קסון עלה מן הקבר להוציא אלבום חדש. ויש לו סינגל חדש Hold My Hand.

טעמתי אצל אחרים:
8. שוגייזר (גלי גונן) בפוסט טרי שכולל את להקת Luna שאהבתי.



9. פוראבר יאנג- נינה חוגגת יומהולדת שמח 65 לניל יאנג, כולל סקירה קצרה של הקריירה שלו. ואפרופו אמת ושקר: למטה פאלון עושה חיקוי לניל יאנג וברוס ספרינגסטין שמצטרף, גם לא בדיוק הוא עצמו. הקליפ מוקדש לנינה.

החיים שלי יותר מעניינים ממני: השבוע הייתי חולה ממש: חום ומיטה וכאלה, כאילו שחורף עכשיו. שכחתי כמה סטלה יש בזה. מעולם, אבל מעולם לא פיללתי לגשם, כמו בשנה הזו. ועוד פעם האמת באינטרנט: נראיית כך.

שתהיה לכם פרימיום של שבת !

לא על הסמיתס לבדה: Talk Talk

Talk Talk - Life's What You Make It

בפרקים הקודמים של "לא על הסמיתס לבדה":
Durutti Column
Cure
Aztec Camera
The Colourfield
Prefab Sprout
The Housematrins
Virgins Prunes
The Waterboys

אחת הלהקות האהובות עליי ביותר בעולם היא Talk Talk. הם התחילו כלהקת פופ-רוק בריטי בתחילת שנות השמונים היו להם להיטים כמו Today ו-Its My Life המלאים בסינטסייזרים כמו של להקת A Flock Of Seagulls. אחד הדברים היפים של שנות השמונים שהמרחק בין טראש לבין סוגה עילית לא היה כזה אדיר. ולא תאמינו, אבל כבר באמצע שנות השמונים היתה תנועת נגד הסינטיסייזרים: Color Field, Aztec Camera, Prefab Sprout, U2 וגם Talk Talk בסופו של דבר נטשו את הסינטי ודבקו ברוק האותנטי. היופי באופי של Talk Talk הוא בחוסר המושלמות שלהם. לקח לי זמן להתרגל למקצבים, לסירבול ואפילו לקול של הסולן. את התקליט The Colour of Spring השאלתי לחצי צמיתות מהשכנה שלי שרית, והייתי חורש אותו, זה האלבום שבו עשו את התפנית, התחברו לאמא טבע והביאו אותה ברוק בוגר. מהאלבום הזה יצא אחד השירים שהשפיעו על חיי ושעד היום מכבידים על כתפי, Life's What You Make It, וגם השיר למטה הוא מהאלבום הזה. באלבומים הבאים הם עברו למחוזות האקספמנטליות ועד היום Spirit Of Eden נחשב לאחד מאלבומי הדיכאון הגדולים של כל הזמנים. הקטע להם עם הפרפרים והחיות - לפני כל הגל של הרוחניקים, הירוקים והאוזון - בא בטוב ועושה רק טוב.

אמון זה דבר מאד חשוב. כוסאמקק.
Talk Talk - I Don't Believe In You

קניה מחדש

האמת היא שלא היה לי כוח להקשיב לאלבום My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קניה ווסט, כל שכן לצפות בסרט באורך 35 דקות עם שירי האלבום. אני לא מרגיש חייב להקשיב לכל מה שהוא עושה. הספיק לי הלהיט Power, לא התרשמתי מהסינגל Monster מתוכו, ושבעתי מאלבומו הקודם Heartbreak שנטחן כמו גרעיני פשתן בביתה של טבעונית. אבל בסופו של דבר התפתתי לצפות בסרט, ולמרות האינפנטיליות שבו הוא גאוני. יש בו סיפור על רומן עם ציפור פניקס נקבה, בעלת ציצים ברוכים, והוא יוצא די שמוק לדעתי, עם הרצון שלו שהאישה שלו תהיה אלוהית ומיוחדת. הצד השני של המטבע הוא שקניה ווסט חושק באישה פלקטית ולא אנושית, וזה גם כן לא משהו, אכן "פנטזיה אפלה ומעוותת". הרבה אש, תמרות עשן, זיקוקי דינור וחרטא ברטה יש בסרט הקצר הזה, אבל ברגע שבו הבלרינות רוקדות, אתה מבין שהקניה הזה בהחלט מתקשר עם האלוהות. בסופו של דבר מסתבר שמדובר באלבום כמעט מושלם, חוץ מכמה קטעים כבדים באמצע (ראו מונסטר). אמנם השימוש בגיטרות, בחצוצרות, בדאנס, בעיבודים תזמורתים, כבר אינו מהווה חידוש מיוחד בהיפ-הופ, אבל כשהוא מנוגן ביצירתיות ובמינון הנכון הוא מרגש. היום כל אלבום היפ-הופ חייב להצטייד ברשימה של אורחים לתפארת, וגם אם זה לא מהווה ערובה לאיכות זה מרתק מאד. חוץ מקיד-קודי וג'יי זי, שנדחף לכל אלבום, מתארחים כאן גם בון איוור וג'ון לג'נד שלוהט עכשיו, וכמובן המלכה ריאהנה. זה נחמד לראות את שיתופי הפעולה בין אומנים. זה נותן הרגשה של שלום עולמי (לפחות הם לא מחסלים אחד את השני). לא הבנתי את עטיפת האלבום, דווקא נראה לי שכיף להם.

Cee Lo Green

סי-לו-גרין הוא הסופגניה שאתם צריכים לפני חנוכה. הרבה יותר מזין והרבה פחות משמין. את השיר שלו Fuck You הוא כבר שר בתוכניות אירוח, כאשר במקום ה-"F Word" הוא שר "פוקס ניוז"(מצחיק). בסה"כ הוא מציע לנו דיסקו סול כייפי וזורם, שמתאים לנסיעות בכביש מהיר ופנוי בלילה (נסו ב..גרמניה). הדואט שלו יחד Lauren Bennett בשיר Love Gun חמוד ובנוי כמו תפאורה של סרט של ג'ימס בונד. Philip Bailey מלהקת "אדמה רוח ואש" מתארח ונותן לנו תזכורת לאוריינטציה הכללית. יש גם שירים באוירת סיקסטיז כמו Satisfied, ועוד קצת משחקים בהפקה, ושיר שנקרא Old Fashion בסגנון שנות החמישים, אבל בעיקרון זה נוצץ כמו כדור מראות של אולם דיסקו, שבו רוקדים נשים אלגנטיות בשמלות ערב אדומות יחד עם ג'ון טרבולטה בגירסה הדקה שלו, או יחד עם סי-לו-גרין בגירסת הסופגניה שלו. הכי אהבתי את החידוש ל -No One's Gonna Love You שהכרזתי עליו כבר בעבר כשיר האהבה הכי יפה לדעתי בעולם.

פורטוגל האיש

עוד שיר ללהקת Portugal The Man. מתוך האלבום American Ghetto וגם שיר השבוע שלהם. אהבתי גם את People Say.

החטאים שלי: האין-סוף הכי קצר

האין-סוף הכי קצר

הפחדים שלי מובילים אותי לאין-סוף הכי קצר
הפחדים שלי יותר קצרים
אז האין-סוף הקצר יוביל אותי לאבדון
שחור לא זוהר
פשוט שחור
אם יש לך סיבה אל תפחד
אם יש לך סיבה אל תפחדי
אני לא אזכור
אני לא אדע
אני יותר מידי - את חידה
אף כדור, אדם או אלוהים כבר לא יצילו אותי
או אותה
כל הזכויות שמורות

מיכל ניב היא אחת ממגישות הרדיו, ומעורכות המוסיקה, שאהבתי ושהשפיעו עליי. היא היתה אישיות מאד בולטת, סמל לדור, שבסופו של דבר התאבדה. היתה לה תוכנית רדיו בשם הפסקת עשר, היתה תקופה שהיא שודרה ביום ותקופה שבלילה. היא ניגנה מוסיקה אלטרנטיבית וידועה בכך שלצורך העריכה של כל תוכנית היא בילתה שעות בתקליטיה. "יגאל שתיים" נזכר בה לפתע פתאום וערך גם פלייליסט של שירים שמזכירים לו אותה (יש דוגמא טובה למטה, וזו הזדמנות נוספת להבין מה באמת ניגנו בשנות השמונים). השיר למעלה הוא שלי והוא נכתב באותה תקופה.

נבדק ונמצא פרימיום: לקרוא זה סקס אחר

השבוע היו ברדיו פרימיום להמונים, המון דברים: שני קליפים חדשים ומאמרים על אלבום חדש של בראין אינו, אלבום חדש-ישן של ברוס ספרינגסטין ואפילו פוסט על על U2 במסגרת הסידרה: "האלבומים הקלאסים", ועכשיו למשהו שונה לגמריי:

1. דיגיטלזם בקליף לשיר חדש- בליץ !!!

2. כמעט מיליון וחצי איש כבר צפו בתוך כשבוע בקליפ הזה של שלגיה ושבעת גמדים




3. פטריק וולף, ששר קאברטי על איך שהזמן עף.


Patrick Wolf - Time of My Life

4. טעמתי אצל אחרים: קשה לי לומר שלתקשר עם אנשים דרך המחשב, זה ממש דומה כמו לחבק אותם במציאות. ובכל זאת, יש אנשים שכל יום שעובר אני אוהב אותם יותר, למרות שלא ראיתי אותם מעולם, או רק פעם אחת, כמו למשל, אביעד מהאייפוד רעב. השבוע הוא מביא לנו סגנון מוסיקלי חדש, Witch House, שהוא האח החורג והמופרע-ביזארי-גותי של הצ'ילוייב. עם שמות של להקות בטקסטורות ליתוגרפיות OoOO twYlYZoNe, ///▲▲▲\\\ ,ℑ⊇≥◊≤⊆ℜ. שמשגעות את היוניקוד לדוגמא:

▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡

MATER SUSPIRIA VISION Ritualz of the Crack Witches (2010) Uncut

5. החיים שלי יותר מעניינים ממני: אתמול הייתי בהופעה של חמי רודנר, וביקרתי לראשונה בחיי בשוק מחנה יהודה בירושלים. שוק זה תמיד ארץ אחרת, ולאחר שראיתי את שוק מחנה יהודה בכל-כך הרבה כתבות טלוויזיה, הייתי מוכרח פעם אחת לבקר. הלכתי לאכול ב"פסטה בסטה" בירה ופטוצ'יני סלומון. פגשתי שם בחור צעיר, בן 25, שעובד כדייל באל-על (לא נראה הומו). אבא שלו היה היפי בארה"ב והתחתן רק בגיל 52. גם בארה"ב מעולם לא ביקרתי. ממול ראיתי במסעדת פיש אנד צ'יפס הומלס (שפעם אולי היו קוראים לו ביטניק) שותה ליטר בירה, על ראשו כובע בוקרים, והוא עטוי זקן ארוך ובלתי מטופח. סלברטיז מוכרים בשוק מחנה יהודה, את כל הפנים אתם מכירים מראינות שעושים לפני כל בחירות. הלכתי לשוק מחנה יהודה בידיעה שאני הולך לתייר, בקילומטר שהלכתי שמעתי לפחות 5 שפות, וכולם נראו כמו פרוטרטים שאפשר לצייר, כל פרצוף הוא משהו מיוחד ואחר. הסטריאוטיפים נדבקים שם כל-כך מהר: החרדים נראים שמנים, הסטודנטים מבצלאל שאכלו לידי נראו היפסטרים, האתיופים נראים מדוכאים, העובדים הזרים נראים זרים, המלצר נראה מלצר, והכוסיות נראות תיירות בלונדיניות מטומטמות. בכל חנות השגחת בד"ץ ונימה אישית: הבורקס של סמי, הקבב של חזי...הקינוח לימוצ'לו היה טוב. בדרך חשבתי לעצמי, הנה אני חי בסרט, ואני ללא ספק הגיבור, למה זה תמיד יותר טוב כשמישהו אחר מספר את זה? התשובה היא, כנראה, שאנחנו אוהבים להיכנס לראש של מישהו אחר. להרגיש בחליפת חלל ועור של אחרים, לראות איך אפשר עוד לחוות דברים, ולהעצים... אם המחשבה היא האוננות החדשה, כמו שיאיר גוטליב אומר, אז לקרוא זה סקס אחר.

בערב הייתי בהופעה של חמי רודנר שמופיע עם ערך וייץ המלך, שניגן כל-כך טוב בגיטרה החשמלית. עד ההופעה הזו לא שמתי לב עד כמה חמי רודנר שר טוב, ועד כמה יש לו קול גדול. קול שיכול לעלות למעלה בטונים, וגם יכול לשאוג. ואחרי שהזכרתי את ערן וייץ אז אומר שחמי רודנר הוא רולינגסטונס ישראלי באיש אחד. שילוב של מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארד. האיש שהתחיל עם להקת רוק אינדי בשם "איפה הילד? (באמשך)", מנגן בעיקר בלוז. היה ערב של "שירי עם" (כמו שהוא אומר), מיטב הלהיטים, והיה מאד כיף. אהבתי מאד את זה שהוא נותן כבוד לעברית, אחרי ששר בהדרך שיר של הביטלס, ואת זיגי סטארדסט, הוא שר לסיום את "כנרת שלי" של רחל, ללא כל ליווי. בימים אלה שיש להקות צעירות ששרות באנגלית, אני מציע להן ללכת לראות את חמי רודנר כדי להבין עוצמות מהן. את גאולה אתם בוודאי מכירים, אבל הכי מתאים לי זה מלנכוליה אהובתי, וכמו שאמר חמי כששרנו כולם יחד איתו "את הרי אשיתי האמיתית": יש כאן מצב של פוליגמיה. המשך יבוא מחר.

שתהיה לכם שבת פרימוס (שילוב של פרימיום ומוס) !

האלבומים הקלאסים: הגם אתה U2 ?

פורסם באתר של ערוץ 8 לקראת הקרנת הסרט הנהדר על האלבום ג'ושוע טרי מתוך הסידרה "האלבומים הקלאסים":

בשנת 1986 נכנסו 6 גברים לוילה, עזבו את העולם המוזיקלי שקיים בחוץ והמציאו עולם מוזיקלי חדש. האייטיז עוד לא עזבו אותנו וכנראה שאף פעם לא יעזבו אותנו לגמרי, עשור שבו נולדו האינדי וההיפ-הופ, עשור שבו הפיקסז ניסחו מחדש את רוק הגיטרות, עשור שבו יו-2 עיצבה את הסאונד של כל להקות הרוק, לא עוזב כל-כך מהר. בשנת 1986 שלטו במצעדים בעיקר הסינתיסייזרים של הניו-וייב. באותו הזמן יו-2 ומהמפיקים דניאל לנואה ובראיין אינו, הלכו לעשות אלבום שמתחבר אל נופי המדבריות של אמריקה, אל הפולק, הבלוז הקאנטרי והגוספל.
פעמים רבות משווים הפקה של אלבום מוזיקה לצילום של סרט קולנוע. ההבדל הוא שלאלבום הזה לא היה תסריט ברור, ולא היתה נוסחא ברורה איך צריך לנגן את הדברים, יותר מכל היה זה ניסוי במוזיקה, אחד מניסויי הכלים האלה שמכוונים את כל עולם הרוק. הכוונה היתה לעשות אלבום שהצליל שלו נותן תחושה אמבייינטית של מרחב, אוירה המתארת מקומות ממשים.
חלק גדול מהשירים נולד מאילתורים, מחיפוש אחר הסאונד, והצורה יצרה את התוכן. בראיין אינו חיפש צליל שאי-אפשר יהיה לנגן אותו באצטדיונים, אדג' הקליט קטעים בבית, התחלות וסיומות של שירים, ואח"כ במשך שבועות כולם חיפשו את האקורדים שבאמצע, דניאל לנואה עזר להרכיב את השירים נדבך מעל נדבך, ובונו המציא את המילים . כך נוצר למשל השיר Where The Streets has No Name. שיר שבראיין אינו חשב בנקודה מסויימת של ההפקה, מתוך מחשבה על מהלך נועז, למחוק אותו.
מהרגע הראשון שג'שוע טרי יצא בשנת 1987, היתה הרגשה באוויר שמשהו גדול קרה, שיש כאן אלבום גדול שהוא קלאסיקה. האלבום עץ יהושוע היה האלבום שבו יו-2 עלו ליגה, אלבום שאחריו הם הפכו למגה סלבס, אלבום שאחריו דמותו המיוסרת והמצפונית של בונו, הפכה לגרוטסקה של אגו-מנייק שלא מספיק מודע לעצמו. ג'ושוע טרי לא היה רק אלבום ניסיוני, הוא היה גם אלבום מאד אומנותי של מוזיקאים מקצועיים ובאופן מאד אירוני הוא בעצם סיים תקופה שבו הפוסט פאנק והניו-וייב שלט, והחזיר את הרוק המסורתי את לב המיינסטרים.
בשבילי ובשביל הרבה אנשים אחרים זה הרגע שבו הם העלו את הרוק כיתה ובאותו הרגע ממש הם עצמם התחילו לרדת מהשיא. הקוד שאותו ניסחו יו-2 באלבום "עץ יהושוע" הוא הקוד שבו למדו לנגן בסופו של דבר "קולדפליי" ואפילו "קינגס אוף לאון", הטריק שהופך כל להקת רוק ביצות ללהקת רוק אצטדיונים. צליל הפעמונים של הגיטרה של אדג' הפך לצליל הכנסיה של הרוק. היום כשיו-2 הם הלהקה היחידה בהיסטוריה שקיימת 30 שנות פעילות באותו הרכב מקורי, היה מעניין מאד לבדוק מה ואיך נרקח בנקודת המפץ ההיא של האלבום ג'ושוע טרי (למטה יש חתיכה טובה מהסרט, ואפשר לראות את כולו כאן).

לשרוף את המועדון

AWOLNATION - Burn it Down

אני לא מאמין גדול, אבל כשאלוהים שולח לי סימנים כל-כך ברורים, קשה לי להתעלם. כי ממש במקרה הגעתי אל הקליפ הזה, אחרי הפגישה שהיתה לי במשרד, וככה אני מרגיש בדיוק !

ברוס ספרינגסטין עושה אלביס

היום כשאנחנו מסתכלים על ברוס ספרינגסטין הוא נראה קצת כמו ארנולד שוורצנגר, אחרי שהוא כילה את כל שנות השמונים בהרמת משקולות, אבל בשנת 1975 הוא נראה כמו היפסטר צעיר ורעב. זה ממש פלא שדבר כזה קורה, לפעמים המציאות יוצרת מצבים שעולים על כל דימיון: בשנת 1975 מיד אחרי ההצלחה של Born to Run הסתכסך ברוס ספרינגסטין עם המנהל שלו בבתי משפט, ולכן לא היה יכול להוציא אלבום לאור, במשך כמה שנים. עד שהגיעה שנת 1978 הוא הספיק לכתוב 70 שירים ולהקליט כמה עשרות, אך רק עשרה מהם נמצאו מתאימים לאווירה של Darkness at The Edge of Town, כל שארית החומר נגנז, ורק עכשיו כמו קפסולה שנסעה בזמן: 20 שירים נוספים יוצאים באלבום שנקרא The Promise. יחד עם יציאתו של האלבום יוצא סרט תיעודי על התקופה ההיא. לפעמים אני חושב שבעולם שלנו קיימות כמה מציאויות מקבילות, הרי בשנים ההן, 1975-1978, זרח הדיסקו, הפאנק, פינק פלוייד, ג'נסיס וכל הכובד ההוא של הרוק, וברוס ספרינגסטין נשמע כאילו לא שייך.
"מהם חיים טובים, כי אם להגשים בבגרותנו את הרהורי הנעורים" (Alfred De Vighny -Cinq Maes ). בילדותו העריץ ברוס פרידריך יוסף ספרינגסטין את אלביס פרסלי, כשחתם חוזה בשנת 1972 ב"אולמפיה רקורד" השוו אותו לבוב דילן, ופטי סמית' (מלכת הניו-וייב האמריקאי) שרה את השיר שלו Because The Night בשנת 1978, אני חושב שבאלבום The Promise שומעים את ההתהוות של כל זה. Fire וגם The Broken hearted שנכתבו ע"י הבוס נשמעים כמו קאבר של אלביס פרסלי (שנפטר באוגוסט 1977 ומוזכר גם באלבום), אבל בסופו של דבר גם כשאתה מאד רוצה להישמע כמו אלביס פרסלי (ומי מאיתנו לא היה רוצה? (גם אני לא)), האישיות שאתה מביא מהבית והסביבה שבה אתה חי מנצחים. הפער בין הרוק של ברוס ספרינגסטין, לבין הרוקנרול של אלביס פרסלי, הוא הפער הכי גדול שיכול להיות בין בידור קליל נוצץ בסגנון לאס-וגאס, לבין אומנות החוצבת מהשיגרה ומהחולין של החיים האפורים בעיירות מרכז ארה"ב. ב-The Promise המתח הזה בין הרצון להיות אלביס, לבין הרצון לתאר את החיים חוגג. האלבום בנוי כהמשך לאלבום הקודר Darkness at The Edge of Town, הוא מתחיל עם השיר Racing in The Street ,שנדחף לדרקנס כרצועה אחרונה (שאפילו לא הוזכרה בעטיפה), ולאט לאט האוירה מתרחקת אל עבר הרוקנרול הקליל יותר. למשל השיר Outside Looking In שנשמע כמו שיר של באדי הולי. The Little Things ,Ain't Good Enough For You נשמעים לגמריי סקסטיז, חוץ מהסקסופון שמזכיר לנו שבכל זאת ה-E Streer Band כאן כל הזמן. לקראת סוף האלבום, בשיר The Promise, הוא כבר מתקרב אל האלבום The River במעיין מפרעה מאוחרת שכזו, בשיר זה הוא שר על החלומות שמגיעים לכביש ללא מוצא:
I followed that dream just like those guys do up on the screen
And I drive a Challenger down Route 9 through
the dead ends and all the bad scenes
And when the promise was broken, I cashed in a few of my dream

למי שלא מכיר את ברוס ספרינגסטין אז כדאי לדעת שבתחילת דרכו הוא נחשב מבחינת המדיה לבחור סגור מאד. עם כל הפתיחות שלו בשירים והכריזמה בהופעות, עד אמצע שנות השמונים הוא היה מאד ביישן, וגם סירב בהתחלה להפיק סרטוני וידאו. יכול להיות שהיה כיף לראות סרט תיעודי על ברוס ספרינגסטין כבר אז, אבל היום כשיש לזה גם ערך של קלאסיקה זה שווה עוד. נוסטלגיה מעולם לא היתה תענוג גדול יותר. עוד לא ראיתי את הסרט, אבל גם אתם יכולים להקשיב ל-15 שירים חדשים-ישנים שיצאו לאור. זה בערך כמו שימצאו עכשיו עוד 4 שירים חדשים לחיפושיות, בעצם זה כמו שימצאו שיר אחד חדש של החיפושיות (בכל זאת ברוס ספרינגסטין עוד חי, נושם ויוצר). זה אמנם אלבום כפול, אבל הוא נשמע בחלקו, כמו B-SIDE אחד גדול, יש שם כמה שירים שיצאו כבר בהזדמנויות אחרות (Fire, Because The Night, Racing in the Street) , ועוד כמה וכמה שנשמעים ממש שווים (Save My Love, Got to Get That Feeling, Randezvoux), אני פחות אוהב בלאדות כמו One Way Street או שירים בומבסטים כמו Wrong Side Of The Street, ובכל זאת זה כיף גדול.
אני לא יכול לשער למה ברוס ספרינגסטין המתין 35, אילו היה נשוי לאישה רודפת בצע כמו יוקו אונו, אז הוא כבר היה ממחזר את כל החומרים האלה, ולועס לנו אותם עד שהיו יוצאים כעיסה דביקה של שום-כלום, אבל.. למזלנו הוא לא!
עוד סיפור שאני אוהב על ברוס ספרינגסטין (שחובב מכוניות): לילה אחד הוא והמתופף של הלהקה נסעו באחד מהכבישים הארוכים האלה של ארה"ב, כשלפתע הרכב התקלקל/נגמר הדלק/ המנוע נשרף/ הגלגל התפנצ'ר (ו/או משהו כזה), ירד גשם והם ללא גג (אין מה לדבר שלא היה טלפון נייד), ואז כשגם הרדיו התקלקל, הם התחילו לבכות (סיפור ששמעתי פעם מיואב קוטנר).
עוד לשמוע.

שלא נדע: Primary 1 -Never Know

אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה עוד שיר בריטי חמוד פופי ומקפיץ יכול לצאת פתאום. הנה עוד אחד כזה:

בראיין אינו - בגדי המלך

לבראיין אינו אפשר ליחס לפחות חמישה דברים שהופכים אותו לאייקון: א. הוא הסתובב עם דיויד בואי בברלין בשנות השיבעים, ב. הוא שימש כמודל לדמות הגיבן Rocky Horrow Show, ג. הוא הפיק את טוקינג האדס, ד.הוא הפיק את האלבום ג'ושוע טרי ל-U2, ה. הוא כתב את מנגינת הפתיחה של Windows (תמורת מיליון דולר/פאונד), הוא גם המציא את האמביינט (מה עוד צריך בשביל להוכיח שהוא גאון), ועכשיו הוא יצא עם אלבום חדש שיש בו קצת מכל דבר שהזכרתי כאן. הייתי מצפה ממנו לקצת יותר השקעה, ולהפיק אלבום כמו שצריך, עם להקה, אבל אז זה כנראה לא היה אלבום אישי שלו, אלא מושפע מכל הדינמיקה שמסביב להפקה. התוצאה של ההחלטה שלו לעשות את זה דיגטלי, היא אלבום שנשמע ממחושב, שתוזמר ע"י רובוטים לפני טיסה לחלל. אני לא ממש סובל כשאני מקשיב ל-'Small Craft On A Milk Sea' , הוא בסך-הכל מרגיע וחודר אליך, באופן אינטלקטואלי האופייני לאינו. צדק מי שכתב שצריך להקשיב לאלבום כיצירה שלמה. יכול להיות שאינו מתאמן עלינו? יכול להיות שהוא מחלטר או סתם מאלתר? או שבאמת הוא מביא לנו איזו בשורה שנבין את פשרה רק בעוד כמה שנים. מצד אחד בראיין אינו בא לומר כאן משהו, ובגלל ההפקה המנימליסטית זה קצת כמו ציורי רורשאך- כל אחד יכול למצוא בה מה שהוא מחפש, מצד שני המעטפת היא כשל מוסיקת מעליות. המלך לא ערום הוא רק לבוש נורא דק.

בחרתי דווקא להשמיע משהו מהאלבום שלו יחד עם דיויד בייראן משנת 1981, My Life in the Bush of Ghosts

David Byrne & Brian Eno - Qu'ran

החטאים שלי: אושר

שבת בבוקר, בפינה חדשה עם שירים שאני כתבתי. אתם מוזמנים לאהוב.

אושר
מה ? שאני אגיד שאין אושר ?
אושר הוא במה
עליו אפשר לחבר תפרים
לרצות ארמונות
להכות נמרים
אז מה, שאני אגיד שאין אושר ?
שהוא גדול כמו השמש
שאי-אפשר להסתכל אליו,
או שהוא קטן כמו צוהר
שאי-אפשר לצאת.
אני אגיד שאין אושר
ויקומו עלי דברי
ויגידו : לך לנמלים !
ואני אגיד להם שהם התבלבלו,
אז הם יגידו :
נמלים ! לך !
בעיה....
כל הזכויות שמורות
ומאז אני שם עם הנמלים.

The Beatles: Happiness is a Warm Gun


עוד כדאי לקרוא:
כאסח,יופי, הייתי פותר זאת בנשיקה, תהו ובבוהו, עד תום
ג'ינס של לוי, סקס מגן עדן, הצליל הבא

נבדק ונמצא פרימיום - פאנקי

MTV Shows

לפני הכל, עדכון שאחריי הרגע האחרון: קליפ חדש ל- LCD Soundsystem, לשיר Pow Pow בכיכובה של המועמדת לאוסקר אנה קנדריק. קליפ שבו היא בעזרת כוח נשי הורסת לכל מיני ערסים את החשק, ועושה אותם רגישים



חשבתי שלקראת סוף השנה תהיה קצת רגיעה בקצב של מוסיקה, אבל איפה ! השנה הזו דוהרת קדימה ללא מעצורים וללא כל הפוגה. השבוע היו כאן 3 אלבומים חדשים (Small Black, Durrruti Column, Bran Van 3000), וחוץ מזה יש עוד שלושה ששווים התייחסות, אבל קודם כל בלי יותר מידי דיבורים קצת פאנקי:

1.The Streets - Trust Me: דה סטריט בשיר חדש ופאנקי

2.M.I.A. - It Takes A Muscle Ft. The Specials:
מה שיותר חשוב ממה שאתה עושה, הוא עם מי אתה עושה את זה, במקרה הזה הספיישלס עושים טוויסט טוב למ.י.ה.



3.Dan Kelly - Dan Kelly's Dream: חלום מוזר, כמו כל החלומות



4.Rob Roy - Carmencita




לא ממש סבלתי - פינת הפולניה הבלתי מתוגמלת:

5. לאיימי וינהאוס שיר חדש ! אז איך זה שזה לא בראש המהדורה? ובכן, זה לא בדיוק שיר חדש יותר חידוש שיופיע באלבום הצדעה לקווינסי ג'ונס ושמפיק אותו מארק רונסון, נחמד:

Amy Winhouse - Its My Party


6. לג'מירוקוואי אלבום חדש לאחר 5 שנים של הפסקה. ההרכב והאיש שהחזירו את המוזיקה השחורה לעניינים בשנות התישעים, מנסים עכשיו לעשות משהו חדש ועדכני עם סגנון הספייס-סול שלהם. אני מאד אוהב את הקיצביות, את הדיסקו-שיק את הסטיבי וונדר סטייל, אבל השירים החדשים לא אומרים שום דבר חדש, וגם לא שום דבר ישן. אתה אמור לזרום עם אלבום כזה, אבל אין בו כלום, גם לא בהאזנה שלישית. קבלו שיר אחד שבכל זאת גירדתי (לביקורת יותר מפרגנת ב-YNET), לסיכום: קווינסי ג'ונס היה עושה את זה יותר טוב.

Quincy Jones - Ai No Corrida




פוסטים שאהבתי אצל אחרים:
8. סול סיסטה (עדי גונן) כותבת על האלבום של אילן וירצברג "אוסף פרטי" שיצא לא כל-כך מזמן.- בלוז כנעני, שירה עברית, משהו אישי, מומלץ לטעום.

גל גדול - שחור קטן: Small Black

כשז'אנר נולד, זה כמעט כמו ששיר נולד, כמו תינוק.. אם יש משהו שקצת מאכזב בשנות הנוטיס (שזה העשור הקודם) שלא נולד ממנו אף ז'אנר ראוי לשמו (ניו-רייב קטן שפוף נעלם), והנה עכשיו משתם העשור צץ הצ'ילווייב הזה. אהבתי את אקטיב צ'ילייד, ועכשיו יש את Small Black ששווים את תשומת לבכם. קצת קשה לקשר בין הקליפ לשיר שלמעלה, לבין הפליט פוקסס סטייל שבשיר שלמטה. זו אותה ללהקה וכולם אוהבים לאהוב אותם, עכשיו תורכם.

לא על הסמיתס לבדה - Durutti Column

בפרקים הקודמים של "לא על הסמיתס לבדה":
Cure
Aztec Camera
The Colourfield
Prefab Sprout
The Housematrins
Virgins Prunes
The Waterboys

תודה ל'מאזין' עידו שחם, שהפנה את תשומת ליבי (ושל כל החבר'ה) לכך שדורתי קולם הוציא בהוצאה מחודשת את אלבום הבכורה The Return of the Durutti Column, משנת 1980. יש בזה משהו שמזכיר מאד את מה שעושים The XX בימינו, יש בזה ג'אז, פולק, בלוז ופוסט-פאנק. הסיפור של הלהקה מסובך, בעיקרון הם היו הרבה חברים כולל שנים שהקימו את סימפלי רד, כולם פרשו ועד היום Durutti Colun הוא בעצם להקה של איש אחד Vini Reilly, לאורך השנים הצטרפו אליו לנגינה מתופף, בסיסט וקלידן, אבל אי-אפשר לטעות בנגינת הגיטרה המיוחדת של ריילי. הבאתי לכאן שתי דוגמאות אבל יש גם פלייליסט חלום ! עם שירים של דורותי. כמה שזה טוב. במקור העטיפה של האלבום היתה מניר זכוכית, כדי שתשרוט אותנו קצת ושיהיה נעים למגע.

וכאן הוא בהופעה בהרכב מורחב שמשלב מוסיקה אלקטרונית, קלאסית וג'אז, לקטע שהיה גם שיר השבוע Without Mercy, מתוך אלבום אחר שלו.

אהבה מתוקלטת

תראו לאן הפטפוניזם יכול להוביל. הדירות קטנות, ואין מקום לתקליטים אז הם תקועים במטבח, ואתה צריך להקשיב באוזניות כדי לא להפריע לביצים במחבת, שלא יתעוררו, ויבקעו פתאום. יכול להיות מאד לא נעים. סרטון שמתחיל מהסוף להתחלה, בעצם להיפך. כואב הלב, על התקליטים, כמובן. דווקא בגלל שהסוף ברור, הקליפ הזה כל-כך חמוד... היא לא יכלה פשוט לקרוא לו לאכול? איך הוא יכול לשמוע שהאוכל מוכן ככה?