לא יודע מה איתכם, אבל אני חושב שזו היתה Best Year Ever. בטח היו עוד שנים טובות..ויהיו עוד, אבל היתה שנה טובה מאד. כשהייתי בכיתה ה', בשנת 1980, לקראת סוף השנה, שאלה אותנו המורה המחנכת:" מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים", כשהגיע תורי, עניתי שאני רוצה להיון מדען, וכשהיא שאלה אותי איזה מדען? מהרתי להגיב, ללא היסוס: "מדען בדיוני". ואני אומר לכם בתור מדען בדיוני ששנת 2010 היא העתיד. באותה שנה גם השתתפנו בתערוכה של ציורי ילדים המציירים ציורים המתארים כיצד יראה העתיד בשנת 2000, כולם ציירו חלליות, וחליפות חלל, רק ילדה אחת אמרה שהיא חושבת שבעתיד כולם ילבשו בגדים רגילים. יצאה שהיא צדקה, חליפות חלל זה כל-כך אייטיז.
שנת 2010 היא שנה ששיכללה את כל מה שנעשה עד היום במוסיקה. נולד בה סגנון חדש שנקרא צ'ילווייב ולו בן קטן בשם Witch House. היתה בה המון מוסיקה שחורה מצויינת: קנייה ווסט, דרייק, ביג בוי, הרוטס, ג'ון לג'נד וסי-לו-גרין סיפקו לנו כיף שחור ומעולה. היו בה הרבה נשים שעשו מוסיקה טובה, כמו: ג'ואנה ניוסום, לאורה מרלינג, וגם זמרות ותיקות כמו טרייסי ת'ורן, שירלי בייסי, כריסי היינד. לותיקות הצטרפו גם ותיקים שהוציאו אלבומים מצויינים כמו: בראיין וילסון, גיל סקוט הורן. ג'וני קאש הוציא עוד אלבום מהקבר, וברוס ספרינגסטין שלף אלבום גנוז שלו משנות השיבעים. חוץ מזה היה גם אינדי ויצאו אלבומים מעולים לגורילז, לארקייד פייר לפואלס ולפוריטנים הצעירים.
ה-DNA של השנה האלבומים שעשו את השנהכמו בכל העשור הקודם, גם השנה נשמעו טענות שלמרות כל המגוון העצום הקיים, אין בנמצא מוסיקה משמעותית. אז קודם כל אין שום דבר רע בכך שמוסיקה גורמת לסתם הנאה צרופה, אפילו ליום אחד בלבד, אפילו לרגע, אבל הכי כיף זה כשמוסיקה נכנסת מתחת לעור שלך והופכת לחלק מה-DNA. מוסיקה שאחרי ששמעת אותה, הרגשת שתמיד היתה חלק מהיקום, רק שמישהו היה צריך לנגן אותה. אולי יותר מהמצעד שמבטא גם את הסגנון הספציפי של רדיו פרימום להמונים, הרשימה הזו אמורה לייצג את האלבומים הכי בולטים והכי חשובים השנה. אלבומים שעשו אותה שונה מכל שנה שלא תבוא. הרשימה הזו בעצם מבטאת את מה שהייתי מצפה למצוא ברשימות של כל האתרים הגדולים כמו פיצ'פורק אבל אני לא מקבל. אז קבלו אתם את 20 האלבומים שעשו את השנה , שילוב של הייפ ואיכות פרימיום ללא פשרות (וללא דירוג).
Arcade Fire - The Suburbs
Gil Scott-Heron- I'm New Here
These New Puritan - Hidden
Brian Wilson - Reimagines Gershwin
LCD Soundsystem - This is Happening
The Black Keys - Brothers
Mark Ronson & The Business Intl. - Record Collection
The National - Hight Violet
Kanye West - My Beautiful Dark Twisted Fantasy
Neil Young - Le Noise
Small Black - New Chain
Foals -Total Life Forever
Beach House - Teen Dream
Morning Benders - Big Echo
Joanna Newsom - Have one on Me
Gorillaz - Plastic Beach
Owen Pallett - Heartland
Sufjan Stevens - The Age of Ads9
Big Boi - Sir Lucious Left Foot: The Son of Chico Dusty
jónsi – Go Do
יש כאן אלבום אחד שהתלבטתי לגביו, בגלל שחשבתי שיש עוד כמה שראויים לא פחות ממנו, ולכן אוסיף גם אותם:
Hot Chip - One Life Stand - התלבטות כי כבר ב -2008 הם עשו אותו דבר
Deerhunter - Halcyon Digest- התלבטות כי כולם התלהבו חוץ ממני
Best Coast - Crazy for You - התלבטות כי זה בעיקר הייפ
The Roots - How I Get Over - התלבטות כי זו השנה שלהם, אבל שוב אני לא בדיוק איתם
MGMT- Congratulations - כי כולם הקשיבו לו רק בגלל שאלה MGMT
וגם
Caribou - Swim - התלבטות כי כמה שזה טוב, זה נשמע לי חולף
Vampire Weekend - Contra - כי הם הוכיחו את עצמם כבר קודם
ולבסוף
Janelle Monae – Tight rope- כי כמה אפשר להתעלם מתופעות טבע
ויש גם את סי-לו גרין ורובין
המצעדהמצעד של רדיו פרימיום להמוניםובצבע ירוק האלבומים עם הכי הרבה הייפ
37. Johnny Cash - American VI [דוגמיות]:
זה אלבום רגיש, אבל אני עשיתי ממנו קצת צחוק:
קבלו את אלבום המוות של ג'וני קאש שהועלה מן האוב . שירים מהקבר שהוא הקליט לפני מותו בשנת 2003. שירים על החיים ועל המוות . יש כל-כך הרבה קלישאות שהושאלו מהשאול באלבום הזה, עגמומיות לצד פיכחון, חשבון נפש לצד השלמה, ובסופו של דבר הכנות מנצחת. אתה מקבל אמת פשוטה וקשה לפרצוף, אמת שאומרת את הקלישאה הגדולה מכל, שלמות זה גם חלק מהמוות. איך אומרים? לגסוס בכיף.
האלבומים של 2010, אפשר היה גם לתת כותרת: "הפרוייקט: האלבומים של 2010". 2010 היא כנראה השנה הכי קשה אי-פעם לסיכום, פשוט מפני שהיא היתה שנה של אוברדוז, הרבה אלבומים נדחו ליציאה מסוף העשור הקודם לעשור הזה והתוצאה היא בליץ של מוסיקה מהרגע הראשון של השנה ועד לסופה. כדי לפשט את הסיכום וגם כדי לתת לו קצת עומק, הסיכום יחולק לשני חלקים. בחלק א' של הסיכום יהיו אלבומי הרגע ואלבומים מוערכים השנה "שאחרים אוהבים". חלק א' הוא אולי ה-B Side של הסיכום אבל אני מניח שלחלקכם יהיה זה החלק הפחות צפוי והיותר מעניין של הסיכום. אם כי אני מבטיח שגם בחלק ב' - יהיו הרבה הפתעות ושכדאי לכם לחכות. האלבומים הירוקים הם האלבומים שחובה להקשיב להם בשביל להיות בעיניינים, אבל זה לא ממש חובה.
אלבומי הרגע
אלבומים שהקשבנו להם בהנאה לפרק זמן קצר
התשוקה הגדולה שלי למוסיקה, היא גם ביטוי לאיזה צורך לריגושים ולכיבושים. כל פעם שיוצא אלבום חדש אני מביט בו כמו אל בחורה נאה. הוא יכול להיות חושפני ופרובוקטיבי, ללבוש מיני או דווקא ג'ינס עם חולצה לבנה. יש אלבומים עם שמלת מקסי ויש עם קעקועים ובגדי עור. על הכל אני מסתער ובהתלהבות . לא תמיד הם נענים לי האלבומים. יש כאלה שנשארים אלבומים שרק אחרים אוהבים. וגם אני לא תמיד כזה מסור ונאמן, ולפעמים אחרי שבוע או חודש של חיים משותפים אני נפרד מאלבום אהוב ואומר לו להתראות. אלה אלבומי הרגע שלי:
בשמיעה ראשונה Pilgrims Progress נשמע נעים מידי, דווקא באופן חיובי. אח"כ הוא הופך קצת צפוי מידי, שירים בשמות כמו: אופיליה, Only Love...לא היינו כבר בשיעור הזה? אז זה לא ממש משנה, אהבתי יותר מידי שירים באלבום הזה בכדי לא להמליץ עליו, ובמיוחד את שיר הפתיחה, פיטר-פן וגם שיר הסיום המלא בגיטרות מהוללות שנקרא: Winter's Call
זו כמעט מילה גסה.. רוקנרול. בשביל מה צריך להגיד אותה כשבעצם צריך לומר אינדי. אז עוד מעט גם אינדי תהיה מילה גסה, אבל היום, בכל זאת רוקנרול.
Heavy Metal הוא הפרונוגרפיה של מוזיקת הרוק. כמו בפורנוגרפיה שבה יש לכל אחד העדפות שונות, כך ברוק הכבד יש מליוני תתי-ז'אנרים שכל אחד מהם מנסה לתת מענה לרמה הולכת וגוברת של סטייה: טראש מאטל, דאת' מאטל, בלאק מאטל, גות'יק מאטל ולבסוף גלאם מאטל שזו הסטייה הפאתטית ביותר. ועכשיו Slash הגיטריסט של Guns מוציא אלבום בכורה, שמנסה גם הוא להיחשב מספיק רוק כבד בשביל המעריצים הכבדים. על העטיפה מופיע גולגולת כמו שצריך, אוזי אוסבורן מתארח, M. Shadow המקועקע, Izzy Stradlin הגיטריסט הנוסף של גאנז, אבל כל שאר האורחים האחרים "מקלקלים" את העניין: כריס קורנל, פרגי (מבלאק אייד פי), איגי פופ, אדם לוין (מ-Maroon 5?) , ואפילו דייב גרוהל מפו פייטרס מצליחים להוציא ממנו רק מוזיקה טובה. לצערי אין כאן אף שיר שממש מפיל אותי על הרצפה, אבל לפעמים המכלול יותר גדול מחלקיו. במילים אחרות: התלהבתי מהסגנון, מהוירטואזיות, משיתופי הפעולה, והשירים בסדר גמור.
אלבום בוגר של להקה ותיקה. קצת נעלם בכל השטף העצום שהיה השנה
Antony & The Johnsons - Swanlights [דוגמית]
אין ספק שעובר משהו טוב על הבחור, אלבום אופטימי המלווה גם באלבום תמונות שהוא צייר בן 144 עמודים. מבחינה מוסיקלית זה כנראה האלבום הכי חלש שלו. בכל זאת יש בו שני שירים יפים
John Legend and the Roots- Wake Up [דוגמית]
שני אלבומים לשורשים השנה. הם פעילים ביותר וג'ון לג'נד שהוא קול הנשמה הלוהט עכשיו, עושה איתם אלבום חידושים
Sade - Soldier Of Love [דוגמיות]:
קצת כמו ריטה, SADE לא מצליחה להכניס אלבום חדש לפנתאון. אין באלבום אף שיר שהאנושות צריכה לחקוק בדברי הימים - הוא נחמד, אפשר גם להשמיע אותו בתור מוזיקת טפטים, מיד אחרי נורה ג'ונס, סטינג ו-ZERO 7. מצד שני מאז 1992 SADE מוציאה אלבום אולפן אחד לעשור. מה? אין כבר מלחינים בעולם? אין מחברי פזמונים? אי-אפשר להקליט את כל האלבומים של בילי הולידיי ו/או אללה פיצ'רלד מחדש? בינתיים נאלץ להסתפק במה שהיא בכל זאת עושה, ולהגיד תודה. יש גם כמה שירים נחמדים.
Owen Pallett - Heartland [דוגמית]:
מדובר במעבד מייתרים מהגדולים והחשובים בעולם הרוק. בכל אלבום הרי יש ברקע כינורות, צ'לו וכל מיני - אז יש מישהו שעובד בזה. הוא עבד עם מיקה, גריזלי בר ובעיקר עם ארקייד פייר (הקנדים, גם כן). ועכשיו יש לו אלבום חדש שמעניין את כולם. אלבום יפהפה ששווה את תשומת ליבכם. משהו קאמרי. זה גם פחות פשוט ממה שזה נשמע - לעשות אלבום כזה טוב ומעניין.
The Walkman - Lisbon [דוגמית]:
משהו בצליל המתכתי של הגיטרה החשמלית, משהו בתופים שלהם שנשמע כמו מצעד, משהו בהתעקשות שלהם לעשות את הכל חשוף. הם משתמשים בכלים ישנים כדי לעשות את המוסיקה שלהם, וזה מורגש.
Efterklang - Magic Chairs [דוגמיות]:
משמעות שם הלהקה הוא: reverberation, ובתרגום חופשי עד רשלני לעברית: וברציה-חוזרת. ובאמת יש משהו ויברציוני, קיצבי ומהדהד במוזיקה שלהם. מוזיקה שלעיתים קרובות מזכירה מוזיקה קלאסית
Crystal Castles - Crystal Castles II [דוגמית]:
הגדולה העיקרית של Crystal Castles היא שהם עושים מוזיקה אלקטרונית מלוכלכת, ואלקטרוניקה נטולת רטרו לאייטיז. שירים שאליס גלאס הסולנית יכולה לשיר בהופעות הפקסימיליה והמודם עברו מהעולם, ואנחנו זקוקים למישהו שיעשה לנו את הקולות המעצבנים האלה. יש משהו ב"ארמונות קריסטל", בניגוד ל"ארמונות חול", שמתאים מאד לשם הלהקה. הבניה הזו של שירים יש מאין, כארמונות של קריסטלים של סאונד: מנצנצים, חדים, קרים מהדהדים ועם רפלקטים לכל הכיווונים- זה זה.
The Dead Weather -Sea of Cowards [דוגמית]:
רצף של 'להיטים', שנשמעים כאילו החליקו באגביות מהמפרט של ג'ק וואייט, אבל כשבודקים את הקרידטים לכתיבת השירים מתגלה שעל רוב השירים חתומים כל חברי הסופרגרופ: Fertita/Lawrence/Mosshart/White. זה נשמע כמו סשן, זה נשמע כמו סטוץ לוהט ולא מחייב. מי שמחפש כאן אסמכתא נוספת לגאוניות של וואייט, עלול להסתבך עם עצמו. הפשטות הישירה של השירים משאירה אותך עם סימן שאלה לא ברור: איך זה נשמע כל-כך טוב אם זה כל-כך פשוט?
Drake - Thank Me Later[דוגמית]:אחד מאלבומי ההיפ-הופ הטובים ביותר השנה. זה גם אלבום סול נפלא, פשוט אני לא משתגע על ראפ.
Beck Record Club -Skip Spence: Oar [דוגמיות]:
כל אלבום בפרוייקט החידושים של בק הוא אלבום אינסטנט. הוא מקליט ביום, ואנחנו נהנים ליומיים. האלבום הזה הוא האהוב עליי מכל אלה שהוא הקליט מחדש גם בגלל שהוא עשה זאת יחד עם פייסט ווילקו.
Charlotte Gainsbourg - IRM [דוגמית]:
שרלוט גינסבורג, הבת של סרג' גינסבורג השחקן-זמר הצרפתי, ושל ג'יון בירקין האנגליה - בחרה בבק כמפיק וככותב של האלבום החדש שלה. זהו מפגש פיסגה מעניין שמוציא מבק את הצד הנשי צרפתי שבו. שרלוט גינזבורג היא שחקנית צרפתיה מוערכת שאך שנה שעברה זכתה בתואר שחקנית השנה בפסטיבל קאן, לפני כמה שנים היא עברה איזו אירוע מוחי שבעקבותיו נזקקה לניתוח מוח ולמכשיר ה-MRI. שם האלבום הוא סיכול אותיות של המכשיר הזה.
Morning Benders - Big Echo [דוגמיות]:
Sub Pop הלייבל של נירוונה, עשו את הקאמבק הכי גדול שאפשר היה לעשות ללהקה בלי להחתים אותה על אלבום. הפליט פוקסס התחילו עם זה, ואז באו הגריזלי ברז והשנה גם המורנינג בנדרס. מה שמוכיח (גם) ששנות השישים עדין לא מוצו עד תום, ושאנחנו עדין חיים על שאריות של טריפ LSD שמישהו אחר לקח פעם. למי שהתחיל לשמוע מוסיקה רק בשנת 2008, אז מותר לגלות שבארץ אף פעם לא ממש החזיקו מהביץ' בוייז. אולי החזיקו, אבל עמוק בבטן, בפנים, שאף אחד לא ירגיש בכלל שהם אי-פעם היו קיימים. בארה"ב הם היו תמיד נכסי צאן ברזל, אבל אנחנו העדפנו את החיפושיות, ו...החיפושיות ופול אנקה ובסוף גם נזכרנו בדלתות.
Josh Rouse - El Turista [דוגמית]:
לכוכב לכת דו-מימדי היתה ארץ שטוחה, אנשים שטוחים, בתים שטוחים, שטיחים שטוחים ובחורות שטוחות. היו להם כבשים דו-מימדיות ושוחטים דו-מימדים ששחטו אותם שחיטה שטוחה. לכוכב לכת דו-מימדי הגיע כדור תלת-מימדי, הוא הגיע מרחוק והתקרב לאט לאט אל הכוכב. כיוון שלכל יצורי הכוכב הדו-מימדי אין מימד גובה, הם לא יכלו לראות אותו עד שהגיע. וכשהגיע הוא נגע רק בנקודה אחת בכוכב הלכת הדו-מימדי, וכך חשבו כל יצורי הכוכב שהוא בעצם נקודה קטנה, בעוד שהוא כדור גדול. כל ההקדמה הזאת נועדה כדי לספר על האלבום החדש והנפלא של ג'וש ראוס. אלבום שכולו מחווה למוסיקה ספרדית, פורטגזית, קובנית, ברזילאית, ונצואלית והאזור . ג'וש ראוס שגדל בנברסקה והוציא אלבומים שנחשבים לשיא האמריקנה, התחתן עם ספרדית וכיום הוא חי בחבל קטלוניה עם בנו בן השנה. באלבום שירים מקורים וקאברים. הוא שר באנגלית ובספרדית, והוא יותר נגוע באוירה ספרדית מאשר במוזיקה ספרדית, בקיצור אין כאן כדור גדול אלא יותר נקודה. אלבום מרגיע וכייפי, שאני כמעט מתבייש לאהוב אותו, כי הוא נורא מפוייס ולא בועט בכלום (ומה אני זקנה בת שישים שמקשיבה לחוליו אגליסייאס?).
Cloud Cult - Light Chasers [דוגמיות]:
הם ממניאפוליס, מיניסוטה ארה"ב, והם עושים מוסיקה בסגנון שנקרא: בארוק-פופ או בארוק רוק. הם מוציאים אלבום, בערך כל שנה - וזה העשירי שלהם. Light Chasers מלא בכלי מיתר (צ'לו וכינור), ביטים אלקטרונים, ורוק מתקדם. הם מנסים לעשות את זה אקספרימנטלי ויוצא להם קליט, הם מנסים לעשות את זה אומנותי ויוצא להם בידורי, הם מנסים לעשות את זה בומבסטי ויוצא להם בייתי. הקול של קיירג מינואה נשמע תיאטרלי, אופראי וגם גבוה ודקיק כמו כל זמרי האינדי הצעירים. האלבום כולו מהווה משהו כמו יצירה שלמה שאפשר להקשיב לה במלואה.
Bran Van 3000 -The Garden [דוגמית]:
ויקיפדיה מגדירה אותם כהרכב אלקטרוני וזה באמת הבסיס, אך האלבום החדש שלהם The Garden מכיל: פולק, סול, Fאנק, רוק גיטרות, פופ, היפ-הופ, קאנטרי, רגאיי, מוסיקה ערבית, ספרדית ואפילו טאבלות הודיות. זה נשמע כמו מסיבת גן כייפית מלאה בהמון אורחים, שאני לא ממש מכיר אבל שבא לי להכיר.בדיעבד, אלבום די חלול.
Balkkan Beat Box - Blue Eyed Black Boy [דוגמית]:
כן הם ישראלים והם עושים מוזיקה בלקנית והיפ-הופ ומוזמנים לכל פסטיבלי הרוק שיש בעולם. יצוא תימני יהודי נוסף מישראל.
מחוץ לרשימה אלבומים שאחרים אוהבים
כמי שעוקב מידי יום אחרי מה שקורה במוזיקה האזור "המיינסטרים של השוליים", תמיד יש לי את התחושה שאני מביא לכאן בדיוק את האמצע של הטעם הטוב של מה שכדאי לשמוע. ואז כשמגיעה סוף השנה אני בטוח שכל רשימות הסיכומים תהיינה זהות, ובדיוק ע"פ הסדר שיש לי בראש. השנה יותר מכל שנה אחרת אפשר לראות שאין רשימה אחת שמייצגת את מה שכולם אוהבים: הרשימה של Spinner, אינה דומה לרשימה של NME, ואינה דומה לרשימה של ה- Rolling Stones, אני חושב שהרשימה של רדיו פרימיום להמונים, היא באמת הכי טובה בעולם, אבל אני לא רוצה ולא יכול להתעלם מאלבומים שעל הנייר היו יכולים להיות מאד שווים, היה להם המון פוטנציאל ואני פשוט לא התחברתי כי...
Joanna Newsom - Have one on Me [דוגמיות]:
לפני פחות מעשור הייתי בסופשבוע ארוך, במלון הצמוד לחוף הכינרת. בסוף החופשה, ביום ראשון בבוקר, החלטתי לצאת לשחייה אחרונה בכנרת. בחוף המלון לא היה אף אדם. לא הודעתי לאף אחד שאני יוצא לשחות. מיותר לציין שלא היה מציל. כיוון שאני שחיין לא רע (בסגנון חזה) החלטתי להתרחק עד למצוף שהיה די רחוק (כמה מאות מטרים). חשבתי לעצמי שלא תהיה לי ברירה - אני אהיה חייב לחזור. הדרך למצוף היתה די פשוטה. בדרך חזרה החלטתי לעשות את זה במהירות בסגנון חתירה, ואז... התעייפתי פתאום, ורציתי לעצור לנוח, אבל לא היה לי על מה להישען. רק אני והכנרת (שהיא בכל זאת עמוקה), בלי אף קנה רצוץ - נשמתי נעתקה. אני לבד בים, בלי אף אדם במרחק עין, בלי שאף אחד יודע שאני בכלל כאן! אזרתי כוחות, שכבתי עם הפנים למים והתחלתי לחתור חזרה לחוף, שוב בסגנון חזה. חשבתי רק על המטר הבא, וניצלתי ! מאז אני מפחד ממים עמוקים, ומשירים יותר מידי ארוכים. האלבום של ג'ואנה ניוסום הוא ים כזה.
Sufjan Stevens - The Age of Ads [דוגמית]:
שם האלבום הוא על שם יצירה של רויאל רוברטסון, אמן עם סכיזופרניה-פרנואודית (אמיתית, ולא כמו שלכם יש מהמורה למתמתיקה/בוס/חמה). הוא יוצר פוסטרים בדוגמת העטיפה של האלבום. כיאה לסכיזופרן ביצירות שלו יש חייזרים, מפלצות וסצינות מיום הדין. Age of Odds מתעסק באהבה ובפירדות ובאישה: ומה לעזאזל את רוצה אישה
The Drums - The Drums :
להקת ההייפ העונתית.
Grinderman - Grinderman 2 [דוגמית]
ניק קייב ולהקתו בקטע מחוספס. הם נראים יותר נהנים מאיתנו - חדוות יצירה...
Hurts - Happiness [דוגמית]
ניסיון נחמד לעשות נאו-רומנטיקה בשילוב ניו-וייב אלקטרוני בסגנון שנות השמונים
Yeasayer - Odd Bloodעוד להקה מוצלחת מברוקלין, שעושה רוק אקספמנטלי. הסינגל הראשון, שמופיע למעלה בוידאו היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה. יש כאן מקצבים מורכבים כמו של TV on The Radio, וצליל אלקטרוני שמזכיר את הוט צ'יפ. בשיר אחד זה מעניין מורכב, יפה, אבל אלבום שלם מעייף אותי לגמריי. הראש מסתחרר.
The Shearwater - The Golden Archipelago[דוגמית] :
פעם התווכחתי עם מישהו שטען שרוב השירים בעולם נכתבים על אהבה. טעיתי, ןבכל זאת יש כמה שירים שהם לאו דווקא על אהבה. שירווטר, למשל, עשו אלבום שלם שמתאר את החיים על איים שונים, השיר Castaway היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה, וכל האלבום כולו מושלם. מזכיר את אוירת הטבע של האלבומים של Talk Talk ואפילו פטריק ווטסון משנה שעברה
Seabear - We Built a Fire [דוגמיות]:
דווקא בצפון הקר, במדינות כמו איסלנד, שבדיה, נורבגיה וקנדה יש הרבה מוזיקה פופית חמה. האלבום של Seabear משובץ בהרמוניות, נגינת כינור שמחה, ובסה"כ יש אוירה של בקתת שלג סטודנטיאלית. השירה מלטפת בדיגדוג בלתי נסבל.
Best Coast - Crazy for You Röyksopp - Senior [דוגמית]:
שנה שעברה הם הוציאו אלבום בשם ג'וניור, שהיה חביב מאד, והשנה הם הוציאו כביכול את החלק השני שלו שנקרא סניור (Senior), שהוא קצת מעליב, או שככה זה בחיים: הצעיר הוא שובב והמבוגר הוא אחראי, או שהצעיר הוא מבולבל והמבוגר הוא למוד נסיון. הקטעים נושאים שמות כמו: האלכוהליסט, התרופה, הפחד, הגעה לבית
The Chemical Brothers - Further [דוגמית]:
החדש של הכמיקל ברדרס, צפוי ומפתיע גם יחד. צפוי כי , ככה זה- הם מוציאים אלבומים כמו שכריסטנה אגילרה משנה תדמיות. מפתיע - כי הוא מפתיע לטובה, וצפוי כי למרות שזה חדש, אין בו שום דבר חדש שלא שמענו עד כה
Caribou - Swim[האלבום]יש רגעים שאני מתחבר לאלבום הזה לגמריי, ורוצה לרקוד אותו עד אין-סוף, אבל קצת קשה לעמוד כשנוהגים Klaxons – Surfing The Voidהיו כאן כמה שירים יפים, לעשות אלבום בסדר זה קצת פחות מידי בשביל להקה אגדית כמו קלאקסונס.
The Roots - How I Get Over [דוגמית]
לא יודע למה לא נקלטו לי, אומרים שמעולה
Midlake - The Courage of Others [דוגמית]:
בשמיעה של השירים הראשונים מידלייק מרתיעים עם ניגנת הגיטרות הארכאית שלהם. מה זה פה? שנות השבעים? כל הפריטות המורכבות האלו עם החליל בשיר כמו The Horn יכולים לגרום לי לאטום את אוזניי, ויותר חשוב מזה את ליבי. קצת כבד עליי, ובכל זאת הרבה אנשים אהבו אותם השנה, יכול להיות שהם זוכרים להם חסד נעורים.:
Deerhunter - Halcyon Digest[האלבום]האלבום שהכי לא ברור לי למה אוהבים אותו, אולי בסוף אני אבין אותו
וגם אינטרפול, רובין ולוקאל נייטיבס ראויים לציון.
מחוץ לגדר האלבומים המפוספסים של השנה ואנחנו לא נתעכב על אלבומים של נורה ג'ונס או של פרינס.
MGMT- Congratulations[דוגמית]:
כבר בהופעה שנה שעברה בגני התערוכה היה ברור שמדובר בלהקה מבטיחה שעתידה מאחוריה. אי-אפשר לקחת מ-MGMT את היותם סמל של התקופה שבה אנחנו חיים. הם עושים מוזיקה שנשמעת בעיקר יצירתית. היא מערבבת יחד כל-כך הרבה סגנונות. יש בה את רוח שנות השישים הפסיכודלית, יש בה את רוחו של דיויד בואי, Time to Pretend הוא בעצם Walk on The Wild Side של זמננו, ובשבילי הוא גם שיר העשור. הקול של בן גולדווסר מהלך עלינו קסם, אבל Congratulations נשמע כמו החצי השני של האלבום הראשון שלהם. כלומר, החלק נטול הלהיטים, זה שאני וכל העולם פחות מתלהב ממנו. אף שיר באלבום החדש לא שבר אותי לחתיכות כמו ש- Weekend Wars, עשה. אומרים שהם עשו את האלבום הזה דווקא כזה, ואני חושב שהם נתקפו בחרדת יצירה.
Belle ans Sebastian-Write About Love[דוגמית] :
פשוט לא רלוונטים יותר.
Brian Eno - Small Craft On A Milk Sea[דוגמית]:
אלבום שנשמע כאילו תוזמר ע"י רובוטים - המלך לא ערום הוא רק לבוש נורא דק.
Of Montreal - False Priest [דוגמית] :
לכולם היו ציפיות מקווין ברנס, והוא די איכזב עם האלבום הזיבול בשכל הקודם: Skeletal Lamping . יש גבול דק בין סמל סקס לבין פרוצה, ויש גבול דק בין גאוניות לבין פסיכיות. מה שהיה אמור להיות הגירסה האינדית למיקה, הפך בעצמו לגירסה המטורללת של מיקה, ואתם מבינים לבד איפה זה שם אותו. קשה לומר שהאלבום False Priest מפתיע לטובה, יש בו כמה שירים ששווים משהו, אבל מי בכלל נשאר להקשיב להם, כשיש כל-כך הרבה דברים טובים לשמוע
Goldfrapp - Head First [דוגמית]:
כנציג הקהילה (של הבלוגרים) התנדבתי לשים את נפשי בכפי ולהקשיב לאלבום החדש של גולדפראפ. בסתר ליבי קיוויתי שרוקט (פוקט) הסינגל הראשון של גולדפראפ לא ממש מייצג את האלבום החדש שלה/שלהם (הם צמד לונדוני שנקרא על שמה). אופטימיזם, אופוריה, פנטזיה ורומנטיקה אף פעם לא מבטיחים טובות במוזיקה. אני מניח שאילו הייתי נציג קהילת ההומואים הייתי מתלהב.
Jamiroquai - Rock Dust Light Star[דוגמית]:
ההרכב והאיש שהחזירו את המוזיקה השחורה לעניינים בשנות התישעים, מנסים עכשיו לעשות משהו חדש ועדכני עם סגנון הספייס-סול שלהם. אני מאד אוהב את הקיצביות, את הדיסקו-שיק את הסטיבי וונדר סטייל, אבל השירים החדשים לא אומרים שום דבר חדש, וגם לא שום דבר ישן. אתה אמור לזרום עם אלבום כזה, אבל אין בו כלום, גם לא בהאזנה שלישית.
Janelle Monae - The ArchAndroid [דוגמית]:
אני מניח שזו יכול להיות הסנסציה של הרשימה המצומצמת של האלבומים המפוספסים, ובכן יש כאן הרבה מאד כישרון אבל מעט מאד שירים טובים. חבל על המאמץ, ובמיוחד בשנה שמלאה בכל-כך הרבה מוסיקה שחורה טובה.
The Hold Steady - Heaven is Whenever [דוגמית]:
כל השנה הזאת נשמעת כמו הדהוד לשנת 2008. כל-כך הרבה להקות שלהם אלבומים משנת 2008, הוציאו השנה אלבום גם כן. יש את MGMT וגם HOT CHIP, Foals וגם These New Puritans לכולם זה הצליח פחות או יותר, חוץ מל- Hold Steady שהוציאו אלבום משעמם ביותר השנה (בניגוד לאלבום הקודם), השיר שהבאתי לפה, הוא בסדר גמור, וזהו.
אני לא איש של עבר, אני גם לא כל-כך איש של הווה (שזה חבל מאד). אני חי כל הזמן את הרגע הבא, ובשל כך אני גם לא נוהג לאסוף חפצים, או אפילו להצטלם יותר מידי. לפתוח בלוג/אתר למוסיקה זו אספנות ורטואלית. אתה לא באמת צובר פיזית איזה דבר, לא דיסק ולא ניר מכתבים, אלא רק רעיונות רוחנים שבאים לידי ביטוי במוסיקה של אחרים.
ואלה השירים שהתלהבנו מהם ברדיו פרימיום להמונים בשנת 2010. רובם היו "שיר השבוע", או מועמדים לתואר הזה, וזה כמעט אומר הכל. "שיר שבוע" הוא בד"כ להיטי ומלהיב, הרבה פעמים קיצבי, וכמעט תמיד ממכר. יש כאלה שיאמרו "שיר כוח". בסה"כ נבחרו 74 שירים. לא מצאתי צורך או דרך לקצץ. לא מן הנמנע שתמצאו כאן כמה שירים שגם שודרו בגלגל"צ - חשבתי אפילו לערוך איזו Clean Version מכל המיינסטרים, לחובבי האינדי "הטהור" שבינכם, אבל אני חושב שיש גבול לגזענות. לחצו פליי תגלו עולם נפלא של מוסיקה מאד מגוונת, בלי מחיצות בלי מיונים, אם בא לכם לחצו Shuffle ויהיה לכם רדיו פרימיום להמוניקו:
בכל זאת בלי איזה דירוג אי-אפשר, אז קבלו את 20 השירים ששינו את שנת 2010. לא תמצאו כאן את Fuck You וגם לא את Stylo ואפילו לא שיר של בסט קוסט או ביץ' האוס:
פרימיום בומבסטי הלו ! וואו ! כשבאים לסכם את השנה המופלאה הזו, חייבים לומר שנעשתה קפיצה עצומה בכל מה שקשור לקליפים, אולי בעקבות מותו של מייקל ג'קסון, וללא ספק בהשפעתה של כוכבת הפופ הפרובוקטיבית ליידי קוואה קוואה. הקליפים השנה היו דבר בפני עצמו, מיני סרט קולנוע, והרבה מאד לזעזע. בסופו של דבר יצאנו מעושרים. קשה לי מאד לדרג מה יותר ומה פחות, קחו בחשבון שמה שלמטה שווה יותר פאוו-פאוו. חלק א' האנטי ויראלי נמצא פה
15. UNKLE - Follow Me Down יש כאן ציצים אפורים, וזה מספיק
13. OK Go - This Too Shall Pass בתכלס, נמאס מכל הקונצים של OK GO. אבל זה עשה כ-כך הרבה רעש והתפעלות, שלא ניתן להתעלם
12. Klaxons - Twin Flames - אזהרת צפייה אומנות מעולם לא היתה מפורשת כל-כך מאז שיש פוטושופ. אין צורך בדימיון יותר. הכל ישר לפנים, בלי לחשוב. זה קליפ המזעזע לא בגלל שיש בזה יותר מידי סקס, אלא בגלל העיוותים באברי הגוף. זו הגירסה המפורשת לפרסומת: "כשאתה שוכב עם החברה שלך, אז אתה שוכב עם החבר של החברה שלך (איכס), ועם החברה של החבר של החברה שלך (אחלה).."
11. Goldfrapp - Rocket האלבום בלתי מספיק, אבל הקליפ דווקא כן. תראו מה קורה כשאשה ממש כועסת, וגם מתעצבנת.
10. These New Puritans - We Want War חוץ משם השיר, זהו אחד הקליפים היותר אסתטים ונעימים שיצאו השנה
9. Devendra Banhart - Foolin' - אזהרת צפייה הטירוף התחיל
8. Mark Ronson & The Business INT - The Bike Song קליפים עם אופניים זה כל-כך אייטיז וספורטיבי
7. Hot Chip - I Feel Better זה קליפ כל-כך מוזר, והוא גם מכיל את יסוד הפלאש-כישוף שנפוץ בכל-כך הרבה קליפים השנה. כאילו שמצאו אפקט חדש שלא עלו עליו עד עכשיו.
5. Gorillaz - Stylo הויז'ואל תמיד היה חלק נכבד מהגורילז, והשנה הם התעלו. בעיקר מוסיקלית אבל גם בזה:
4. Grinderman - Heathen Child ניק קייב עוד ממציא את עצמו. לא בן טוב יותר של עצמו
3.The Black Keys - Next Girl לט מי ז'סט טרנסלייט ד'ה סבטייטלס טו יו אול: זה לא הקליפ הרשמי של השיר, זה ניסיון של הלייבל למשוך את תשומת לב האנשים לבלק קיז. להקת בלק קיז חושבים שזה לא מצחיק, שהדינוזאור מגוחך ושהחתיכות כוסיות מידי, ולמה הן הולכות מכות בכלל? אני חושב שהקונטרסט בין הציצים לשיר מאד יפה. (ויש עוד אחד משגע כאן)
2. LCD Soundsystem - Drunk Girls בתחילת השנה נדמה היה שלא יהיה קליפ מוחץ ממנו. בעיקרון, כלבים עושים ניסויים בבני-אדם. עד כמה שניתן לקרוא לזמרים בני-אדם. סוג של. (ויש עוד אחד משגע כאן)
1. Kanye West - Runaway קנייה ווסט הכין מיני מחזמר מתוך השירים של האלבום שלו- כאן תוכלו לצפות בסרט באורך 35 הדקות, תמצאו זמן ותעשו זאת.יש בו סיפור על רומן עם ציפור פניקס נקבה, בעלת ציצים ברוכים, והוא יוצא די שמוק לדעתי, עם הרצון שלו שהאישה שלו תהיה אלוהית ומיוחדת. הצד השני של המטבע הוא שקניה ווסט חושק באישה פלקטית ולא אנושית, וזה גם כן לא משהו, אכן "פנטזיה אפלה ומעוותת". הרבה אש, תמרות עשן, זיקוקי דינור וחרטא ברטה יש בסרט הקצר הזה, אבל ברגע שבו הבלרינות רוקדות, אתה מבין שהקניה הזה בהחלט מתקשר עם האלוהות.
קליפים בונוס: ארקייד פייר הוציאו קליפ מיוחד ואינטראקטיבי לשיר We Used to Wait וקליפ המבויים ע"י ספייק ג'ונז לשיר The Suburbs
אנטי ויראלי הכל נהיה פה אישי. העולם הפך ליער ענק שבו קשה מאד להבדיל בין העצים, גם כשהם שרופים. כשיש כל-כך הרבה מוסיקה לשמוע, אין אף בר סמכא שבעולם שיכול לקבוע מה טוב ומה לא, או מה חשוב ומה לא. כתוצאה מכך הקליפים של 2010, ספקטקולרים, מופקים להפליא ובעיקר עושים הכל, פשוט הכל כדי לזעזע אותנו. לא משנה אם את ליידי גאגא, ניק קייב או דבנדרה כולם רוצים שנשים אליהם לב. אז לקליפים האלה יוקדש חלק ב' של הסיכום. חלק א' של הסיכום ינסה להציג את הקליפים היותר אישיים, אלה שמספרים בד"כ סיפור אנושי פשוט וכייפי. לא תמיד עם סוף טוב, אבל בכל זאת צובטים בלב. עוד דבר ששווה לציין, אני גם אוהב את השירים של הקליפים האלה, לא פחות מקליפים עצמם, לפעמים יותר, ואף אחד מהם לא ויראלי..
12. Munk - La Musica תראו לאן הפטפוניזם יכול להוביל. הדירות קטנות, ואין מקום לתקליטים אז הם תקועים במטבח, ואתה צריך להקשיב באוזניות כדי לא להפריע לביצים במחבת, שלא יתעוררו, ויבקעו פתאום. יכול להיות מאד לא נעים. סרטון שמתחיל מהסוף להתחלה, בעצם להיפך. כואב הלב, על התקליטים, כמובן. דווקא בגלל שהסוף ברור, הקליפ הזה כל-כך חמוד... היא לא יכלה פשוט לקרוא לו לאכול? איך הוא יכול לשמוע שהאוכל מוכן ככה?
11. Stornoway - Watching Birds ענף ספורט חדש לאולימפידה והוא איגרוף שחמט. מיועד ליאיר לפידים למינהם
10. Metals - Drop Your Guard IllusivePromo ברור שעדיף שלא תהיינה מלחמות, אבל אם כבר חייבים אז שתהיינה מלחמות קרטון. באוסטרליה כנראה לא כל-כך משעמם כמו שאנחנו חושבים, אבל בכל זאת כנראה שיותר משעמם מאשר אצלנו ובשביל הכיף הם מנהלים מלחמות קרטון משגעות, כאן דוגמא אחת. אבל יש הרבה יותר. זה כל-כך חסכוני בחיי אדם וידידותי לסביבה שאני חושב להמליץ על כך לאחמדיניג'אד. אני אומר לו:" אחמדיני מה עדיף? מלחמת אטום או מלחמת קרטון?...נכון..קרטון יותר זול, ולכן הוא עדיף!".
9. Operator Please - Back And Forth Operator Please היא להקת פופ אוסטרלית שכבר הוציאה שני אלבומים, אחד מהם השנה. השיר הזה למעלה נקרא Back & Forth והוא להיט. לדברי הסולנית אמנדה, הוידאו קליפ מושפע מ- Carmen Miranda עם השיר ממה-יוקרו ! רק בלי הפירות.
8. AWOLNATION - Burn it Down אני לא מאמין גדול, אבל כשאלוהים שולח לי סימנים כל-כך ברורים, קשה לי להתעלם. כי ממש במקרה הגעתי אל הקליפ הזה, אחרי הפגישה שהיתה לי במשרד, וככה הרגשתי בדיוק !
7. Wild Nothing - Chinatown כלב שהולך לאיבוד זה ממש שובר את הלב. לבעלי נפש רגישה, הכינו ממחטות. הוא גם מאד מזכיר לי את העורך הראשי של הבלוג הזה.
6. Ramona Falls - Russia המסר של השיר יושב כל-כך טוב עם הקליפ. זה לא: 'מעט מידי- מאוחר מידי', זה: 'יותר מידי - מוקדם מידי'. מאכזב לטובה.
5. Cee Lo Green - No One's Gonna Love You השיר שאני מחשיב כשיר הכי רומנטי בעולם שנקרא 'No One's Gonna Love You' , הפעם בחידוש של Cee Lo Green, די מחוויר לעומת המקור המצמית של Band Of Horses, אבל הקליפ כזה כייפי ויש בו זוג אוהבים, ציצים ותמימות, אז מה אפשר לבקש יותר מזה. הקליפ מתחיל באווירת בוני וקלייד, או תלמה ולואיז (אם תרצו) ואני לא אגלה לכם את הסוף - כדאי לכם לצפות.
4. Adrian Lux - Teenage Crime השיר מצא-חן בעייני לפני הוידאו, אבל גם הקליפ מלא חטאים. השנה השיח בציבורי התמלא בטורים אישיים המתארים כמה חיי הנישואים כובלים, וכמה קשה לגדל ילדים . גם אני וגם אישתי נכנסו לחיי הנישואים בשביל להיות ביחד, ומצאנו את עצמנו עסוקים מידי מכדי להתראות יותר מידי, אפילו בסופו של יום. גם אנחנו חשבנו שכאשר יהיו לנו ילדים נמשיך לחיות את חיינו באותה הצורה, עם כל השטויות שהיו לנו בראש, ושחשבנו שהם הכי חשובים בעולם, כמו: קריירה, לצאת לבלות בפאבים ולפגוש חברים (יש כאן אירוניה למי שלא הבין). מי שמנסה להמשיך לחיות עם ילד כאילו אין לו ילד, הוא מכחיש יילדות סידרתי. הוא מכחיש את ילדותם של ילדיו ומכחיש את ילדותו שלו. יש זמן בחיים שאתה הופך לפחות חשוב ממישהו אחר. זה לא ברור למי שלא נמצא בתוך זה. אני לא חושב שיש ילד שמובן לו כמה הוא חשוב להוריו. מצד שני לא מפסידים כלום, אלא מחליפים דברים: אף פעם בחיי לא טיילתי כמו שאני מטייל כשיש לי ילדים, ואני לא עושה את זה אף פעם לבד, תמיד יש לי אותם. וחוץ מזה שכך הכרנו המון חברים חדשים. הפסקתי לעשן, התחלתי לחשוב על דיאטות בצורה רצינית (בינתיים אני רזה במחשבות, ויש לי קוביות משוקולד בבטן), וגם למדתי לדבר עם אנשים מבוגרים. האמת שאף פעם לא אהבתי ילדים, עד שנולדה לי אחת, ועכשיו אני אפילו אוהב ילדים של אחרים. אני רואה בהם את הפלא, אני רואה את ניצוץ היהלום שבהם, אני רואה כבר איך הם יהיו כשיגדלו, אבל אני מצלם אותם כמות שהם, ברגע הזה, עם הבוסריות, עם שמחת החיים. אני גם רואה אותי בהם. כבר לא מקנא בילדים אחרים, כבר יותר סולח, ומשתדל למצוא זמן לכתוב על זה. בוא נאמר שאני רואה בילדיי את היצירה הכי גדולה שלי, לא תמיד יש לי סבלנות אליהם, אבל כמעט תמיד הם לפניי.
3. J. Cole - Who Dat לקיטש יש שם רע, ובצדק. אבל כשעושים אותו טוב, הוא לא אומנות? אש ותימרות עשן והרבה וואה-וואה-ווי-וואה
2. The Wombats - Tokyo להשתולל זה תמיד מתחיל בחוויות ונגמר בכאב ראש, אבל אם מביימים את זה טוב ובטוקיו, עם יפניות סקסיות ושיר טוב ברקע, זה אפילו יותר טוב מהתפרעות .
1.Florence+The Machine-Dog Days Are Over העורך הראשי (בתמונה למטה) ואני נוהגים לצפות יחד בקליפים בבלוג כשהוא יושב על ברכיי. הטעם שלו דומה לשלי, משתנה מ-K'naan ל- Elbow. הוא גם מאד אוהב את הסיכום של 2006 מתוך פסטיבל סיכום העשור ואת Belle and Sabastian. לאחרונה אנחנו מקשיבים להופעה של Florence and The Machine מתוך פסטיבל גלסטונברי, הופעה שמרגשת אותי כמעט עד דמעות בכל פעם מחדש, במיוחד הקטע של הפעלת הקהל בסגנון "עודד אמר להרים ידיים" שלקראת סוף הקליפ, ואני שואל את עצמי למה? האם זו המוסיקה, או שזה משהו פשיסטי כזה. ההרגשה שלי היא שיש בליבנו אור נקי וטהור, שרוצה להתחבר לאור נקי וטהור אחר, ועדיף לכמה שיותר אור. יכול להיות שמישהו אי-אז בהיסטוריה ניצל זאת פעם אחת כדי לעשות מעשים איומים, אבל בהופעה של מוסיקה, שכולה התממשות של רצון טוב ואהבה, זה רק טוב.
"נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו". חג החנוכה הזה יזכר לדראון עולם כמו פורים של גולדשטיין, ופסח של מלון פארק בנתניה כחג מאד לא שמח. המילים "נס לא קרה לנו" לקוחות מהשיר "אנו נושאים לפידים" שנכתב בראשית ההתיישבות בארץ ישראל. שיר הקורא תיגר על כל האמונה בניסים. הוא בעצם אומר שהכל תלוי רק בנו. יצא לי השבוע לראות תוכנית טלוויזיה העוסקת בנושא מזוית ראייה תיאולוגית - מסתבר, שגם על-פי הרמב"ם, הגישה הניסית, זו שמאלצת את הבורא לעשות התערבות אישית במהלך היקום, בעצם מפחיתה מכוחו של הבורא. כי כאילו הוא ברא עולם לא מספיק מושלם, שהוא צריך כל הזמן להתערב בו, ו"לעקם" אותו ולשנות את סדריו ואת חוקותיו. לכן, ע"פ הרמב"ם, הניסים חייבים להתקיים רק במסגרת חוקי הטבע. בכל זאת, עם כל הצער והאסון הכבד, אפשר להודות שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, וזה נס שכל-כך הרבה מדינות מהעולם התגייסו למעננו והביאו לכאן כלי טיס לכיבוי שריפות. קצת הפוך ממה שקרה לנו בחג החנוכה המקורי שבו רצו להשמידנו ורק אנחנו לבדנו הצלחנו להיגאל.
אפרופו התיוונות ויחסנו לגויים, אז אתם בטח כבר יודעים שבאופן עקרוני אני מעדיף שמוסיקאים ישראלים יכתבו וישירו בעברית, אבל אם זה מצליח להם באנגלית אז אני לא מתנגד. למשל השיר הזה Dreaming Like של דניאלה ובן ספקטור, מאד יפה, ומתאים לימים האלה. מצאתי אותו אצל קנדי:
ביום חמישי 2.12.10 נסעתי מהמרכז לצפון, בשש בערב ראיתי את הדליקה שבכרמל כבר ממחלף קיסריה, והיא נראתה קרובה מאד. אח"כ הסתבר שהלהבות היו בגובה 40 מטר. בדיוק שבוע קודם לכן הייתי בפקק וכתבתי את השיר הזה מתוך שיעמום, הדפסתי אותו ושכחתי ממנו בכלל. קצת מבהיל לקרוא את זה עכשיו - אחרי כל המדורות, זה מקבל פתאום משמעות שונה. עכשיו גיליתי אותו שוב ונראה לי שיש בו יותר מידי אש, וגם רפורט...
משאית תקועה משאית תקועה לא עושה לי שום הרפתקאה מי יזיז אותה? מי יזיז את האגן שלה? נפש חלולה בגוף אדיר זה לא קומזיץ כל האורות האלה ומה איכפת מהמחר כשאנחנו תקועים כאן בפקק הזה
עוד שובר רחיצה לא יעשה אותי נקי תפסיק לתדלק אותי חבר נגמר לי המים והאויר נגמרה לי גם הסבלנות אין בעולם ייאוש כלל חוץ מאשר בפקק הפקוק
לסוע בשוליים איפה זה שם אותי ? רפורט הוא יקבל רק מי יתפוס אותו בכל הבלאגן הזה שמשתולל איך אני מת להתנשק לך בפגוש כשאת מפתה אותי ככה שעה ולמה המכוניות האלה חותכות אותי ? למה?
אנשים מעבירים ביניהם אש, כאילו הם בדרך לקרחנה אבל אף-אחד לא משתין בצד הדרך כולם שומרים נוזלים בפנים עד שיגיעו הביתה נכתב בפקק בתאריך 25.11.10 כל הזכויות שמורות
התבלטתי מאד אם להביא את Rumer לכאן, כי לא הייתי בטוח כמה אמת יש במה שהיא עושה. אחרי כמה האזנות החלטתי שאולי זה גבולי, אבל מגיע לכם להחליט בעצמכם. לכאורה, יש כאן עוד זמרת שמוציאה אלבום לכל המשפחה קצת לפני כריסטמס, ואת זה היא לא יכולה להסתיר, אבל בפועל היא עושה שירי פופ המושפעים מ- Burt Bacharach, באוירה של תחילת שנות השבעים וקול של קרול קינג, ומה יכול להיות רע בזה. זה מזכיר את מה שעושים "עוזי נבון והמכרים", רק בלי הצחוקים, הגרוב ובלי שירה מהאף. זה מזכיר גם את אדל ודאפי. אין אף שיר מפוספס באלבום Seasons of My Soul. הצרה היא שהכל כל-כך מלוטש שקצת קשה להרגיש את זה נושם. הייתי שומר את זה לגשם הראשון, אבל איפה היורה הזה, איפה?
אמר מי שאמר (לא זוכר מי) שלא משנה כמה שתנסה לעשות בארץ הזאת בלוג אסקפיסטי ,אף פעם לא תוכל להתעלם מהמציאות. מלחמות, ביטול הפיקסס ושריפות ענק - יש מספיק נושאים שהופכים אותך לבעל עניין בנעשה בחוץ. בכל זאת לא בא לי לתפוס את עמדת המחנך של יאיר לפיד, וגם לא את עמדת הצדקת של יונית לוי. להיפך, אני רוצה לומר שבימי האבל האלה זה לא הזמן לעשות חשבונות. כל פעם שקורה לנו אסון שלא ציפינו לו, התקשורת מיד מחפשת את מי לתלות, כאילו שהיא עיתונות חוקרת. עיתונות חוקרת צריכה לחקור לפני שאירועים קורים, לחפש בדיעבד אשמים זה ציד מכשפות. איפה היתה התקשורת כל השנים האלה שלא היו תקציבים לכיבוי אש? איפה היא היתה כשביטלו את השימוש במסוקי היסעור לכיבוי שריפות? איפה היא היתה לפני כמה חודשים כשנשרפו עשרות אלפי דונמים בגולן?
מצד שני זה יפה מאד שאנחנו לא מוכנים שיקרו אצלנו אסונות, ושחיי אדם כל-כך חשובים לנו. זה יפה מאד שאנחנו מבינים שאחרי אסונות צריך לשנות דפוסי התנהגות, ולעשות שינויים מערכתים. אני חושב שעם כל הצער והכאב, אפשר היה לראות את עם ישראל בשריפה הזו במלוא תפארתו. גם לבקש עזרה ביום כזה, זו לא בושה, זו הבגרות הכי גדולה שלנו. היה נוח לנו עם המשפט : "עם לבדד ישכון..", ובכן נו מור. ואני אומר שצריך גם קצת פרופורציות: ברעידת האדמה בהאיטי שהיתה בתחילת השנה נהרגו 111,499 אנשים ושלושה מיליון אנשים איבדו את בתיהם- מדובר במדינה של עשרה מיליון תושבים, כלומר כל תושב שלישי היה ללא קורת גג ! אסון טבע מעליב אותנו, מיד אנחנו מרגישים אשמים ולא מוכנים, אבל אי-אפשר להיות מוכן להכל. פשוט אי-אפשר. לפעמים צריך פשוט להתמודד. להתמודד תוך כדי, ולהסיק מסקנות ולהתכונן להתמודדות הבאה - זה יותר חשוב מלהרגיש אשם. קחו למשל נתון שלא מדברים עליו: בעוספייא המועצה המקומית לא מתפקדת והתושבים לא משלמים ארנונה. התושבים לא משלמים בגלל שהמועצה לא מתפקדת, והמועצה לא מתפקדת בגלל שלא משלמים. ברור שאי-אפשר להכניס לשם ועדה קרואה, כי בתוך הכפרים הדרוזים והערבים מדינת ישראל לא באמת נמצאת, וזה גם נוח לכולם עד שקורה אסון. כתוצאה מכך לא היה ברז כיבוי שאפשר היה להתחבר אליו בעת שהתחילה משם השריפה. אתם קולטים? לא מטוס ג'מבו ולא אוירון - ברז כיבוי רגיל ונורמלי. ולא רק בעוספייא המועצה לא מתפקדת, אלא בכל הכפרים הדרוזים והערבים. בכל אחד מהם יש מזבלה בלתי חוקית, ומידי פעם מעלים אותה באש. כל מי שגר בגליל כבר רגיל לזה, למדורות האלה.
ואם בכל זאת חשקה נפשכם במעט אסקפיזם אז באייפוד רעב, אביעד כבר מסכם את השירים האהובים עליו בשנת 2010, ומשתף אותנו בשיר גנוז וקסום. יש בו יער, ויש בו אובך מעושן:
יום שבת בבוקר, עם פינה חדשה ובה שירים שכתבתי. עם כל החנוכה והאש שבאנו לגרש, חשבתי שהשיר הזה, שנכתב די מזמן, מאד מתאים (שיר אמיתי, דרך-אגב):
להתחיל מהתחלה
הייתי צריך למחוק
אז מחקתי.
כתבתי מספיק
הגיע זמן למחוק.
היו לי דברים טובים
רציתי שזה יהיה חזק יותר
יותר טוב לעזוב פתאם
לפעמים להתראות אני לא יכול
כתבתי לך את החיים שלי
הייתה לך אש, הייתה לי בערה
עכשיו אנחנו עושים סימולציה לאהבה
אני מצטער שאת לא יודעת לשיר
אני לא יודע לנגן
את לא יודעת לזכור
אני לא יודע לשמור
על האש
הייתה לך בערה
עכשיו אנחנו עושים סימולציה לאהבה
אני מוחק שיר
אני מוחק שורה
אני מוחה דמעה
עוד לא נגמר וכבר אין
נורא חבל
הייתה לך אש
הייתה לי בערה
עכשיו אנחנו עושים סימולציה לאהבה כל הזכויות שמורות
יש חודש עד שהשנה הזו תגמר, או כמו שאומרים היום "תסתיים", ובכל זאת, בכל מקום מתחילים את סיכומי השנה. יש סיכוי קלוש שיצא משהו משמעותי בחודש הקרוב, כי אוטוטו חריסטמס וכאלה, וגם מה שיוצא זה אלבומי מיינסטרים שלא ממש חייבים לשמוע, כמו: נורה ג'ונס (דווקא הקשבתי, וזה באמת מיותר), ריאהנה (האלבום הכי חלש שלה), בלאק-אייד-פיז (הפעם הם מצדיקים לגמריי את מוניטין הזוועה שיצא להם), וגם זאת שזכתה בכוכב נולד באנגליה (יש גבול גם לסקרנות שלי). בכל זאת המונה דופק גם כשיש סיכומי שנה, ואם בטעות יפול משהו ששווה, אז נמצא דרך להביאו לכאן. אם לא עכשיו אז בתחילת שנה הבאה. אני מתלבט אם להתחייב מראש לתאריכים לסיכומים, כי מצד אחד זה יכול ליצור ציפיה, ומצד שני זה מלחיץ. מצד שלישי הפתעה זה תמיד מגניב: אתה יושב לך ככה בעבודה, או באמצע הלביבות של שיעורי הבית, ופתאום יש סיכום חדש. אז זה ממש קרוב, ועד אז כמה עידכונים של הרגע האחרון, שאחריהם יהיו כאן בעיקר סיכומים:
5. החיים שלי יותר מעניינים ממני: אש משתוללת בכרמל. רק לפני כמה שבועות הילדים שלי היו שם בטיול מהצופים, ולנו לילה שלם בחניון "שוויצריה הקטנה", בשבת שעברה התלבטנו אם ללכת לחי-בר של היחמורים (במביז בשבילכם) באותו המקום. בבית אורן הילדים שלי רכבו לא פעם על סוסים, במסעדה בכניסה לקיבוץ אכלתי כמה מהסטקים היותר טובים שלי בחיים, ובאולם האירועים שבקיבוץ חגג לא מזמן חבר מהעבודה את בר המצווה לבן שלו. אין מילים לתאר את העצב והאימה של היום הזה. להבות דצמבר מראות לנו שאנחנו קצת יותר קטנים ממה שאנחנו חושבים. לבקש עזרה ביום כזה, זו הבגרות הכי גדולה שלנו. מי היה מאמין? מי היה מאמין שאין אפילו אוירון-דוד אחד במדינה ? באמצע כל הבלגן הזה התקיימה אתמול הופעה של ברי סחרוף בקיבוץ הזורע. רציתי לבוא עם חולצה קרועה לאות אבל, קיוויתי שהיא תבוטל. ברי סחרוף אמר בתחילת ההופעה שההתלבטות היתה גדולה, ובסופו של דבר ההופעה מתקיימת, רק כי לא ניתן היה לדחות אותה למועד מאוחר יותר. אני חשבתי לעצמי שכל עוד אנחנו חיים, אז צריך לחיות. ברי סחרוף מגיע עם להקה של 9 נגנים, כולל אותו. לא יודע למה לא מייצרים יותר מוסיקאים כאלה. כל אמני האינדי נשמעים בפגייה לעומתו (אבל אחרי האוניברסיטה של מינימל קומקפט כל אחד היה נשמע אחרת). זו היתה אחת ההופעות הכי גדולות שהייתי בהם בחיים. הרפרטואר שלו מדהים, כל-כך הרבה שירים שהם הימנונים, כל-כך הרבה שירים שחודרים ללב של כל-כך הרבה אנשים - נכסי צאן ברזל ממש. המוסיקליות שלו וירטואוזיות: בקלות הוא מדלג בין טכנו, מזרחית, יוונית, חומות גיטרות וניו-וייב, מצד אחד מינימל קומפקט מצד שני האריס סאן, והכל בעברית ! כוס אמו ! (במובן הטוב של המילה). הלהקה שלו הזכירה לי את הלהקה של לאונרד כהן: יש בה עוד, יש בה חצוצרה, סקסופון, וכמובן בס גיטרות וכל השאר. את גידי רז, "על הגיטרה והסמפלר" (בצד ימין של התמונה), אני מכיר מכיתה ז'. אני לא בטוח שהוא היה זוכר אותי כי לא למדנו אף-פעם באותה כיתה, אבל היינו ביחד גם בתיכון, והוא נגן גדול ! רציתי נורא לבוא להגיד לו שלום, אחרי שלא התראינו יותר מעשור. חשבתי עלינו מופרעי הנפש של המוסיקה, שגם אחרי גיל 40 זה מלווה אותנו, אין ספק שזה סוג של מחלה. קצת היה חבל לי שהסאונד היה כל-כך סמיך, ואי-אפשר היה לשמוע כל אחד מהכלים בנפרד. אולי זו מערכת ההגברה, אולי זה האקוסטיקה של האולם.
ברי סחרוף - מונסון
באופן אישי אני אוהב את "מונסון", "לאהוב את עצמך" (לא מול המראה), "כמה יוסי", "עוד חוזר הניגון", "מפנה מקום", "החיים שממול" והיו עוד אלף כמוני שאהבו את השירים האלה, באופן לא פחות אישי ממני. הוא גם ניגן את "כפיים" של פוליקר, "עיר מקלט" של אהוד בנאי, "בום-פם" של האריס סאן, ומה שאני הכי אוהב אצלו שהוא יודע, מקרוב, שכולנו "עבדים", ורוצים להיות חופשים, "רק ממה אלוהים? ממה?" .באמת למה לא מייצרים עוד מוסיקאים כאלה ?
6. ולסיום , בכל זאת חנוכה וזו הסופגניה הגדולה ביותר שאתם יכולים להרשות לעצמכם:
שהאדום היחידי שתראו השבוע זה ריבה: חג חנוכה פרימיום שיהיה לכם !
סינגל חדש לסולן הסופר פרי אנימלס. לא מסוג הדברים שעוברים דרכי בפעם הראשונה. יש לי ספק רב גם אם אאזין לזה בעתיד. אבל בימים האחרונים אני די טוחן את השיר הזה. בקליפ שוב גבר ששקוע בעצמו ובמוסיקה שהוא שומע, במקום החברה שלו- וגם מוסטנג ! מה קורה פה לגברים?
רוברט סמית' מהקיור שר יחד עם הקריסטל קסלס שיר ישן משנת 1984 של להקת גלאם-פופ אלמונית מקנדה, שנקראיית Platinum Blond . לכאורה, זה מעורר כל-כך הרבה ציפיות שאמורות להתנפץ ברגע שתלחצו פליי. בכל זאת קריסטל קסלס עם רוברט סמית' ! ביחד ! רק להתאכזב אפשר מזה. אבל זה טוב מאד. השילוב בין הקול של רוברט סמית' העיבוד של קריסטל קאסלס והשיר הדי חביב הזה, מצליח. אם תקשיבו למקור תבינו קצת יותר את סוד הקסם של רוברט סמית'.
בילדותי ובנעוריי גדלתי במרכז, באחת הערים שליד תל-אביב, שם חונכתי ובה עוצבה תפיסת עולמי. בצבא שירתתי בדרום, את לימודיי עשיתי בחיפה. אח"כ עברתי לאחד הישובים בגליל התחתון, ומאז אני גר ליד עמק השלום. בזמן האחרון אני עובד בירושלים ולמדתי להכיר אותה מקרוב. פתאום התחוור לי שמה שכולם אומרים באמת נכון, ושיש לנו כאן כמה מדינות: מדינת ירושלים הקדושה והלאומית, שהיא ההיפך הגמור ממדינת תל-אביב החילונית והשמאלנית. אפילו הטופוגרפיה שלהם שונה: ירושלים יושבת על הר, ותל-אביב במישור. ירושלים יושבת בלב הסכסוך וסובלת מכל העולמות, ותל-אביב קרובה לים כחול, אך רחוקה מכל קו ירוק. רק חיפה המנומנת היא מדינת עולם שלישי. היא המקום המשעמם נורא שבו אנחנו רוצים לחיות. בחיפה חיים ערבים ויהודים בדו-קיום ולעיתים קרובות בחיים משותפים. רק בחיפה יכולה נערה לעלות על מונית הנהוגה על-ידי נהג ערבי מבלי לחשוש. בחיפה יש גם חרדים ודתים, אך מעולם אף אחד לא שמע על מאבקים שלהם כמו בכביש בר-אילן. יש בה אפילו כמה כבישים שחסומים בשבת, וכדי לסדר את התנועה אחד מעורקי התנועה המרכזים בעיר הופך מכביש חד סיטרי לכביש דו-סיטרי בשבת. זה היה יכול לבלבל את הנהגים, אנשים יכלו להתקומם, אבל בחיפה זה עובר בשקט יעיל וללא שום כותרות. מצד שני בחיפה יש תחבורה בשבת, וזו אחת הגאוות של העיר הזאת .
חיפה היא ארץ אחרת, היא חילונית אך לא דווקנית. יש בה בילויים, ומועדונים, הצגות ומסעדות- הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. יש בה מרכזי פיתוח בקנה מידה עולמיים, וקמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות והטכניון. אבל היא לא תל-אביב, היא מדינה עובדת, ואין בה פקקים ביום שלישי בשלוש לפנות בוקר. חיפה היא כל מה שישראל רוצה להיות, אבל לא יכולה מעודף אמביציה ובגלל מסורות אחרות. הנוף של חיפה מרהיב: הנמל, המפרץ והים נראים מהכרמל כמו בתמונות. לנוף מאד דומה, לזה של נאפולי, אומרים באיטליה: "לראות את נאפולי ולמות". על אותו משקל, אפשר לומר: "לראות את חיפה ולחיות". כך אנחנו צריכים לחיות. רק בלי כל הזיהום הזה שבמפרץ - באמת שהגיע הזמן לפנותו.
מתנגן לי בראש השיר "חיפה, חיפה עיר עם עתיד", אולי השיר הכי פחות מאוס של הכותב יהונתן גפן והזמר והמלחין דיויד ברוזה. בכדי לא להמאיס אותו, אני לא אשמיע אותו עכשיו, אלא שיר של להקת חיל הים.
הקופיף הזה שבתמונה אינו שייך למאנקיז וגם ללא לגורילז ואפילו לא לאואזיס, אלא ללהקת The View. להקה סקוטית עם קצת מבטא, והעיקר שהשיר הזה Sunday לא מפסיק להתנגן לי בראש. אמיר אשר שם לב שזה מאד מזכיר את Enola Gay של OMD. רק שפה זה עם גיטרות. דומה אך נשמע אחרת לגמריי. כמובן שיום ראשון לסקוטים הוא יום מנוחה, ולנו זה יום עבודה מבאס [לי לא - יש לי נחיתה מאד רכה בתחילת השבוע], אבל השיר הזה יעשה לכם את היום.
רק קראתי עיתונים לא לא לא עיתונים רק קראתי. לקחתי עט והפכתי כאילו הדיו הוא דמעות והניר הוא ניר טואלט, ושלחתי לתוך אסלות. אסלות של אמת אסלות של משאלות אסלות בבקשה אסלות כה מתוקות ניירות של אמת ניירות של פתרון ניירות של קיום ניירות ברורים - יסודות ההגיון שלחנו אליכן בנאמנות אסלות פחות או יותר את כל הסודות
השיר הזה נכתב די מזמן אבל נראה לי שהוא מתקשר מאד למה שקורה היום בתקשורת. ואם יורשה לי, אני רוצה לומר שהדוקטורית עושה שירות דב לכל נפגעות התקיפה המינית, וחבל מאד שהן לא מבינות זאת. מי שמתהולל בשלישיות, ואז נזכר פתאום אחריי שנתיים, בעיתוי פוליטי מושלם, שתקפו אותו, ועוד מצהיר שהוא ממנף את הנושא, לא יכול להישמע, או להיראות טוב. לא מדובר בילדה תמימה בת 12. גם מתאור המקרה שלה, זה נשמע חד פעמי. "גהר" עליה, אמרה "לא", ונגמר. אני מניח שהיו לו סיבות די טובות לחשוב שהוא יכול לנסות לשכב איתה. אני מבין שהיא לא הסכימה לשכב איתו, אך היו לה מערכות יחסים כאלה בהסכמה עם גורמים אחרים. אז איתו היא לא רצתה. לא צריך. אני מבין מהעיתונים שבשנתיים שעברו מהאירוע ההוא, הוא לא הטריד אותה. ואת מה שאני עוד חושב עליה (מילה שמתחילה באות שהשביעית), אני לא אכתוב פה. מספיק שאומר שהכל מריח כמו מניפולציה על חשבוננו.
לגבי המשטרה שלנו ומוסדות השלטון: אף-אחד לא יוצא מזה טוב. גם כך אנחנו חושבים כבר שנים שאין צדק כאן, ואת זה אפשר לשאול כל עורך דין. ואסיים בבדיחה ששמעתי לפני שפורסמה הפרשה: כשעורך דין אומר לך "כן" הוא מתכוון ל-"אולי", כשהוא אומר לך "אולי", הוא מתכוון ל-"לא" כשהוא אומר לך "לא" הוא לא עורך דין. כשליידי אומרת לך "לא" היא מתכוונת ל-"אולי" כשהיא אומרת "אולי" היא מתכוונת ל-"כן", וכשהיא אומרת "כן" היא לא ליידי.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
סיכום האלבומים 2010
